דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 416 אדר-ניסן תשע"ז
כתבות

מתפרצת

מתוך העיסוק האובססיבי בכאב של אמה המשוררת ואביה המחזאי, ולא פחות מתוך הבית הנחצה לשני עולמות עם גירושי הוריה והחזרה בתשובה של אמה, שועטת מיכל פרץ משבות רחל אל קדמת הבמה, ובמחזותיה היא מעזה לטפל בסוגיות מורכבות, לצחוק על מוסכמות, לחסל חשבונות ולהרעיד לבבות


מתפרצת

מיכל פרץ (40) עשתה היסטוריה כשהקימה לפני שנים תיאטרון נשי דתי , עוד בטרם תיאטראות מאוישים בזקנים מתבדרים וחצאיות ארוכות צצו כפטריות אחר הגשם. ״באותם ימים היינו לבד בשטח", משחזרת פרץ, ״לא הייתה לנו תחרות, ומצד שני הקהל היה צמא לתיאטראות מהסוג הזה וקיבל אותנו בהמון פרגון ואהבה״.

מאז זרמו מים רבים בנהר, ומי שהתחילה את המסע התיאטרלי שלה עם הצגות ילדים מלאות תום, מציגה היום בעיקר תיאטרון נשי מלא עוצמה. ההצגות שלה, כמו ״קערות של אהבה״ או ״מחשבת מסלול מחדש״ כבשו בימות והרעידו לבבות.

הצגת הדגל שרצה כעת היא ״מחשבת מסלול מחדש". ״בהצגה הזו אני חוגגת על הבמה את החלפת הקידומת״, מסבירה פרץ, ״חוגגת את הנשיות המתפרצת. אני שרה, רוקדת, מתנועעת, נפרדת מהרחם, מחסלת חשבונות עם כל השכנות המושלמות, בורחת מגיל ארבעים שנוקש בדלת. זו הצגה מאד מצחיקה, ויותר קלילה מ'קערות של אהבה' שמדברת על קשר אם ובת לעומק״.

אבל זה לא הכל. לפרץ בוערים קוצי היצירה ובימים אלה היא בעיצומה של עבודה על שתי הצגות חדשות שאתן היא מקווה לכבוש עוד בימות ולבבות. ״הצגה אחת שעומדת להיוולד היא סטנד-אפ על סיפור החיים שלי – החיים בבית שחציו דתי וחציו חילוני, והשנייה עוסקת בדור השלישי לשואה".

ואם כל זה לא מספיק, כותבת מיכל פרץ טור במגזין ״פנימה״ בשם ״פרץ מחשבות״, שדן ב״בעד ונגד״ בנושאים בוערים שעומדים על הפרק, במישור האישי או ברומן של החדשות.

ועוד היד נטויה. היא כבר חושבת איך לדבר על כל מה שכואב לה באמת, לחשוף את ה׳קישקעס׳ ולעסוק גם בנושאים שנחשבים עדיין כטאבו.

על מה היית רוצה לדבר שאת עוד לא מעיזה?

״על זוגיות מורכבת, על נושאים כלכליים, על הלחץ החברתי הסמוי והלא מדובר ללדת עוד ועוד ילדים בחברה שלנו, ועל כל מה שיכול לעזור ליצור שיח שיוביל לשחרור וריפוי״.

פרץ עצמה היא אמא לשישה, נשואה ליששכר, בעל חנות למוצרי יודאיקה באזור התעשייה שילה, מתגוררת בשבות רחל, ובתה של המשוררת המוערכת ופורצת הדרך טניה הדר ז״ל, עובדה שלא תמיד גרמה לה נחת רוח. בהצגה ״קערות של אהבה״ היא מדברת על היחסים המורכבים בין אם ובת כפי שחוותה אותם בעצמה.

״תמיד הלחיץ אותי שאני צריכה לספק את הסחורה כי אני 'הבת של'. תמיד נמשכתי לעולם הכתיבה אבל ברגע ששמעו שאני הבת של טניה הדר, זה חייב אותי וגם סירס אותי, כי הרגשתי שאני צריכה להיות לפחות כמוה.

״מצד שני, אמי העריצה את הרצפה שדרכתי עליה. היא הייתה מפרגנת לי על כל שטות, ואהבת האין קץ שלה נתנה לי ביטחון. והיא לא רק פרגנה במילים אלא גם עזרה לי פיזית כדי שאגשים את החלומות שלי. וכשהקמתי את התיאטרון היא הייתה עוזרת לי המון בבית עם הילדים.

"כשהקמנו את התיאטרון הראשון לילדים, יששכר בן זוגי היה הנהג והסבל, כמו שאומרים 'מאחורי כל אישה מצליחה יש גבר תומך'. ואמי הייתה הבייביסיטר, בלעדיהם זה לא היה קורה״.

 

לעסוק בכאב

החיים בצילה של המשוררת המוערכת, כאמור, לא היו רק אידיליה. ״גדלתי בתל אביב״, משחזרת פרץ את מחוזות ילדותה, ״הוריי הכירו במהלך לימודיהם באוניברסיטה. אבי היה עתודאי ללימודי רפואה. הם הכירו בחוג לספרות. אמי הייתה יפהפייה ומאד מחוזרת. הם התחתנו כשהיא הייתה בת 20 והוא בן 21. הם חיו ביחד 13 שנים. אבי התקדם בלימודי רפואה ופסיכיאטריה, אמי עסקה בספרות, שירה וכתיבה". לזוג נולדו שתי בנות, אבל כשמיכל הייתה בת תשע, עלו יחסי הוריה על שרטון והם נפרדו. ״אני לא יודעת בדיוק למה הם נפרדו, לא יודעת אם הייתה איזו סיבה גרנדיוזית, אני חושבת שכל אחד מהם פשוט התפתח לכיוון אחר״.

פרץ גדלה אצל האם, ואחותה הבכורה אצל האב. ״קצת לפני הפרידה התחילה אמי לשמור מסורת, ואבי נשאר חילוני למהדרין. אחרי הגירושים אבא נישא שנית. אמא נישאה שוב רק בגיל 60, לאדם מקסים. היא אמרה לי שאעשה מה שאני רוצה, היא מעולם לא כפתה עלי את החזרה בתשובה שלה, והייתי חופשיה לחלוטין לבחור את דרכי. המוטו שלי תמיד היה שהכי חשובים היחסים הבין אישיים, ושהאהבה יותר חשובה מדקדוקי מצוות, וכך הסתדרנו. לא היו לי הרהורים או מחשבות לגבי חזרה בשאלה דווקא בגלל שהיה לי מקום לבחור. את הסיפור על החיים בין העולמות ושני הבתים אני מספרת בדרך קומית בהצגה החדשה שאני כותבת בימים אלה ממש״, מספרת מיכל.

״אבי לא היה רק פסיכיאטר, אלא גם מחזאי, וכדור שני לשואה עסקו גם אבי וגם אמי בכאב״, אומרת פרץ. ״אבי כתב הצגות מלאות כאב. אחת מהן, בשם ״ביבוף״, מתרחשת בתוך מוסד פסיכיאטרי ומתמקדת בסיפורה של משפחה ניצולת שואה וסודותיה המתגלים לאחר שבנה מנסה להצית את בית הוריו.

"אמי הייתה כל השנים מצטערת צער עמוק בצערם של הבריות, ואם העזתי לבלות עם חברות ביום שבו בחדשות סיפרו על תאונה או פיגוע, היא תמיד שאלה אותי בזעזוע וכאב, 'איך את יכולה?'. השירים שלה עוסקים בהמון כאב.

"וכמו שמאד התאים לאבי, ד״ר יוסי הדר, מתוך העיסוק האובססיבי כמעט של שניהם בכאב, הוא הקים את מרכז נט״ל - מרכז לנפגעי טראומה לאומית, אבל בחנוכת הבית הוא התמוטט, ובתוך שלושה שבועות נפטר מסרטן״.

15 שנים לאחר מות האב נפטרה גם האם, המשוררת טניה הדר. מתוך כאב היתמות משני הורים, ומתוך היחסים המורכבים שבין אם ובת, המוות והגעגוע, צמחה לה ההצגה "קערות של אהבה", כמילותיה היפות של המשוררת הדר הסופדת לאמה באחד משיריה: "אִמָּא שֶׁלִּי מְכֻסָּה גֶּשֶׁם. כַּפּוֹת יָדֶיהָ - קְעָרוֹת שֶׁל אַהֲבָה. נְשִׁיקוֹתֶיהָ - פֵּרוֹת עַל פָּנַי".

"לא קראתי את השירים שלה כשהיא הייתה בחיים״, מתוודה מיכל, ״כי אלה שירים לא קלים, והיה לי קושי לקרוא דברים שהיא כתבה. רק כשהיא נפטרה התחלתי לקרוא. קראתי את כולם באובססיביות. ככה מצאתי את השיר הזה. שיר קצר, מתוק, פשוט, מלא באהבה אימהית, שהפך לשיר הנושא של ההצגה שנושאת את אותו השם.

"המוות של אמי הותיר בי כעס. 'מה פתאום גם את עוזבת אותי?'. הרגשתי שאלה נושאים שיכולים לדבר אל הרבה לבבות, וככה נולדה ההצגה. הקשר המורכב בין אמהות ובנות, שהוא לא תמיד חלק ולפעמים אפילו חונק מעיק, ויכול להיות בו זמנית גם בלתי אפשרי אבל גם מלא אהבה ומאד עוצמתי - את כל זה אני חולקת על הבמה יחד עם שותפתי המקסימה הזמרת ליאת יצחקי מבית חורון, שהלחינה ושרה משיריה של אמי. נטע רוטנר היא שביימה. אני מציגה מצבים, לא מביאה רעיונות לריפוי, אבל עצם השיחה וההעלאה של הדברים מייצרים את הריפוי. בתום ההצגה ניגשות אלי נשים ואומרות: 'איך בא לי לחבק את אמא שלי, פחות להתקמצן בקשר, במילה טובה'. וזה שכרי״.

״רציתי לזעוק את זעקת היתומים, לדבר על הכאב העצום שאני הראש החשוף, שאין מעלי אף אחד, לא אבא ולא אמא״, היא מוסיפה. ״רציתי גם לצחוק על זה. בהצגה יש קטע סטנד-אפ שלם על כך שמקובל לא להגיד שה׳שבעה׳ היא גם מצחיקה, ולא בא לך לפעמים להיות האבלה וכל מה שכולם מצפים ממך להיות. ומצד שני לדבר על הזכות להגיד כמעט כל דבר כי 'מותר לי', כי אני יתומה ואתם לא תתווכחו איתי".

 

יותר חזק מטיפול פסיכולוגי

סוד גלוי הוא שפרץ בכלל רצתה ללמוד פסיכולוגיה, אולי בעקבות אביה הפסיכיאטר הנודע, ומשלא התקבלה ללימודי הפסיכולוגיה פנתה לתיאטרון. אבל החיים שלא טומנים ידם בצלחת ולא מפספסים הזדמנויות, סיפקו לה הזדמנויות אינספור לשלב תרפיה ואמנות.

״באחת ההצגות ביקשתי מכל שחקנית שתכתוב חלום שיש לה, שאותו היא רוצה להגשים, ושאותו נציג על הבמה. אחת השחקניות, נשואה שנים רבות ללא ילדים, כתבה תמונה מאד אימהית, שהעלתה את הכמיהה שלה לילד. שאלתי אם יש לה אומץ להעלות את זה לבמה, היא אמרה שכן, ויצאנו לדרך. זה היה מטלטל ונוגע ופתח משהו אצל נשים בקהל שחוו חוויה דומה. מישהי שהצליחה להביא ילד אחד ולא עוד, ניגשה ואמרה בתום ההצגה: את לא יודעת מה זה עשה לי, איזה שחרור זה שאומרים בקול רם את מה שאני לא מעיזה להגיד או לשתף״.

שחקנית אחרת חלמה לסגור מעגלים עם מטופלים שנפטרו. היא הייתה בת שירות לאומי במחלקה אונקולוגית של ילדים שנפטרו, לעיתים במפתיע, במהלך השנה, והיא לא הספיקה להיפרד מהם, כי לא תמיד הייתה בתורנות או לא ידעה שזה עומד לקרות. "כבימאית וכותבת חשבתי ביחד איתה איך להעביר את זה לקהל כך שזה יהיה אמיתי ומרגש ולא יהפוך לקיטש. עבדנו ביחד שעות ארוכות, היינו בוכות ביחד, מציגות וכותבות, והיא אמרה בחזרות שזה היה יותר חזק מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עברה אי פעם״.

מפגש מרתק אחר שנע בין פסיכולוגיה ותיאטרון היה עם אב שכול. ״כשסיימתי את מכללת אמונה והייתי בקורס פסיכודרמה, היה שם אב שכול שדיבר ודיבר, על הכל הוא דיבר, רק לא על הבן שלו או על הכאב והאהבה לבנו. כשהעלינו קטעים תיאטרליים הוא בחר בי להיות בנו, ואני ניצלתי את ההזדמנות תוך כדי משחק תיאטרלי לשאול אותו: ״למה אתה לא כואב את מותי? למה אתה לא מתאבל ובוכה?״. לימים הוא הודה לי וסיפר לי שהרגע הזה פתח אצלו את האומץ והיכולת להתמסר לאבל״.

 

חשבת פעם להצטרף לשחקני תיאטרון החאן או הבימה?

״האמת היא שזה מעולם לא עלה בדעתי״, אומרת פרץ. ״בתום הלימודים במכללת אמונה, מה שבער לי בעצמות זה להקים תיאטרון עצמאי, משלי. להתחיל מאפס וליצור משהו חדש שעוד לא היה ולא נברא. רציתי להביא את הקול שלי, שהוא גם מצחיק וגם הזוי וגם מעצים וגם אומר דברים שלא כולן מעיזות להגיד בקול רם. ואני מתוקף היותי שחקנית יכולה להגיד״.

ובזכות התיאטרון הגעת גם להתגורר בשבות רחל?

״בדיוק״ היא צוחקת. ״בתחילת נישואינו גרנו בכרמי צור, קריית ארבע וירושלים. לשבות רחל הגעתי עם אחת ההצגות הראשונות שלי, 'על הבקבוק והלוק'. היום אני חושבת שזו הצגה תמימה מאד שעסקה בנשים שצריכות ללהטט בין כל התפקידים שבבית ובחוץ. כשהופענו בשבות רחל נדלקתי על המקום, אולי בגלל ההרים והשקט. יששכר, שגדל בהר חברון, כל הזמן משך לשם, והיה לא קל לשכנע אותו לעבור לאזור בנימין. אבל היום הוא לגמרי מאוהב ולא נראה לי שגם אם אני ארצה אי פעם אוכל לגרום לו לוותר על שבות רחל.

"אבל", היא מוסיפה בכנות, ״הנסיעות משבות רחל לאי פה ואי שם שחקו אותי. שבות רחל רחוקה, הכביש מתפתל דרך כפר ערבי, והמגורים שבחרתי גבו ממני מחיר נפשי. כשהילדים היו ממש קטנים, הרגשתי שאני זקוקה להפסקה, ועברתי למאחורי הקלעים. כתבתי וביימתי הצגות, בעיקר באזור שלנו. זה נתן לי המון. נשים עמוסות בחיתולים וילדים מצאו בדרמה מנוח ויכולת להביא לידי ביטוי עוד צדדים שלהן, כשהן עלו פעם בשנה על במה, לשיר, לרקוד ולשחק. זה יצר גם חברויות עמוקות״. רק בשנים האחרונות שבה לקדמת הבמה.

מה גרם לך לחזור?

״נכון לעכשיו פיניתי את עצמי נטו ליצירת הצגות כי אני מרגישה שזה המקום שבו שאני מוציאה מעצמי את מיטב המיצוי. אין לי מושג מה אעשה כשאהיה גדולה. כרגע הבמה היא המקום שהכי טוב לי, שבו אני יכולה להוציא בצורה חופשית את כל כולי: את האישה והמשוגעת, את הילדה, את הכאב והשמחה.

מה עומד מאחורי היכולת לומר עכשיו את מה שפעם לא העזת?

״אולי זה שהעזתי בכל פעם קצת יותר להיות מי שאני באמת, גם בחיים וגם על הבמה, ולא רק להיכנע לתכתיב הנורמה החברתית״, היא מחייכת. ״חייתי קצת על פי ה'לא נעים', וגם היום זה עדיין משחק אצלי תפקיד. למשל בצורת הלבוש. בלי ה'לא נעים' הייתי הולכת בצורה שיותר מתאימה לי. באופן כללי אני מרגישה שהתבגרתי, תמיד העזתי, על אש קטנה״.

איך הילדים מגיבים לאמא שחקנית?

״הילדים גאים בי. הבנות אוהבות במיוחד לבוא להצגות. בקיץ הייתה תקופה שאחד הבנים מאד עזר לי. הבית מאד מעורב בכל העשייה".

ובן הזוג?

מפרגן.

"לפעמים זה נראה מהצד שלשחק זה רק כיף ורק חוויה. אני קורעת את עצמי, אני עובדת קשה. אני גם הנהגת, גם הסבלית, גם מרימה את התפאורה לבד, גם רודפת אחרי אנשים ששוכחים לשלם. זה מחזיר אותי לפרופורציות משכרון הבמה ואהבת הקהל.

"זה לא רק כיף, זה גם המון סבל, אבל בשורה התחתונה אני נהנית מכל רגע.

אני מנסה כמיטב יכולתי להיות אותנטית ומביאה גם את הקושי לבמה, גם את החולשות שלי ואת מה שכואב לי - את הלא נוצץ. יש גם הצגות מבאסות, כשהקהל מתעסק בטלפון במקום להקשיב, או כשלא צוחקים מהבדיחות. קרה לי פעם שהופעתי לפני חבורת קשישות תימניות שלא הבינו בכלל את ההומור והיה צורך לאלתר תוך כדי המופע, כדי לרצות אותן אחרי שצעקו עלי באמצע ההצגה מהקהל. אבל לרוב הקהל אוהב ומפרגן, וזו חוויה טובה ונעימה״.

מה החלום שעוד לא הגשמת?

״הייתי ממש רוצה להופיע לא רק מול קהל דתי אלא גם ביישובים חילוניים.

"והחלום שאני כבר מגשימה הוא פשוט להיות על הבמה. לבמה יש עוצמה משכרת, אבל אני לא מסונוורת. חשוב לי לרגש נשים, להצחיק אותן. זה המקום לאוורר, לגרום להן להשתחרר מהעול ומעומס החיים, לתת להן הפוגה קומית. לתת מקום שבו הן מתפרקות, שהן נטו הן. גם לגעת להן בקישקעס, כי זה יוצר ריפוי.

"בכל הצגה תמיד מישהי אחת לפחות ניגשת אלי בעיניים דומעות או בחיוך, "תודה שגם ריגשת ולא רק הצחקת אותי", "תודה שנתת ביטוי לכאב ולא רק לצחוק". חשוב לי שיהיו שם שניהם״.

חזור למגזין