דבר המומחה-שיח עורכות

" ילדה טובה משאירה צלחת ריקה " או

" לא לחינם קבעה התורה שהבכור מקבל פי שניים בירושה ".

 

להיות הבת הבכורה במשפחה - זה סוג של מכה...

זה אומר שצריך לרצות את ההורים תמיד,להקשיב לדבריהם, למלא אחר הוראותיהם, להיות ילדה טובה!

ואכן, אני הבנתי את מקומי ומילאתי את תפקידי כיאות, ואף למעלה מזה.

בשעות אחר הצהריים לא זזים, שוכבים במיטה בדממה ומתפללים שתהיה כבר השעה ארבע.

לובשים בגדים שאמא אומרת גם אם את לא אוהבת, לא מתחצפים לאבא, רוחצים ידיים, מצחצחים שיניים, מנקים אוזניים – והכול בדיוק בזמן. ובשעה שמונה נרדמים.

וכמובן - ילדה טובה משאירה צלחת ריקה. אסור לי לזוז ממקומי עד שאסיים את ה'פולקע' ואת הפירה. ואני יושבת שעות, בוחשת ומתפללת שתבוא ציפור ותאכל... ואמא אומרת: "אם לא תאכלי יבוא שוטר..." , ואבא אומר: "אם לא תאכלי - נשלח אותך לקיבוץ, ושם אוכלים בוץ וזבובים...". וגלידה אסור לי לאכול כי זה גורם לאנגינה (דלקת גרון), כדברי ההורים (וזה גרם לי להיות 'חולת' גלידות במקום אנגינות).

את השכנה סוניה שנאתי יותר מכל. כשהיא נכנסה לביתנו – ידעתי שהביאה מגינתה תרד, והיום יאכילו אותי ב'שפינאט' הדוחה, שעד סוף ימיי לא אתקרב אליו... איכס!

וכבר אז החלטתי: לעולם לא אכריח את ילדיי לאכול! שיאכלו מה שהם רוצים וכמה שהם יכולים. אבל הם רק רצו לאכול עוד ועוד. בקושי הצלחתי להכין, הם טרפו הכול. טוב, בנים....

ולי אסור לקטר, להתנגד, לחלוק. זכות המרד שמורה לאחות השנייה (נכון, גאולה).

לה מותר לעשות כרצונה, "היא ילדה שובבה", מסבירים, ואז אני חייבת להיות יותר ממושמעת, יותר טובה. כשאנו רבות - היא בוכה בקולי קולות, ואמא קמה ונותנת פאץ' לשתינו... היא מבקשת ומקבלת כל מה שברצונה, ואני מקנאה. לא, איני צריכה דבר, אני משדרת תמיד, אני מסתפקת במה שיש, מין נזירה קטנה. אבל כשאני ממש חושקת בקרטיב,למשל, אני רומזת לאחותי בלחש, ומיד היא מבקשת, וגם אני זוכה בקרטיב בזכותה. ומידי פעם אני מלשינה עליה כשהיא עושה משהו 'לא יפה', כי אני צריכה לשמור על הסדר וההתנהגות הנאותים בבית.

את אחותי היה עליי כמובן לקחת עמי לכל מקום כשהלכתי עם חברותיי... איזה בכור אינו מכיר את הסיוט הזה?

ואני קיוויתי בליבי שגורלו של בכורי יהיה שונה - שיבעט, שימרוד, שיעז. אך הסתבר שגם אצלנו זה עבד כך – הבן הבכור היה ילד טוב ירושלים (פתח תקווה), עוזר בבית ושומר על אחיו מרדנים.

 

אז מי אמר שבכור הוא מכה?

 

לגדל ילד בכור זה סוג של מכה...

 

זה אומר שצריך להמציא את הגלגל יחד עם האופניים, עם הכידון, המושבוהפדלים. שום דבר לא חוזר על עצמו. הכול חדש, הכול מוזר.

את מוצאת את עצמך מתעוררת בכל מיני שעות שלא חלמת שתתעוררי בהם מרשרוש קטן של יצור זעיר שמכלה את כל כוחותיך, ובכל זאתאת אוהבת אותו.

 

את מגלה איך הקרוון/החדר/הממלכה שלך מתמלאים בכל מיני אביזרים הכרחיים של אותו נסיך (עגלה/לול/מנשא/הליכון/עריסה).

 

את מתחילה להיות רגישה במיוחד לריחותחדשים נעימים (קרם רחצה/אל סבון/תינוק אחרי הנקה) וגם לכאלה פחות נעימים...

 

את מתחילה לאמוד דברים לפני מספר חבילות חיתולים/ מטרנה שאפשר לקנות במחיר המופקע של אותו חפץ... בקיצור - עולם חדש נפתח.

 

שנה שלמה את מתלבטת עם בן הזוג/חברים/משפחה/שכנות/ וסתם אנשים שדוחפים את האף -לאיזו מסגרת להכניס את העולל , תוהה מי בכלל יצליח להביןבאמת את הפשוש שלך, מי תצליח בכלללהיענות לגחמות הקטנות, הגדולות והעצומות, ולא תהיה סתם בייבי סיטר. מי תפתח את האינטליגנציההרגשית/ שכלית/ נפשיתשלהבובוןעם הפעלות מיוחדות ומותאמות,אוכל בריא ומזין ומוזיקה בייבי מוצרט.בחשש ובסתר הלבאת גם מקווה שלא תימצא בקלות כ"כ מי בכלל שתצליח להחליף את ה- א-מ-אשהפכת להיות.

 

כשסוף סוף נמצאה אותה אחת, תוך הבנה שלעיתים צריך להקטין ציפיות ולהתפשר(לפחות על בייבי מוצרט), את מגלה שהשנה קצרה וכבר בחנוכה צריך להתחיל לחפש את המסגרת המתאימה לשנה הבאה ...

 

אין סוף שאלות ותהיות:

מעון – בסדר, אך איזה מטפלת?!גן – בסדר אבל איזו גננת או סייעת?!ביה"ס – בסדר אבל איזה ביה"ס ואיזו מורה..... ישיבה/ מכינה/ ישיבה גבוהה/ צבא/ כלה.....

 

לגבי הבכור השאלות תמיד פתוחות ומכפילות את עצמן בסדרה הנדסית. לגבי הילדים האחרים השאלה פשוטה יותר – אתה רוצה כמו אח שלך או משהו אחר?הדרך סלולה והיא אופציה קיימת.

 

גילוי נאות – אני בכורה וגם בעלי בכור,ולאור זאת די ברור שבחתונה שלנו ההורים, שזו להם החתונה הראשונה,התהלכורובם ( 3 מתוך 4) עם גב תפוס , וכך, בין דאגה, שמחה וכאב, חייכו לאורחים. אך ברור מעל לכל ספק שלאור הניסויים החינוכיים הרבים שהורים עושים על ילדיהם בכלל ועל הבכורים בפרט אני חושבת שלא לחינם קבעה התורה שחלקו של הבכור בירושה הוא פי שניים מאחיו . חלק אחד כמו שאר האחים וחלק נוסף כפיצוי על עוגמת הנפש על אובר- חינוך והקפדה, על אובר-הדאגות והחששות שהיו נחלת הוריו ולבטח חלחלו עמוק לנפשו של הבכור.

הוכחה ניצחת היא כמות התמונות והאלבומים/סרטונים שיש לבכור לפחות בשנותיו הראשונות יחסית לשאר אחיו(אמא מחזיקה את פוצ'ו , אבא מחזיק את פוצ'ו , אמא ואבא מחזיקים את פוצ'ווכן הלאה - כל המשפחה לחוד וביחד...).