דבר המומחה

שאלה:

בתי בת ה-25 רוצה לעבור מביתנו לירושלים ולהצטרף לחברותיה בדירה שכורה.

לאחר השירות הלאומי היא חזרה להתגורר בבית, וקיווינו שהיציאה הבאה שלה תהיה לביתה שלה. בינתיים היא לא נישאה, ויש לי תחושה קשה מאוד כלפי היציאה מהבית לדירת רווקות. באיזשהו מקום אני מרגישה שהמעבר הוא ביטוי לייאוש, ושיש בו כדי לקבע את המצב הנוכחי.

כיצד עלי לנהוג?

תשובה:

שאלתך מבטאה תחושות שרבים מאתנו חווים, כשילדינו הבוגרים מבקשים לעצב לעצמם חיים עצמאיים.

דרך העולם הרצויה לנו היא, שלאחר שירות ו/או לימודים הם ימצאו את בני זוגם, והחדר שיתפנה בבית יהווה עדות לחייהם המתחדשים. היפרדות באופן הזה נתפסת כרצויה ולגיטימית, וקל לנו לקבל בברכה את ההתרחקות כשהם עוברים לביתם. קשה לנו יותר לקבל את הצורך שלהם בנפרדות, כשהוא אינו "מגובה" בנישואין.

לאמתו של דבר, הצורך בביטוי המעבר לחיים בוגרים לא פוסח גם על אלה שטרם נישאו. בשלב זה, המגורים בבית, בצרוף ההתעניינות הטבעית והמעורבות שלנו כהורים בפרטי חייהם עשויה ליצור בהם הרגשה שהם נשארים 'הילדים הקטנים' שלנו. לא מתאים להם שנדע בדיוק מתי הם באים ומתי הם יוצאים. לא מתאים להם שנזהה מיד את מצב רוחם כשהם חוזרים מדייט לא מוצלח או ראיון עבודה בו נידחו.  

קיים בהם הרצון לראות את עצמם חיים ומתפקדים, מתנהלים ומנווטים את דרכם באופן עצמאי. הם רוצים לבחור במה לשתף ובמה לא, ואיך להיראות בעינינו מבלי להיחשף מדי. ההתרחקות מ'נמל הבית' נועדה ליצור מרחב אישי, כחלק מהתהליך הטבעי של גיבוש הזהות הבוגרת ולקיחת אחריות.

אולי קשה לקבל שהם מעדיפים את חברת בני גילם על פני המשפחה;

אולי קשה לנו כשהביטחון בטיב הקשר בינינו לבינם מתערער;

אולי קשה כשנראה לנו שהם נוטשים את הבית ("איננו טובים מספיק?" ; "מה לא טוב לך כאן?").

האתגר שלנו כהורים הוא לתמוך, לאפשר, לשחרר, מתוך הבנה שכך דרכו של עולם, לפחות בימינו...

ראוי שניתן לילדינו את ברכת הדרך, ונלווה אותם בהרגשה שדלתנו פתוחה בכל עת באהבה וברצון, מתוך קבלה והכלה, ביציאתם ובשובם.