בעקבות אסון או אירוע טרור

כיצד נשוחח עם ילדינו לאחר אסון או ארוע טרור?

חשיפה לארועי אסון וטרור, עשויה להוביל לרגשות עזים, פחדים ומתח, ופגיעה בתחושת הביטחון האישי.

כמונו, גם ילדינו חשופים למצב ומושפעים ממנו. גם לנו, המבוגרים ההורים קשה מול האסון, אך תפקידנו הוא יחד עם ההתמודדות עם רגשותינו, להיות פנויים להבין את רגשותיהם של ילדינו, להכיל את התנהגותם השונה מהרגיל ולספק להם הרגשת בטחון.

הורים רבים חוששים לתת אינפורמציה לילדיהם מתוך דאגה שמא יגבירו את פחדיהם. אולם, מאחר והילדים חשופים ממילא לאינפורמציה, יש חשיבות למתן מידע דווקא על ידי ההורים שהם הדמויות שמקנות בטחון לילד. עם זאת, במציאות בה התקשורת חושפת אותנו ואת הילדים לתמונות מזעזעות שעלולות לפגוע בילדים, עלינו לסנן את רמת המידע שאליה ייחשפו הילדים. אין לחשוף את הילדים למידע שאינו מתאים לגילם מפני החשש שישמעו זאת בחוץ, אך חשוב לאפשר לילדים את היכולת לשאול אותנו שאלות כרצונם, ולא לדחות את שאלותיהם ורגשותיהם. בדרך זו יוכלו לחזור ולברר עמנו מידע שאליו נחשפו בכדי לעבד אותו איתנו.

 

קיום השיחה:

בתחילה מומלץ לשאול את הילד מה הוא שמע ומה הוא יודע. בשלב זה חשוב מאוד להקשיב היטב לילד, ולהסביר לו פרטים שאינם ברורים לו או שאינם נכונים. תפקיד ההורה הוא לברר מה מטריד את הילד לפני שהוא מספק מידע, ובהתאם לכך להסביר בקצרה את ההתרחשויות שהיו. יש להמנע מתאורים דרמטיים מיותרים.

בשלב הבא יש לשאול את הילד לרגשותיו ומחשבותיו בעקבות האסון, ולתת התיחסות אמפטית ו"מנרמלת" לכל מה שעולה. בזמנים כאלו עולות תחושת לחץ, חרדה, פחד, עצב, כעס, אשמה, בלבול, זעם ועוד. מחשבות אופייניות אצל ילדים הן דאגה שאולי זה יכול לקרות גם להם או להוריהם.

התנהגות אופיינית לעיתים היא רגרסיבית בעקבות זאת: רצון 'להדבק' להורים ביום או בלילה, 'התבכיינות', חוסר שקט,חלומות והרטבה בלילה וכד'. אין לפתח מאבקים סביב התנהגויות אלו, אלא לספק צורך זה בימים הראשונים. כל התחושות, המחשבות ההתנהגויות הללו הן נורמליות למצב הלא נורמלי שנוצר, והן יחלפו מעצמם בתוך זמן קצר. (מצד שני, גם לא להרגיש כלום זה בסדר!).

לסיום השיחה הקצרה רצוי להציע לילד לחשוב יחד מה יכול לעזור לו – ולנו - בזמן כזה: אולי תפילה, אולי חיבוק, אולי עשיה כלשהי לטובת הנפגעים, אולי כתיבה או ציור לביטוי רגשי, אולי חבירה לקבוצת הגיל, פעילות פיזית- כל משאב קיים הינו אפשרי ורצוי.

(קיומה של שיחה כזו נכון בעיקר בגילאי בית ספר, בעוד שבגילאים הנמוכים יותר יש לתת תשומת לב מיוחדת האם יש לילד צורך בכך.

 

  • חשוב מאוד שלא לחסום ולדחות את רגשותיהם של הילדים, (אתה לא צריך לפחד) אלא לשמוע אותם, לחזור ולשקף (אני שומע שאתה מפחד) ולהראות הבנה ופתיחות לרגשות שונים. אנו יכולים להעניק לילד את התחושה שאינו לבד גם אם אין באפשרותנו למנוע את הפחד.
     
  • ילדים רבים מביעים חששות לבטחונם האישי ובטחון הוריהם, וחשוב לאפשר את הבעת הרגשות גם אם אין ביכולתנו להבטיח מענה לכל השאלות.ניתן לומר שאיננו יודעים את התשובות לכל השאלות, אך מאידך חשוב ליידע את הילדים מהם אמצעי הבטחון שעליהם נסמכת תחושת הבטחון שלנו: גורמים מקצועיים שניתן לסמוך עליהם (צה"ל, רבש"צ, גדר) הערכות משפחתית ואישית, אמונה ותפילות.
     
  • יש להבדיל בין חרדות לפחדים. חרדות הן תגובות כלליות של לחץ ופחד, ללא אובייקט ברור. פחדים הם תגובות ממוקדות יותר ובעלות סיבה קונקרטית, שניתן לטפל בה ולהקל על הפחד. במידה והילד מתעניין בכך, ניתן לבנות תכנית משפחתית למצבי חירום(לדוגמה: מה נעשה אם יקרה כך או כך, מקום התכנסות בבית, טלפון חירום, נעילת הדלת). העשייה הקשורה למצב הופכת את הילד לבעל תפקיד ובכך מחזקת אותו ומסייעת לו בהתמודדות.
     
  • שמירה על שגרת החיים בבית. שגרת החיים מונעת מהילדים בלבול וחרדהומחזירה להם את הבטחון בעצמם ובסביבתם. לפיכך חשוב להמשיך לשמור על הכללים הנהוגים בבית ועל סדר היום הרגיל, תוך שימת לב למצב הרגשי של הילדים. 
     
  • אם מי מכם, ההורים, מרגיש צורך להתייעץ עוד בנושא זה, צוות הרווחה והשירות הפסיכולוגי זמין ועומד לרשותכם, באמצעות עו"ס הישוב או הפסיכולוגים והיועצות של בתי הספר והגנים.