טעם של פעם

עוד כמה ימים, נזכה לשבת מסובין סביב שולחנות עמוסים בכל טוב 'מצרים'-, ונספר את סיפור ההגדה , כשאנו בין הימים ההם לזמן הזה, ונחוש בכל נימי נפשינו את ה'טעם של פעם'...

והנה דוגמא ל'טעם של פעם' – לאחרונה, הוזמנתי על ידי הגננות החביבות בישובנו, לתת הרצאה לקבוצה מכובדת של פעוטים בני שנה וחצי עד שנתיים על 'מה זה סבתא' בגן של הנכד והתרגשות רבה אפפני., ....ההרצאה הסתכמה בשאלה-'למי יש סבתא?' כשכולם בוהים בי סהרוריים, אז התקדמנו לחלק הגסטרונומי, שממחיש יותר מאלף מילים, מה זו סבתא, ובסוף , התפלאתי מאד מכך שכששאלתי את החבורה אם יש שאלות- אין קול ואין עונה.....ואכן, מאז שרותו של חתננו בצבא קדשנו בחטיבת גולני, מסתובב לו בביתנו הקט נכד-ילד עגלגל ומתוק, שסובל מצביטות יומיות בלחייו הסמוקות מסבתא מתלהבת. אך מעל הכל, מאפשר נכד זה לסבתא לתקן חוויות שליליות מימי ההתמחות המרים בתחילת הקריירה האימהית שלה: מדי בוקר, לאחר שוחד מינימלי [שקית ממתקים עמוסה בכל טוב מצרים, וישיבה במשך כמה דקות ליד ההגה על הברכיים של סבא], יוצאים שנינו לכיוון המעון, כשיד שמנמנה וחמימה עוטפת את אצבעותיי; ולאחר שאנחנו נכנסים ומורידים מעילים, שנינו מתיישבים בנחת על הספה בכניסה למעון [שהרי אסור להכשיל את החברים הפעוטים ב'לא תחמוד', ולכן צריך לסיים את השקית לפני הכניסה לגן...], ומתבוננים ברחמנות על ההורים הממהרים איש איש לדרכו, כשאנחנו יושבים בסבלנות, והנכד לועס בשקיקה את תוכן השקית אט אט, ואנחנו בבועה של נחת, לא ממהרים לשום מקום. כמה שנים חלמתי על בוקר כזה, בו אזכה ללוות את ילדיי למעון כמו כל אמא נורמלית, לפטפט עם הגננות, להחמיא להן, לשמוע קצת על הפנינים של הנסיך שלי מכלי ראשון ולא שני או שלישי, לשבת כמה דקות ולשחק עם הילד לפני נשיקת הפרידה... והנה, בא התיקון ב'שילוח הקן' הפרטי שלי - אני שולחת את האם [בתי היקרה] שנמצאת אחרי לידה חזרה למיטתה ליד התינוקת, ונהנית מכל רגע עם הגוזל – בנה הבכור. כמה זה שונה מה'טעם של פעם'...

אהה - טעם של פעם, כמו אז בימי הפגישות... מהו באמת הטעם המיוחד הזה, שמרטיט את ליבנו, של 'פעם'? לעיתים התחושה עולה כשרואים תנור נפט בוער ונזכרים במוכר הנפט עם הטנדר הישן שמזעיק את השכונה בעזרת הפעמון שלו, או כשבשיחת טלפוןפלאפון עם אחד היקרים לנו אנו רואים את עצמנו מדברים עם הארוס בטלפון ציבורי והאסימונים נגמרים בדיוק כשהשיחה מתחילה לרגש והלב מתחמם, זהו שעון מחוגים שהיו צריכים למתוח את הקפיץ שלו יום יום אחרת הוא פשוט נעצר, זה להאזין לדופק העוברי עם אוזן מוטה של הרופאה אל מול סטטוסקופ העץ המונח על בטנה ההריוני של האם, זהו מוכר הקרח שמסתובב בשכונה כשהמקרר החשמלי היה עדיין בחיתוליו, זה לחזור במוצש"ק באוטובוס בין-עירוני עם שניים-שלושה זעטוטים וכמה תיקים ובנוסף שלוש שקיות ניילון עמוסות בעשרות חיתולים מלוכלכים שיזכו לעבור כביסה רק כאשר נגיע בשלום הביתה, זה לדבר עם הבעל והילדים מהתורנות בבית החולים בהקצבה יומית של שיחה אחת בטלפון המחלקתי, כאשר אם זה היה תפוס – לא נותר אלא לחפש אסימונים ולהמתין בין לידה לגרידה לכמה שניות של חסד ליד האפרכסת של הטלפון הציבורי במסדרון כדי לזכות לאחל לילה טוב לקטנים הרדומים, כשדמעה זולגת בין לבין...

 ועוד בנושא זה... לפני מספר חדשים הוזמנתי לצפות, ביחד עם בנותי הקטנות, בהצגה מדהימה בשם 'טעם של פעם'. מדובר בתיאטרון מקצועי של בנות חרדיות, כולן עם תסמונת דאון, שמזה כמה שנים מעלות מספר הצגות בפורומים שונים בירושלים. התפאורה, התחפושות וההצגה עצמה היו מאוד מושקעות, והמשחק היה מרגש, מצחיק ונוגע ללב. ניכר שהבנות האלו זוכות למקום משמעותי, העצמה ופיתוח יכולותיהן וכשרונן בקרב הציבור החרדי, ושההצגות הללו תורמות להן רבות, ולא פחות מכך גם לקהל.