בלי עין הרע

אמי ז"ל לא האמינה באמונות תפלות. היא הסבירה לנו שאין דבר כזה - עין הרע, שדים ומזיקים, רוחות רפאים וכדומה - כל מיני מרעין בישין שעליהם גדלה בכפר הקטן בהרי הקרפאטים. לנו הסבירה שהכול שטויות. "תה ותהילים - אם לא יועיל לא יזיק", הייתה נוהגת להגיד, "וכל השאר קשקושים".

אבל אני לא הבנתי אותה לפעמים. למשל, כאשר העזתי לעבור מעל אחותי הקטנה שהייתה שרועה על הרצפה, נצטוויתי מיד לשוב על עקבותיי ולעבור מעליה בחזרה. "היא לא תגדל", צעקה אמי. הייתי ילדה צייתנית, ואכן, אחותי צמחה וגבהה אף מעליי... גם מתחת לסולם אסור היה לעבור, ולא קיבלתי לכך כל הסבר (עין הרע?). כשרציתי לעזור לה להלביש את אחותי התינוקת, סילקה אותי בבעתה: "שניים לא מלבישים אדם אחד". סתמה ולא פירשה. וכשנפל כפתור - היה עליי לפשוט את הבגד כי "לא תופרים על בן אדם". למה? -ככה!

בינתיים למדתי את הסיבות לכך, אך בילדותי היו אלו סודות. מי לא מכיר את האמונה בכך שמי שמתעטש לאחר שנאמר דבר מה - סימן שזה היה נכון! (וזה תמיד נכון, מה שאמרנו, ברור!), ואם מזכירים שמו של מישהו, והוא מופיע - יזכה לאריכות ימים. כמובן שלא האמנו בכל אלה, כי אמא אמרה שהכל שטויות. אז מדוע עד היום, למרות שאיני מאמינה במזלות, אני מציצה מידי שבוע בחצי עין בעיתון ובודקת את ההורוסקופ שלי ליתר ביטחון? (ותמיד זה קולע - "סוף שבוע בחיק המשפחה, היזהרו מהוצאות מיותרות, אתגר חדש באופק..."), ומדוע תמיד - כשאני מתברכת ומתגאה בילדיי ובנכדיי - אני מקפידה לומר 'בלי עין הרע', ובקושי מתאפקת מלהוסיף 'טפו טפו טפו' 'ו'חמסה' כמנהג אחינו הספרדים?