קיטנת סבתא...

שנים רבות ציפיתי לנכדים וחלמתי לבלות עימם – במיוחד בחופשת הקיץ.

 

כעת, כשזכיתי למספר מכובד בלע"ה של נכדים, (רוב מכריע של נכדות), שמחתי להגשים את החלום ולקיים את "קייטנת סבתא", כפי שהבטחתי.

כמי שגידלה בנים שובבים, לא חששתי מקשיים מיוחדים. מה כבר יכולות בנות קטנות וחמודות לעולל, שלא חוויתי עם בני? אלא, מסתבר שיש הפתעות בחיים.

 

ראשית – עם ההשכמה – יש להתלבש. מה הבעיה? חולצה, מכנסיים, אופס! "סבתא! אני רוצה שמלה!" , "ואני חצאית. לא את זו, אני אוהבת רק חצאית שמסתובבת..." , "ואני רק חולצה עם נצנצים". "ואני רוצה חולצה של דורה" (מה זה?) ...

בקיצור – שעה של התחבטויות בבעיות קיומיות, בכי, ניסיונות שכנוע...

 

וכעת יש להסתרק: לכל הנכדות שיער ארוך גולש ועלינו למצוא תסרוקת מתאימה. אני מנסה לאסוף ולסדר קוקיות. לא פשוט: "סבתא, זה כואב! לא! אני רוצה קוקו בלוף". "לא ככה, עם קליפסים וקשת! לא עם שביל! פזור! גומייה כזאת! סבתא - את לא יודעת לעשות תסרוקת כי לא היו לך בנות...!(מה שנכון).

 

כעת, כשכולן מתוקתקות, ניגשים לארוחת בוקר. מה הבעיה? כל מה ששמתי לבנים על השולחן – נטרף מייד: לחמניות, דייסה וכו'. אבל אצל בנות - מסתבר שזה מורכב יותר. אחת אוכלת קורנפלקס עם דבש. השנייה רוצה טוסט עם גבינה וזיתים. האחרת שותה רק שוקו ולאחותה "לא בא" כלום - כי אין בדיוק דגנים כמו בבית...רק הנכד היחיד בולע הכול ב"ה.

 

הגיעה שעת המשחקים: אנו צועדים לגן השעשועים. כולן רוצות לאחוז בידיי. "יש לי רק שתי ידיים". "סבתא, למה דווקא לה ולא לי?" "גם אני, גם אני..."

הגענו. כולם נהנים ושמחים. הזמן חולף ואני מאושרת.

 

מה זה, הן לא רבות, הלפלפיות? אבל אז זה מתחיל: "סבתא, היא לא משחקת איתי, רק איתה". "אני רוצה להיות איתה בנדנדה". "אני הייתי ראשונה, תגידי לה!".

מה עושים עם יאכנעס קטנות כאלה? איך יוצאים מזה?

 

לפתע אני שומעת צרחות. מה קרה ? הנכד היחיד החטיף מכות לבנות. ברוך השם, את זה אני מכירה, עם זה אני כבר יודעת להתמודד...