שרשרת הדורות

אחריות הורית

גיסי, פרופסור רפאל קטן, הוא אונקולוג. אני ממש לא אוהבת לקבל ד"שים ממנו. זה פשוט לא מבשר טובות, בדרך כלל. באיזה מקצוע הוא בחר, ובאיזה מקצוע אני בחרתי? שנינו עוסקים בקצוות החיים, אני בתחילתם והוא, פעמים רבות, בסופם... אך הוא טוען שיש לו סיפוק אדיר בכך שכ-70% מחולי הסרטן זוכים היום לריפוי מלא או חלקי לפחות. ובכל אופן - אותו מזמינים להלוויות, ואותי - לבריתות...

בכל הזדמנות גיסי מתריע מפני נזקי העישון. הסיכונים בעישון ידועים... אז למה מחקרים מראים ש-60% מאלו שמנסים לחדול מלעשן חוזרים לסיגריות מחדש בתוך השבוע הראשון מניסיון הגמילה? ולכן, זה זמן רב, מנסים חוקרים לברר מהו המנגנון הכימי בהתמכרות לעישון, כדי לקדם טיפול מותאם אישית לגמילה.

על פי מחקרים נראה כי מהירות התפרקות הניקוטין בגוף היא המפתח להגברת הסיכויים להצלחה. הניקוטין הוא חומר כימי הנמצא בסיגריות, והוא הגורם להתמכרות. המנגנון הוא פשוט - כאשר רמתו בגוף יורדת המעשן מתחיל להשתוקק לניקוטין, ואז הוא חוזר לעשן שוב. אבל קצב התפרקות של הניקוטין שונה בין אדם לאדם. במחקר שבוצע על מעל אלף איש שניסו להיגמל מעישון נמצא קשר בין אחוז ההצלחה בגמילה בתכשיר, לבין קצב התפרקות הניקוטין.

אך מה שמעניין וחשוב יותר עבורנו כהורים וכסבים הוא, שמסתבר שבעישון מתקיים הפסוק - 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה' בגירסה פמיניסטית מודרנית – 'סבתות עישנו ניקוטין, וריאותיהם של נכדיהן - נסתמו'. האם העישון יכול להשפיע על בריאות הצאצאים עד לדור השלישי? במחקר חדש שבוצע בנורבגיה, נמצא כי הסיכוי לחלות באסטמה בילדות היה גבוה בקרב ילדים עם סבתות שעישנו בתקופה שהן היו בהריון עם האימהות של אותם הילדים, לעומת ילדים עם סבתות שלא עישנו. אוי, כמה אחריות...

שרשרת הדורות

מיכל עדיין לא נשואה. היא כבר לא צעירה, וכבר התייאשה ממציאת האבידה. אמה עדיין מצפה, כואבת כאב עמוק שמדיר שינה מעיניה... עד כמה להתערב? ואיפה לתת מרחב? לו רק יכלה לפתוח, ולו במעט, את סגור ליבה של מיכל... היא רוצה להגיש לה כתף של אמא אוהבת, שתוכל להישען עליה ולהיתמך בה... אבל האם 'שקופה' בכל המהלך הזה. היא כואבת, מבלי להיות נוכחת.

והנה, עוד תחום בו יש מקום לקחת יותר אחריות הורית. במקום להישאר 'שקופים' בתהליך החיפושים, אפשר לסייע. לאחרונה התוודעתי למאגר השידוכים החרדי מבית הידברות, הקיים בפריסה כלל ארצית ואף עולמית. ניהול המאגר נעשה על ידי ההורים, או שדכנית. באתר לא מוצגות כלל תמונות של המועמדים, למען שמירה על פרטיות מלאה [אוי, איפה הימים שלפני הפייסבוק?] ההרשמה היא חינמית, אך אם זה מסתיים בחתונה ההורים ואו השדכנית תורמים לארגון 'הידברות' אלף שקל מכל צד, שמהווים מעין תשלום לשימוש באתר. ומה עם הציבור שלנו.? ואולי קנאת סופרים- תרבה חכמה? הציבור שלנו מתנהל אחרת. הוא מכבד את הפרטיות של הילדים. הוא מפחד להיות מעורב מידי., והוא מביט  עדיין על מוסד השדכנות בחשדנות. אבל יתכן ויש לנו מה ללמוד מהדגם המוצג? בשורה התחתונה- זה עובד.

 

לקרב את הקרובים?

לאחרונה סיפרה לי חברה חביבה בהתלהבות על חגיגת הנישואין שילדיה חגגו לה ולבעלה לכבוד ארבעים שנות נישואיהם. כדרכן של חגיגות מעין אלו, הילדים הכינו חידון לאבאמא כדי לבדוק עד כמה הם באמת הפכו לזוג יונים במהלך אותם ארבעים שנה, קרי- כמה טלפתיה יש ביניהם. ואכן התבררה התאמה מופלאה בכל התשובות שנשאלו, פרט לשאלה אחת: 'אם אתאתה מגיעה לאי בודד ויכול לקחת אתך דבר אחד בלבד, את מה תקחי?' בעלה ענה מיד: 'את סמדר' [אשתו], והיא ענתה: 'כמובן, את הנייד'... אוי לבושה.

אמנם נכון שטכנולוגיות התקשורת החדשות הן מיוחדות במינן. כך התוודעתי להגדרה מדויקת למהות של טכנולוגית הוואטסאפ - זהו כלי שמקרב רחוקים, אך מרחיק קרובים. כמה שזה נכון...

לאחרונה קראתי שיותר מ-700 מיליון משתמשים פעילים בוואטסאפ שולחים קרוב ל-30 מיליארד הודעות באמצעות האפליקציה הזו מדי חודש, חלקן עתירות מידע אישי ביותר. ואני שואלת - האם טוב שנברא משלא נברא?...

מה שברור לי הוא שכך שומרים על קשר כלשהוא - רואים תמונות של הנכדים בריל-טיים, מתלהבים וממשיכים לגלגל. אמנם, לאט לאט, נבלה פחות ופחות בעלעול המרגש באלבומים מימי תרפפ"ו, כי הכל מתויק באלבום הדיגיטלי... אני למשל, אוהבת ,במהלך השבתות בהם ילדינו הנשואים מגיעים ,לשלוף אלבום משנה X של הילד הנשוי, ולהראות את  יופיו  וכבוד תפארתו לילדיו הרכים. התחביב הזה, אט אט, עובר מן העולם. אבל , הוואטסאפ מאפשר לנו את התחושה  המדומה שהם קרובים, קרובים – תחושה שהיא קיומית  עבור אמא. לאסוף את כולם תחת כנפיי, שתילי זיתים סביב לשולחני, כמו פעם - כשהם היו קטנים, ועברנו בלילה מחדר לחדר, האזנו  לנשימותיהם הרכות, כיסינו אותם שוב ושוב והרעפנו נשיקות על ראשיהם הטהורים. אהה - להיות שוב אמא צעירה...

לפני יומיים, השתתפתי במופע סטנדאפ של נועה ירון, שפירטה לפרטי פרטים את המהומה שמתחוללת אצלה במטבח הביתי בין השעות שש לשבע, ושהיא רק מחכה לשקט של הלילה, שכל הקטנים ישנים. ואני אומרת – 'ואולי, לא היו הדברים מעולם'... כמה הייתי נותנת כדי לחזור לשנים בהם כ-ו-ל-ם התאספו תחת סינורי... היא פשוט לא חולמת מה מחכה לה בעוד כמה שנים. שומר פתאים ה'...