אחרי הקיץ והחגים

( מתוך הבלוג "מתנחלות ברשת" )

לסבתא וסבא המתנחלים יש בית די גדול, אז למה לנסוע לצפון הרחוק לצימר? יש צימר נהדר בקרני שומרון. הזמנו את כל המשפחה לבלות איתנו שבוע שלם של חופשה משפחתית-קייצית. היה נהדר! מה שלא הבאנו בחשבון זה שמיד אחרי הקייטנה מגיעים החגים. הבית, הגינה, גן השעשועים הסמוך, ובכלל - בית הכנסת שיש לו מסורת, מושכים את הילדים שלנו שגדלו ופרחו מהקן לחזור ולהיות איתנו בימים הנוראים, ובטח ובטח בסוכות, שאז יש לנו סוכה הכי גדולה והכי נהדרת לעומת מה שיש לאלו שעברו לגור בעיר.

ואני? בין קיץ לכסה ולעשור, אני לא הספקתי לנוח. מה זה לנוח? זה לא בטן גב, זה להתאוורר, זה להיפגש עם חברות. לעשות קצת ספורט ולהנות, למצוא זמן לדברים שמעניינים אותי ולא רק את הנכדים, ליהנות מהסתיו לפני ההתכנסות הגדולה פנימה לתוך החורף. לא שאני אוהבת לבלות בשופינג, אבל קצת קצת שופינג – סתם לראות מה חדש בחנויות. בקיצור, קוראים לזה קצת לנשום. אבל כלום, נפלו החגים והבית עוד נותר בבלגאן מהקיץ.

כשהגיעו ה"נופשים" של הקיץ אמרתי לעצמי, לא נורא, אפשר להחזיר הכל למקום. אז מה אם יש שבוע בלגאן. המקררים מתרוקנים. הבית מלוכלך. בכל דבר נוגעים. טוב, לא נורא, ננקה, יש עזרה.

אבל השנה לא היה שום פסק זמן. מגיע ראש השנה ואני מגלה שמעבר לרמת הקניות הבלתי נגמרת, מעבר לבישולים הממלאים כל חלקה במקרר, גיליתי שיש גם שירותים ומקלחות שצריך למלא מחדש. אין שמפו ואין סבון, אין נייר טואלט, אין מגבות, הכל בכביסה ומכונת הכביסה ואני לא עומדות בקצב. המצעים הריחניים שלי עוד לא התכבסו כולם, ואני כבר בגפילטע פיש, בבשר המיוחד ובתפריטים.

ומי בא? מרגע שהפנמתי שמגיע ראש השנה חשבתי לעצמי - מי כבר יבוא? רק עכשיו סיימו להיות איתנו.

ואז התחילו הטלפונים: אמא, אפשר לבוא לחג? מי עוד בא? איזה אח / אחות עוד מגיע? ואני לתומי השבתי לבתי: "בינתיים את!", "טוב אז אנחנו באים", הייתה התשובה, "ומה לעזור לך?".

ככה התמלא לו הבית בהזמנות של עוד ילדים שלי יקרים, ומצאתי עצמי מכינה חג ל-14 נפשות בלי עין הרע, לשלושה ימים, לשש ארוחות, ל-84 מנות עיקריות חגיגיות, ועוד שני קידושים של קפה ועוגות שבין שחרית למוסף, לארוחות הבוקר של התינוקות ולארוחות ארבע של אחרי השינה של המבוגרים, למגוון של אוכל שכל אחד מהילדים הכלות והחתנים אוהב. עבדתי קשה, גם השתדלתי להתפלל בין לבין, ועבר לו החג. היה מקסים, מלא נחת. ניקינו וארגנו, כיבסנו וסידרנו אחרי החג, הספקנו גם לצום, והגיע הטלפון הבא: אמא, מה קורה בסוכות? אפשר לבוא? בטח מותק, תבואי, תבואי, הכל מוכן לכבודכם. הבית גדול ויש המון מקום, ואבא כבר בנה סוכה ענקית בגינה, ויש גם מרפסת גג עם סוכה ללינה. הרי בנינו בהרי השומרון בית די גדול.

בסוכה השנה ירד גם גשם והבית והסוכה עם בוץ. לא נורא, סוכות הוא חג של טבע, וקצת אדמה של ארץ ישראל על השטיחים - עניין קטן. הסוכה התמלאה באורחים והיה לכולם כיף להישאר גם בחול המועד. נו, מה, נבנה סוכה? אצלכם אבא ואמא הסוכה כל כך מרווחת ומוארת. וגם מטיילים אצל השכנים ופוגשים את החברים מהשבט וזה כיף. בשמחת תורה השתתפנו בקידוש הקהילתי המסורתי. סוף סוף אפגוש גם אני כמה מחברותיי. אבל הצעירים שמתארחים אצלי לא רוצים קיגל וטשונט ובטח שלא לאכול עם החברים הקשישים שלי, וכך בישלנו שוב והתיישבנו לשולחן החג, כי המתארחים שלי נשארו רעבים.

אז החגים הסתיימו להם ברוך השם ובלי עין רעה היו עמוסים מכל בחינה שרק אפשר לחשוב עליה.

הבית התרוקן. נהיה שקט.

הי חברות שלי, מה עושים עם השקט הזה? מה עושים עם כל האנדרלין שגוייס בחגים?עכשיו שגרה.

מצד אחד, קשה עם השקט הרועם; ומצד שני, הי, שיעור פילאטיס, אני כבר באה.