פינת הבריאות

הוא מקופל במיטתו, עיניו כבויות, שקט חרישי סביבו. והנה פסיעות מתקרבות לעברו – הן של אדם גבה קומה, עיניו חמות, טובות... הוא מלטף את ידיו המקומטות והקרירות של הזקן, מלפף עם ידיו החמימות את אגרופיו הקפוצים, ואז, בקול רך, מלטף, הוא שואל לשלומו. והנה הראש מתרומם, האיש מזדקף, מישיר מבט עייף וחסר תקווה, ולוחש, לוחש מה שעל ליבו...

כרופאה צעירה גדלתי ב'שערי צדק', שם היה ביתי העיקרי... ושם זכיתי להכיר רופא מורם מעם, שצייד אותנו - תלמידיו - בכלים של הקשבה, התבוננות, תמיכה והכלה. הוא ידע איך לבחור את המילה הנכונה, איך להגיב לפציינט מבוהל ואיך להרגיע את אשתו, ואיך להקרין איכפתיות, הזדהות ואורך רוח בעיקר כלפי החולה הקשיש.

על אברהם אבינו נאמר שהוא מת 'בשיבה טובה'. איך קובעים מהי שיבה, ומהי שיבה טובה? קשה להגדיר במדויק מהי זיקנה. היא תלויה במדדים רבים, ביולוגיים גיל, מצב גופני ושכלי, שינויים פיסיולוגיים, תורשתיים, סובייקטיביים, חברתיים, משפחתיים - תחושה, דימוי עצמי, פעילות מקצועית וחברתית, השפעה, ועוד.

והנה, לבית החולים שערי צדק, יש בשורה.

על-פי נתונים שנאספו באביב תשע"ד, חיים בירושלים כ-19 אלף ניצולי שואה. פורום הארגונים של ניצולי השואה בירושלים יחד עם ראש העיר ניר ברקת ובית החולים שערי צדק, יזמו פרויקט לליווי צמוד לניצולי שואה שיתאשפזו בבית החולים. במסגרת הפרויקט יועסק צוות ייעודי, שתפקידיו יהיו לטפל, לתמוך וללוות את ניצולי השואה המאושפזים במחלקות בית החולים, מרגע קליטתם ועד שחרורם. מטרת הצוות היא לספק מענה לצרכים הייחודיים של הניצולים, שרבים מהם, עקב גילם המתקדם, סובלים מבעיות רפואיות וכלכליות, כאשר חלק לא מבוטל מהם ללא קרובי משפחה שילוו את האשפוז והטיפול ויתמכו בהם פיזית ונפשית.

במשך כל ההיסטוריה היה קיים יחס קבוע פחות או יותר בין הגילאים השונים באוכלוסיה, בעקומה שעלתה וירדה במתינות. אולם עקב השיפור ברמת הרפואה ובאיכות החיים גדל מאוד בעשרות השנים האחרונות החלק היחסי של המבוגרים, ויש לכך כמובן השלכות חברתיות, משפחתיות וכלכליות ניכרות. כך הגיעו לפני כמאה שנה רק כשליש מהנולדים בארצות המפותחות לגיל 65 הגיל שמקובל להגדירו כתחילת הזיקנה [גיל ששים לשיבה], והיום מגיעים לגיל זה כמעט 90% מהם. למרות שממוצע תוחלת החיים היום בארצות המפותחות הוא סביב 75 שנה לא השתנתה תוחלת החיים המירבית, והיום כמו בימי קדם רק בודדים האנשים המגיעים לגיל 100 שנים ומעלה. לגיל מופלג הגיעו בני אדם רק בראשית תקופת התנ"ך, וחלוקות הדעות אם גם אז הייתה זו תופעה המיוחדת ליחידי סגולה או שאז היא הייתה נפוצה. במשך כל הדורות, ובעיקר בשנים האחרונות, נעשים מאמצים מדעיים ורפואיים רבים להאריך את תוחלת החיים ואת איכות החיים של הזקנים, בהצלחה לא מבוטלת. במקביל נעשים ניסיונות לזהות את מנגנוני ההזדקנות הטבעיים של האדם ולבלום אותם, ובכך להאריך את גיל החיים המקסימלי; אין עדיין הצלחה משמעותית בכיוון זה, ואולי כך מוטב! ישנה עדות לכך שנשים שילדו בגיל מופלג צפויות לחיות יותר שנים, עקב מנגנון שמאריך את אורך חיי התא - בין אם מדובר בביציות, ובין אם מדובר בתאי גוף אחרים.

מנגד ישנה עלייה בהופעת מחלות כרוניות בישראל ובעולם, וארגוני הבריאות החליטו לשים נושא זה בראש מעייניהם. על-פי הערכות הלמ"ס, בתחילת העשור הבא, כשאוכלוסיית ישראל תגיע לכ-9 מיליון נפש, צפוי גידול מהיר בפלח האוכלוסייה של בני ה-65 ומעלה, שתגיע ליותר מ-1 מיליון נפש. 75% מבני ה-65 ומעלה יסבלו ממחלות כרוניות, וההוצאה הציבורית על טיפול במחלות כרוניות בישראל מוערכת כבר עתה בכ-9 מיליארד שקל בשנה. מסקנת נייר העמדה היא שהגישה תצטרך להשתנות להקצאת משאבים לרפואה מניעתית, ופחות לרפואה שיקומית. מילת הקסם היא - תכנון.

דוגמא לכך הוא הנושא הבא - חמש כיסאות לנפש...

לכל תלמיד במוסד חינוכי אמור להיות 'מקום' מסוים שמיועד לו ולצרכיו, מרחב המחיה הפרטי והאישי שלו. בדרך כלל מדובר על מקום ליד שולחן בכיתה שמצורף לו גם כיסא וארונית או מדף לחפצים וספרים, וכן אחוז מסוים משטח המסדרונות ומגרש הספורט והשירותים והברזייה והספרייה וחדר ההקבצה וכד'. לתלמיד בפנימייה נוסף גם מקום בחדר בפנימייה, הכולל מיטה, ומקום בארון, ומקום ליד השולחן, ומקום במקלחת, וכן אחוז מסוים מהשירותים והמסדרונות וכו'. לתלמיד בפנימייה במוסד שומר-מצוות אמור להיות שמור מקום נוסף בבית המדרש ובבית הכנסת, ועל זו הדרך. המסקנה היא למעשה, אם נביט רק אל עבר הכיסאות, שכל תלמיד שנכנס ללמוד במוסד פנימייתי דתי מחייב את ההנהלה לרכוש עבורו חמש כיסאות לפחות: אחד לכיתה, אחד לבית המדרש, אחד לחדרו בפנימייה, אחד לחדר האוכל, ולפחות עוד אחד לחדר ההקבצות ואו למועדון ואו לחדר המחשבים וכד'. אותו חשבון נכון לגבי כמות אנשי הצוות הדרוש יחסית לכמות התלמידים. אכן, חינוך אינו דבר זול...