פינת הבריאות- זוגיות בדור השלישי

(ד"ר חנה קטן)

אברום יושב בסלון, בכורסה הבלויה והאהובה, זאת שסבתא רבקה הייתה יושבת עליה עד שהנאצים הארורים קטעו את פתיל חייה. ה' יקום דמה. הוא מנומנם. עפעפיו החיוורים צונחים בכבדות, מכסות את עיניו האפורות הכבויות, הטרוטות. הוא נושם בכבדות, ומפיו מתגנבות גניחות צרודות. הראש נשמט קדימה וכובע הברט הישן שעל ראשו צונח ארצה, ומתגלה ברוב תפארתה קרחת מכובדת, ואוזניים גדולות ועבות במיוחד. קמטוטים עגלגלים מעטרים כל פינה בפניו העייפות, וזקנו המדולדל נופל על צווארו ברישול. רגליו כבדות. טוב, זה בזכות הסוכרת שהביאה לפצעים עמוקים ברגליו, חלקם ממש עד העצם. הוא מתהלך עם מקל, אך מפחד מאוד למעוד, מאז היום ההוא - אז אושפז עם שבר בעצם הירך, והילדים המתוקים הוזעקו למיטת חוליו והיו לצידו במשך שבועות ארוכים. הוא לא רוצה להטריח. נדמה לו גם, אולי הוא טועה, שהם קצת מזלזלים בו, לאחרונה. אולי בגלל שבשנה-שנתיים האחרונות גם הזיכרון קצת נחלש.

מרים נמצאת במיטה. כמעט תמיד היא נמצאת שם. מאז הניתוח ההוא שבו כרתו לה את הרחם והשחלות שנמצא בהן גידול היא שרויה בדיכאון, בחוסר חשק וחיוניות כלליים, ובעיקר היא מתרחקת מאברום. היא חשה שהיא איבדה את נשיותה. היא סובלת מקשיי שינה, גלי חום שמטריפים את דעתה, אך גם מהקור היא סובלת מאוד, כך שהיא מעמידה לידה בדרך קבע גם מאוורר וגם תנור חימום, לכל צרה שלא תהיה. היא מבצעת את עבודות הבית באיטיות [פעם היא הייתה ג'דה!], וממעטת להזמין את הילדים והנכדים, אין לה כוחות פיסיים בשביל זה.

בגיל השלישי ישנן התמודדות בתחומים שונים. פיזית - התחלואה הגופנית שמעמיסה על ההתנהלות היומיומית, כאבים באיברים שונים, הגבלה בתנועה, איטיות בביצוע פעולות היום יום, השפעות שליליות של תרופות, כל אלו גורמים לתחושה של 'בגידת' הגוף האהוב והמוכר. בתחום הרגשי מי שהיה רגיל להוות משענת לסובבים אות והופך באחת לנזקק לעזרה ותמיכה. גם רוחנית ומנטלית קיימת ירידה - הזיכרון נחלש, יכולת הלמידה נחלשת מאוד, כך שהיכולת להתפתח, לרכוש ידע חדש ולהתקדם נפגמת. וחברתית - בשל חולשתו הפיזית אנשים מתחילים להתייחס אל הזקן כאילו גם שכלו נחלש, ולפעמים אנשים חושבים שהזקן שייך לדור אחר ולכן אינו מבין כלל במתרחש בדורנו.

כאשר מתחילות להתגלות בעיות תיפקוד של זוג הזקנים, וקל וחומר של הזקן הבודד, הפתרון האולטימטיבי היום הוא עובד זר. פעמים רבות מדובר בפתרון אידיאלי, אך לעיתים ה'שידוך' בין העובד הזר לבין הזקנים ובני משפחותיהם עולה על שרטון. כאשר הפתרון הזה יורד מהפרק, או כתחליף, יתכן שכדאי לקבל החלטה על מעבר לדיור מוגן. ושוב, קיימים מקרים רבים שהזקן או זוג הזקנים מרגישים בנוח אחרי המעבר ואף מתחילים לפרוח, נהנים מהפעילות החברתית והתרבותית והתורנית ומהעצמאות המשולבת בהשגחה וטיפול צמודים, ואז הכל טוב ויפה. אך המעבר לשם עלול להיות מאוד קשה: הצורך לעזוב את הבית המוכר ואת הסביבה המוכרת ולהתאקלם במקום חדש, הפרטיות שמצטמצמת, עלולים לפגוע מאוד בהרגשתם ובשביעות רצונם של הזקנים. בולט הדבר שחלק ניכר מהדיירים בדיור המוגן הן דיירות, בעיקר אלמנות שנותרו לבדן. אכן, המאזן הטבעי של תוחלת החיים נותן יתרון יחסי לאשה. מומחים בתחום הזיקנה מציינים כי אצל בני האדם בגילאי 85 על כל שני גברים יש שלוש נשים, ובגיל 100 על כל גבר יש יותר משתי נשים. הם מוסיפים כי בהרבה זני בעלי חיים קיים יחס דומה - עדיפות לנשים.

כשחמותי היקרה הייתה בחיים היינו מרבים לבקר אותה בדיור המוגן בו התגוררה ברמת תמיר. לעיתים הייתי מתבוננת על חברותיה, שהיו רובן ככולן אלמנות, חלקן כבר שנים רבות וחלקן אלמנות רק שנים ספורות. בשבת אחת שסעדנו איתה שם (בדרך כלל הייתה נוסעת לשבתות) בלט מאוד שכאשר הגיע זוג לחדר האוכל כל תשומת הלב  של הסועדות הקשישות הופנה לאשה הזו, האחת והיחידה, שזכתה להזדקן ביחד עם בעלה...

יתכן שאחת הסיבות לתוחלת החיים הגבוהה יותר של הנשים היא שנושא הרפואה המונעת באוכלוסיית הנשים מפותח פי כמה מאשר בקבוצת הגברים. והדבר מובן לי מאוד... הנשים, לפחות במהלך שנות הפריון שלהן, טרם התחילו לבצבץ אצלן מחלות הזיקנה למיניהן, מגיעות בקביעות לרופאת הנשים - לפני החתונה, בהריון, ואם אין הריון הן מגיעות לבירור ולטיפולי פריון, ולאחר הלידה הון מגיעות [אני מקווה!], לביקורת, וכן הלאה במשך שנים רבות. בשנים האלו רופאת הנשים הופכת לרופאה הראשונית של של האשה הצעירה, במקום רופאת המשפחה. ואילו הגברים... ראשית כל, הם אינם זוכים לחוות הריון ברחמם, ולכן גם אין בקורת לאחר לידה. הגבר הממוצע גם לא מחבב במיוחד את הסיטואציה בה הוא הופך להיות מטופל [הוא מעדיף בכל עת להיות המטפל]. כך שלעיתים קרובות, אני מוצאת שאשה נשלחת לבדיקות סקר, כגון צפיפות עצמות, והיא ובעלה, זוג היונים בשנות הפנסיה, מבצעים יחדיו את הבדיקה, ומתברר שהיא בריאה, אך בעלה סובל מאד מאוסטאופורוזיס, וכשאני מפנה אותו לרופא המטפל הוא מרים גבה, ושואל בעיניים זגוגיות- 'מי זה?...

אבל, האמת היא שמבחינה זוגית זאת יכולה להיות התקופה היפה ביותר עבור הזוג המבוגר, בתנאי שהוא עמל על הקשר בצעירותו. אם התקשורת הכללית והפיזית טובה הסיפוק מהקשר עשוי להתעצם, להשתדרג, ולהגיע לקומות גבוהות יותר. גם אם הגוף נחלש, המעגל של חשק-סיפוק-תענוג יכול להיות נפלא. הגבר המבוגר נפגש מחדש עם אשת נעוריו איתה בנה קשר של שנים, של חוויות משותפות, של זיכרונות מתוקים, של חלומות לעתיד, של חברות עמוקה מתוך היכרות פנימית. אם האיש משחרר את שאיפותיו בתחום הקריירה, אז הוא חוזר הביתה לאשתו ולפנימיות חייו. יש פנאי, אין צורך לרוץ לשום מקום או להוכיח יכולות. אפשר להירגע בתוך הקשר. אין מגבלות הקשורות לעבודה, כך שהזוג נמצא מעל הזמן, ויכול להגשים חלומות של שנות דור, לצאת לטיולים, לבקר ילדים - והכל בנחת, לבחור את הלו"ז במקום להשתעבד אליו. לא כדאי?...

אולם לעיתים נוצר קושי בזוגיות אם התהליך הוא אסימטרי. האשה יוצאת החוצה, היא סיימה עם הילדים ומשקיעה בעצמה, ואילו האיש חוזר הביתה. הם נפגשים בדלת הכניסה - הוא פנימה, היא החוצה...

אם יש קשב לקולות נמצא את האיזון, כדי שהשינוי לא יביא לטלטול במאזן הרצונות והכוחות בבית.

לעיתים נחמד לחזור, ממרום שנותינו, קצת אחורה, רק ברפרוף [מי היה מוכן באמת לחזור לשם?], ולהרגיש טעם של פעם... למשל, כמו אז בימי הפגישות... הטעם המיוחד הזה, שהרטיט את ליבנו... השיחה עם האיש לפני הארוסין בטלפון ציבורי כשהאסימונים נגמרים בדיוק כשהשיחה מתחילה לרגש והלב מתחמם.... איזה כיף שאפשר לדפדף אחורה בספר הזיכרונות, לדפדף באלבום כשידו בידה, וליהנות מה'יש', מהעשייה הברוכה שמאחורינו, מהפירות המתוקים שבגנינו, ובעיקר מהזכות להזדקן ביחד...