'היפוטזת הסבתא'

'היפוטזת הסבתא'

מאת ד"ר חנה קטן

ד"ר חנה קטן הינה אם ברוכת ילדים, ורופאת נשים מומחית בגנקולוגיה, פריון, ואישות ,עם מרפאות בירושלים, בני ברק, ויד בנימין.

היא עוסקת מזה שנים בהעברת הרצאות והשתלמויות בנושאים של רפואה והלכה.

משפחת קטן מתגוררת במבוא חורון, שבחבל בנימין.

 

הימים של ערב פסח- הם ימי השבעה של חמותי היקרה. והנה פוקדים אלפי אנשים מאנ"ש וגם שאינם, מנער ועד זקן, את האולם הגדוש ברמת תמיר, ועולים זכרונות שחוצים דורות, סיפורים מרתקים נשמעים על שואה ועל תקומה, אנקדוטות משפחתיות ואירועים משמחים מתקופות שונות מוזכרים פעם אחר פעם, עד שנדמה למי שהתבונן מבחוץ כי מתקיים פה הפנינג של ממש, לא 'סתם' ניחום אבלים... והרי ברור שכך, אכן זה מתאים! שהרי מלבד העובדה שמדובר במשפחה מוכרת מאוד, והיא גם ברוכת ילדים, כך שמספר היושבים 'שבעה' הוא רב, וגם רוב האבלים הם אנשים ידועים, משפיעים ואהובים, הרי טבעי הוא שאדם שזכה להאריך ימים יהיו לו מעגלי היכרות רבים מאוד מתקופות חייו השונות, בעיקר כאשר הוא הצליח במשך חייו לגעת בנשמות כה רבות ולהשאיר בהן את חותמו הזהוב.

ממו היתה ממש ראש שבט [שבט 'קטן' גדול!]. היא בעצם הדגימה באישיותה המופלאה את 'היפוטזת הסבתא'. לכאורה, היה אפשר לטעון, מבחינה אבולוציונית, שאין מקום ביקום לאשה לאחר שפסקה מללדת, ,כמו פרפר המשי שמת לאחר שהוא מסיים להטיל את הביצים.. ובאמת, בדורות קודמים, נשים רבות מתו הרבה לפני שהגיעו לגיל המעבר. ואילו היום, בעיקר בעקבות התפתחות הרפואה המודרנית, נשים צפויות לחיות את מחצית מחייהן כשהן בגיל המעבר, כאשר תוחלת חיי האשה בארץ נעה בין 78-84 שנים בממוצע. ועדיין, ישנן חברות בהן גיל המעבר נתפס כתקופה של אובדן, אך האמת היא שהנשים נמצאות בתקופה זו בפריחה אישית, חברתית, ומקצועית. והרי בדורנו ישנן נשים לא מעטות שהפכו ל'מנהיגות השבט' דווקא בגיל המעבר, כגון גולדה מאיר, מרגרט תאצ'ר, גברת קלינטון, ימימה, ועוד.

ישנה השפעה תרבותית משמעותית על ההסתכלות של נשים על גיל זה. במחקרים אנתרופולוגיים על חברות ציד עתיקות , נמצא שלסבתות היה תפקיד מרכזי בשבט - הן הדריכו את הנשים הצעירות ברזי הטיפול בילדים, הכריעו בהחלטות משמעותיות, ועוד. ובנוסף, במחקר שנעשה בכפר בתאילנד, נמצא, שנשים שם קוראות לגיל זה - 'לא עוד תינוקות', כביטוי לכך שהן חשות חופשיות מטיפול בילדים. זוהי 'היפוטזת הסבתא'.

ביום הולדתה השמונים ושמונה ציינה חמותי בדבריה לפני בני המשפחה ארבע תקופות במעגל חייה, שהם מעין ארבע בלונים בצבעים שונים, כפי שהמספר 88 כולל ארבעה עיגולים: בלון ורוד - של ילדות מתוקה בגרמניה שלפני השואה, בלון שחור – שמסמל את תקופת השואה הארורה, בלון תכלת-לבן - של העלייה לארץ, ההשתתפות בבניינה ובניין המשפחה, ובלון זהב המסמל את תקופת הזִקנה, לפי 'היפוטזת הסבתא', כשהיא כגפן פוריה בירכתי ביתה - משפחתה מתרחבת והולכת, וצאצאיה הרבים כשתילי זיתים סביב לשולחנה...

והנה, יושבים שבעה, 'ממו' היקרה איננה. ואני יושבת לי בצד ומתבוננת. עולם כמנהגו נוהג, זרימת החיים נמשכת... פעמים היושב במרומים עוצר את חיינו למשך תקופה מסוימת, על מנת שנבין את מקומינו, נשב ב'אפס כוח' ונתחבר קצת לעצמינו לפני שנמשיך במרוצת החיים. אני יושבת רוב הזמן עם האבלים, ומפתיע לראות שהעולם ממשיך להתקיים גם מבלי שאתרוצץ ממרפאה למרפאה, עייפה מיגיעת הדרך השזורה פקקים הגורמים לי לאחר למרפאה, ונבוכה מהמטופלות הממתינות לי בקוצר רוח...

ואכן, אילו לא היו הימים היחידים שבהם עצרתי לרגע את מירוץ החיים, וחשבתי על עצמי ועל משפחתי ועל החיים הרצים ושוטפים להם. לפני מספר חודשים הצטרדתי, ופתאום נותרתי ללא קול. וזה דווקא היה נחמד, במרפאה הסתדרתי איכשהו עם תנועות ידיים ופתקים, אך לא דיברתי במשך אותם ימי הצרידות מילה אחת של לשון הרע, שום שטות לא יצאה מפי, וחשתי בתוכי רק הקשבה-הפנמה שבשתיקה, כעין דפיקה על לוח ליבי... כן, העולם יכול להתקיים כמה ימים בלי 'הראש הגדול' שלי, ובלי הרעיונות שלי לתיקון עולם במלכות שד-י... צדקו חז"ל [לכך בוודאי יסכים גם בעלי] כשקבעו 'סייג לחכמה שתיקה', וקיימים הרבה מובנים ל'סייג' הזה...

אולם גם לשתיקה יש גבול: בענין זה ראיתי ידיעה באתר 'בשבע', שהתייחסה ללידת-בית מאוד מקורית: צוות מד"א וכוחות משטרה הוזעקו במוצ"ש לדירה, ובעל הבית סיפר שאשתו ילדה בבית בשעות הבוקר המוקדמות, אך היא בתענית דיבור, ומסרבת לכל עזרה שהיא, ואפילו אינה מסכימה לצאת מהחדר; התינוק עטוף בשמיכה ומונח עליה כשחבל הטבור עדיין מחובר לגופו! מה עושים?? רק לאחר שכנוע של רב השכונה, והפעלת לחץ פיסי מתון על ידי שתי שוטרות, הסכימה האשה להתפנות לבית החולים לשם בדיקה ולשם טיפול בילוד. לא יאומן!

ואם בעניני סבתות עסקינן, ולעיתים, לא ברור אם טוב לדבר או מוטב לשתוק. סיפרה לי חברה, על חמותה היקרה, שכל עול בעיות היום יום של ילדיה, נכדיה, וניניה המרובים, מוטלות על כתפיה - לה מספרים הכל, מבלי לחסוך ממנה דבר, והיא אחראית לתפילות על כל השבט. תמהתי בפניה למה משתפים אותה עד כדי כך ומצערים אותה בכך, אך חברתי השיבה שדווקא זה מיטיב עמה - כך היא מתעלה מעל המכאובים של היום-יום ומתגייסת ביתר עוז למעמד התפילה, ופורשת את תחנוניה מול היושב במרומים.

אצל חמותי ז"ל ידעתי גם ידעתי כמה זה היה משמח אותה לשמוע על בצבוצו של הריון חדש אצל אחד מהצאצאים; פניה היו מאירות ממש למשמע הבשורה הקרבה ובאה. הייתי בקביעות, מיד עם היבשר הריון חדש, משתפת אותה בבשורות טובות בלט [זה היה ה'סוד' שלנו] כדי שתהיה שותפה לתפילה ולציפיה... האין זו הכרת טוב בסיסית לאמא שגידלה דור ישרים?...