ה-ל"ה: האם גיבורים או חבורה כושלת?

הסיפור מוכר וידוע. הימים ימי תש"ח, חודש וחצי אחרי החלטת האו"מ על הקמת מדינה יהודית, הערבים פורעים ביהודים. גוש עציון נצור. הפלמ"ח מחליט לשלוח סיוע תרופות ותחמושת לגוש. אין שיירות המצליחות להגיע בדרך הרגילה מירושלים. גם באוויר לא מצליחים להעביר אספקה. המשימה מוטלת על דניאל מס (דני) שהיה עד זמן קצר קודם לכן מפקדו הביטחוני של הגוש, והכיר היטב את המקום ואנשיו.

 

לאחר ניסיון ראשון להגיע לגוש עם 40 לוחמים שיצאו מבית וגן לכיוון עין כרם, הסתבכות ואיחור, שבו הלוחמים לבסיסם. למחרת, יצאו שוב, בשינוי כוחות ומסלול. שוב יצאו 40 לוחמים, הפעם למושבה הר-טוב (היום נחם), ומשם ברגל דרך נחל זנוח, עמק האלה, נחל גדור, לשטח שבין הכפרים צוריף וג'בע, ומשם הדרך הייתה חופשית ופשוטה במעלה ההר בואכה יישובי גוש עציון.

היציאה התאחרה מ 7- 8 בערב ל 11 בלילה מסיבות שונות. לשני לוחמים אין נשק. להוציא אותם? אין מכשיר קשר. לצאת בכל זאת? האם יספיקו להגיע לגוש בחושך? מה עושים, שוב לחזור? מפקד הגוש הנוכחי, עוזי נרקיס, שולח שוב ושוב מסרים על מצבו הקשה. מפקד הר-טוב, מר בן-ארויה, מבקש שלא לצאת כה מאוחר. דני מתעקש, "אם אעבור את קו צוריף – ג'בע בעוד חושך, לא אכפת לי להתגלות".

מה קרה בפועל? לא יודעים בבירור. ניתן רק לשער.

 

האם אכן היה הסיפור של "הרועה הזקן" ? להערכתי - לא ולא. שמו של הרועההזקן ידוע (איברהים), והוא אמנם זה שדיווח לשומרים בצוריף על תנועת הכוח היהודי בסמוך, אך לא היה לו כל מגע ושיח עם הלוחמים.

הערכתי באה לאור עשרות פעמים שהלכתי את המסלול, ניווטתי וטעיתי בשטח, שכוח החוד המנווט פשוט "פספס" את הגיא המסוים (שעיב א סייף) העולה מנחל גדור, המשיך בנחל, והגיע לפאתי צוריף בעוד חושך (5.30 בבוקר), התגלה על ידי מקוששות עצים ממרחק של כ 100-200 מטר, ואלה רצו וסיפרו לאדם הראשון שפגשו, הלא הוא אותו איברהים הרועה שיצא מוקדם מביתו להתכונן למרעה.

 

ומה עושים עכשיו? כאן נמדדת גבורתם. האם לחזור בנחל גדור? האם להבקיע דרך הכוחות המתעוררים בצוריף? האם לעקוף ולהמתין ללילה ולהמשיך? הם בחרו באפשרות השלישית. אין יותר נסיגה, עיכוב, אין "אבל". אבל הגורל רצה אחרת. הקרב נערך אחרי הצהרים של יום ו', ה' שבט תש"ח, ה- 15 ינואר 1948, במקום הידוע היום "גבעת הלמד-הא". זה במרחק של כשלושה ק"מ ממקום הגילוי, צפונה לו. הם לא נכנעו, ניסו עד הסוף.

האם אפשר לקרוא לזה כשלון? - לא ולא. הם הוכיחו דבקות במשימה עד מעבר לאפשרי. הנחילו ערכי קרב לצה"ל כולו. קבעו בגופם את מתווה ה"קו הירוק". נכון, לא הצליחו במשימה, כולם נהרגו. כול הגופות חוללו באופן מזוויע. לא הייתה גופה אחת שלמה. גופה אחת אף כרותת ראש.

הקרב היה הוגן, לכל צד היה נשק. הערבים נצחו ביחס כוחות עדיף של כ- 1: 200. מה שלא הוגן הוא חילול הגופות. על כך, החשבון עם יושבי צוריף וג'בע לא תם, אתם ועם בניהם ובני בניהם, עד עולם.

כדי שיבינו, אומר זאת כך: "כולו כאלב ביג'י יומו".