על רחלי לוין ז"ל

 

סלעית הוד, ספריית מתנ"ס בנימין  

רחלי לוין בהשתלמויות לספרניות בנימין בספריית כוכב השחר

רחלי לוין בהשתלמויות לספרניות בנימין בספריית כוכב השחר


לרוות את היום

את השנה האחרונה לחייך חיית במלוא העוצמה. סלעית הוד, שותפה לדרך בספריית המתנ"ס, נפרדת מרחלי לוין זכרה לברכה.

 

רחלי אהובה,

הודעה, לוויה, שבעה, ואני מסרבת לקבל, מחר בבוקר הרי ניפגש בספריה.

הן רק ימים מספר לפני חופשת הפסח היה יום עבודה רגיל, וגם היומן בלוח השנה שבמחשב שלך מלא קדימה.

נוכַחת כל-כך את נמצאת לצדי, ואני מברכת על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק מחייך כעמיתה לעבודה וכחברה.

בכל יום ויום מאז שהתחברה לנו הדרך, מוצאת עצמי נפעמת מול השילוב המיוחד הזה של היותך, של מידות ותכונות שמתוך מעשייך הן ניבטות.

יושר וישירות. הדרך ברורה לך מאוד, רואה קדימה, צועדת לעבר מטרה, ובעבור מה שחשוב ונכון את נלחמת שוב ושוב ולא מוותרת, את דבריך באופן ברור וישיר את אומרת. כאשר למול עינייך ניצבים צרכי הספריה, הספרניות והקוראים, אזי את מקומם של השקט והעדינות תופסים הביטחון וההחלטיות.

מקצועיות והתפתחות. חשוב לך תמיד לשמור על רמה מקצועית גבוהה, להתקדם עם תמורות העיתים. מקפידה להשתתף בכל השתלמות בתחום הספרנות ובמפגשים מקצועיים של מנהלי הספריות. מעמיקה ולומדת בימי עיון בתחום הספרות והמידענות, ועם זאת מוותרת גם ללא הניד עפעף על השתלמויות, שבעינייך לא מספיק משמעותיות...

וכל פרט קטן ומידע נקלט ונשמר בראשך החד והחריף, ונשלף פתאום ומתחבר בבוא העת, תמיד בזמן ובמקום הנכון, והשאלה הקבועה שממנה את כבר צוחקת בקול: "רחלי, איך את תמיד זוכרת הכל?".

עושר של ידע ורוח. קוראת כל כך הרבה. משתתפת בהרצאות ושיעורים. כמה עושר טמון בך.

ועם אלו את מובילה משך שנים דור של ספרניות בבנימין. נזהרת שלא לכפות מדי, מציבה סימנים אך נותנת לכל אחת לבחור ולעצב את דרכה. מובילה ומעצימה.

נועם הליכות, סבלנות ואהבת אדם הם נר לרגלייך. עם האנשים הרבים עימם את עומדת בקשרי עבודה יחסך האנושי והחם יוצר מיד חיבור, שהוא יותר מטלפון או מייל של עבודה.

וכמה צניעות שבך. לא רבים שיתפת בפועלייך.

 

* * *

ומעל הכל ולפני הכל, משפחתך שהיא כל עולמך. הורייך, אחותך ואחייך ואחיינייך, בני האחד והיחיד שלך, אהבתך, אהבת אין-קץ, לילדייך, והכלות שמצטרפות, והאושר הגדול עם הנכד ונכדותייך.

* * *

בפסח שעבר, לאחר חודשי מחלה ממושכים, התאוששת באופן שהפתיע את כולנו. הרצון העז להמשיך בחייך המלאים, החיות הפנימית הבוערת שלך, הביאו אותך לחזור אל חיים כמעט רגילים. המחלה הייתה שם, לא גודלת אך גם לא נעלמת, ואת בחרת בחיים!

בתעצומות הנפש המדהימות שלך החלטת שאת מתרוממת למרות הכל, בעוז רוחך קמת ושבת אל היום-יום.

חזרת גם לעבודה בספריה.

חזרת עם כוחות אדירים, עם רצון להמשיך ולפתח כל תחום ותחום בעבודה: הוצאת אל הפועל את פרויקט מחשוב ספריות בנימין בתוכנת ספריות אחידה, המשכת בבניית ההשתלמויות לספרניות עם דגש על חגיגות שבוע הספר בישובים, שיחלו בשבועות הקרובים, דאגת למידוף חדש ומתקדם שהשבוע אמור להגיע...

חזרת עם כוחות שהיו בלתי מובנים. חזרת וניהלת כהרגלך את הספריה עד כי היו סביבנו שחשבו כי המחלה לגמרי חלפה.

וכמו בעבודה גם בחייך הפרטיים הספקת בשנה זו כל-כך הרבה: ללמוד ביד בן צבי, להשתתף בחוג אומנות, לתרום בוועדת תרבות, להשתתף בשיעורי תורה, ויחד עם בני לטייל, לצפות בהצגות, לבקר את הילדים ולבלות עם הנכד והנכדות, וגם המון שיחות...

* * *

באתי השבוע לביתך, לשבעה. בני היקר והאוהב שלך סיפר על השנה האחרונה שכמו ניתנה לכם במתנה, על השנה האחרונה אותה חיית במלוא העוצמה, ואני נזכרתי בשירה של רחל המשוררת "כאן על פני האדמה":

 

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

 

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

 

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

 

אלף זרועות, רחלי, של בני משפחתך המדהימים, של חבריך האוהבים, עטפו, חיבקו, כל-כך ניסו...

ואני נותרתי עם סימן השאלה הגדול:

האומנם?

ואיך יתכן?

 

ממאנת להינחם רחלי על כי אינך.

(המאמר פורסם בעיתון בנימין גיליון מספר 364)