בן הישוב כפר אדומים. תושב כרמי צור.

בליל שבת, כ"ח בסיוון תשס"ב 8.6.2002, בהיותו מפקד, נהרג עם אשתו ע"י מחבלים שחדרו לישוב כרמי צור.

בן 23 היה בנפלו.

הוא הותיר הורים, שתי אחיות ואח.

 

בן רינה וחנן. נולד ביום י"ד בטבת תשל"ט 13.1.1979 במושב אוגדה שבחבל ימית למשפחה חקלאית. אח לגוני הבכורה וליותם ורוני הצעירים ממנו. ילד יפה, סקרן ושובב, שפיזר סביבו רסיסי אור ושמחה. עם פינוי חבל ימית באפריל 1982 עברה משפחתו של אייל למושב קדרון הסמוך לגדרה. אייל היה אז בן שלוש וחצי ועד סוף כיתה ו' התחנך בבית הספר היסודי בקדרון. הוא לא שקט לרגע על שמריו וכל העת היה נתון בפעילות. היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" - תחילה כחניך ולימים - כמדריך.
 

משפחתו של אייל שהתגעגעה לנופי המדבר החליטה להעתיק את מקום מגוריה שבשפלה ובחרה להתיישב בכפר אדומים שליד ירושלים, יישוב מעורב בו חיים בצוותא דתיים וחילוניים. אייל שספג את אהבת האדמה והארץ מילדותו התחבר לנופים המקראיים בכל נימי נפשו והרבה בטיולים. את כיתות ז' ו-ח' עשה בבית הספר היסודי שבכפר אדומים, אז גם הצטרף ל"צופים הדתיים"; את לימודיו סיים בבית הספר התיכון "בויאר" שבירושלים.
 

אייל היה מדריך נערץ ואהוב על חניכיו בגדוד "ירדן": "בעיני חניכים מהשכבה הצעירה אייל היה נחשב למדריך האידאלי. ... הוא היה פשוט אדם נחמד שהתייחס לכולם בנועם. ... בחור יפה, חייכן, שמח תמיד, רגיש, טוב לב וגם 'גבר' ... אחד שבהחלט היית יכול לדמיין אותו מקים איזה מבנה ענק בתוך שתיים-שלוש דקות. פועל כל הזמן ובאמת אהוב על כולם".
 

בתום לימודיו נסע אייל עם ארבעה חברים לטיול בן חמישה שבועות להרים שבמזרח טורקיה. היה זה מסע יוצא דופן, מיוחד במינו, שתוכנן בקפידה זמן רב ואייל נהנה מכל רגע. אז עדיין היה חילוני, ומשפחתו מצויה הייתה בשלבים של חזרה בתשובה. זמן מה צפה בתהליך מהצד ובחתירתו התמידית אחר האמת המוחלטת היה לו חשוב לבדוק ולהבין מהי הדת, מהי אמונה ומהו אורח החיים הדתי. בהשפעת חברו הטוב נכנס למכינה הדתית הקדם-צבאית בעצמונה ואת החלטתו הסביר במילים "אני רוצה לדעת אם זו אמת". בשנה ומחצה שעשה בעצמונה למד, חקר והתעמק ואמנם מצא את שחיפש ובחר בדרך החיים הדתית האמונית. בצניעותו ובדרכו השקטה התחזק באמונתו. "הוא בלט במעשיו, במחשבה ובידיעה כי גם אם קשה הדרך, צריך ללכת בה בבטחה ובאמונה", מעיד חבר קרוב.
 

אייל התגייס לצה"ל במחצית חודש מרץ 1999 ואותר ליחידה המובחרת "מגלן" של חיל הרגלים. הוא עבר טירונות קרבית במהלכה הוכשר כלוחם. מפקדו האישי מתקופת הטירונות משחזר: "משיחת היכרות אחת ראיתי שיש לי עסק עם אדם אמיתי, נאמן לעצמו וחזק מבפנים. אלו הם שלוש התכונות שחיפשתי בחייליי החדשים. ... קודם כל בן אדם, אחר כך חייל".
 

כמי שהתאפיין ברצון עז להצליח אייל לא נרתע מקשיים והתגלה כלוחם מעולה. הוא התמסר בכל מאודו לתפקיד, הקפיד על הפרטים הקטנים ביותר והיווה דוגמה אישית לחבריו הלוחמים. מפקדיו שהכירו ביכולותיו שלחוהו להדרכה, שם שימש כסמל צוות. לאחר מכן, התנדב להמשיך ולשמש כמפקד בפלוגת תומכי הלחימה של חטיבת הצנחנים. "גם כאן התבלט באכפתיות שגילה כלפי הסובבים אותו בכלל וכלפי חייליו בפרט", מתאר מפקד היחידה; "אייל היה מפקד מסור, אשר השקיע את כל כולו בתפקיד, וזכה להערצת חייליו ומפקדיו גם יחד".
 

בסיום התפקיד חזר אייל לצוותו המקורי ולפעילות המבצעית בה עסקה היחידה. "אייל היה מעין 'עוגן' בצוות, החבר הטוב, זה שתמיד, לא משנה מה יקרה, יגיד לך את כל האמת, תמיד ישקיע בכל דבר, תמיד יהיה מסור...", מספרים חבריו לצוות. לאחר שלוש שנים החליט להמשיך ולתרום במסגרת צוות הקבע הראשון של יחידת "מגלן", מתוך אמונה שזהו צו השעה. בחותמו על שירות הקבע אמר "רק בצבא אתה יכול להיות כל כולך בשביל הכלל".
 

במהלך שירותו הצבאי הכיר אייל את יעל מכפר פינס ונפשם של השניים נקשרה בעבותות. אמו מתארת את הקשר המיוחד שצמח והתפתח ביניהם: "יעל התאימה להרים הגבוהים בנשמתך. היא הלכה בשבילי נשמתך. כיעל - בהרים הגבוהים - בקלות, בטבעיות". קשר האהבה הבשיל לכדי נישואים והשניים נישאו בחורף 2001. זמן קצר התגוררו בבת-עין, ומשם עברו לשכונת הקרוואנים בכרמי-צור שבגוש עציון. מעונם הקטן היה לקן מטופח וחמים שהפיץ ניחוחות דברי מאפה ותבשילים - מעשה ידיה להתפאר, כמו גם רוגע ושלווה ודברי תורה. בחופשותיו מהצבא היה אייל מרבה לשהות בטבע - לומד, נוטע, משקה, מטייל - והכול מתוך חיבור לאדמה ולמקום. מראה משובב היה לראות את השניים יושבים זה לצד זה, שותים תה, וספר הלימוד פתוח לרווחה. יעל, שעמדה בשלבי הסיום של לימודי ההוראה, הרתה את ילדם הבכור ולא היו מאושרים מהם. היא קיבלה בהבנה את שליחותו של אייל ותמכה בכל מהלכיו. אייל המשיך להוביל את צוותו מבחינה מבצעית, לא פסק מלדאוג ללכידות הצוות ולגיבושו אך הרבה דאגה ליעל ומיהר בכל הזדמנות לשוב הביתה ולשמחה.
 

יעל הייתה בחודש התשיעי להיריונה ואייל עמד להשתחרר בתוך ימים ספורים. הוא תכנן להתחיל את לימודיו בישיבת "עטרת", נרגש ומייחל לרגע הפיכתו לאב. אך לרגע זה לא זכו להגיע.
 

בליל שבת, כ"ח בסיוון תשס"ב (8.6.2002), בשתיים לפנות בוקר, חדרו שני מחבלים לכרמי-צור. חיילי תותחנים שזיהו אותם פתחו באש אך המחבלים השיבו באש ורצו לתוך מתחם הקרוואנים של היישוב. אייל ששמע יריות לקח את נשקו ויצא. מחבל שארב מאחורי הקרוואן ירה בו ופצע אותו פצעי מוות. יעל ששמעה את גניחותיו יצאה בעקבותיו ואף היא נרצחה עם עוברה. בחילופי האש שהתפתחו בין המחבלים לכוחות צה"ל שהוזעקו למקום נהרג גם רב-סמל שלום מרדכי. חמישה חיילים נוספים ואזרח נפצעו. אחד המחבלים נהרג והשני נמלט ליישוב חלחול. מאוחר יותר, נתפס בידי כוחות הביטחון.
 

אייל היה בן 23 בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ונטמן לצד רעייתו יעל. הוא הותיר הורים, שתי אחיות ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל.
 

אביו של אייל ספד לו על קברו: "כשקובר אדם את בנו שלו, נופל דבר בעולם. כאילו שהעולם נעצר בבת אחת. עם כל כך הרבה אהבה הוא עשה את כל התהליך הזה, אהבה לארץ, אהבה לחברים, בעיקר אהבה לרוח ישראל סבא...".
 

אמו כתבה לזכרו: "כשמך, כל כך הרבה כוח נתת לנו מהיוולדך, עד שהתרגלנו לכך כמובן מאליו... ... לעתים קרובות נתקלת בקשיים גדולים מיכולתך, קשים לרגישותך האישית ולעדינותך - ולא ויתרת כי רצית לעשות הכול, אף לא טיפה פחות מהכול - מה שאתה יכול למען הכול. בנקודת הכוח הפנימית שניחנת בה - הזוהרת כל כך עוד בילדותך המוקדמת - נאחזת בכל עוצמת ישותך העדינה. רצת קדימה - רצית לבלוע את העולם, לנסות כל דבר, לדעת, להכיר, ללמוד מכל מי שפגשת".
 

במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "אייל תואר כלוחם מוביל, בעל ערכים ומוסר עבודה גבוה. אייל הפגין מסירות ורצון עז לתרום לצבא ההגנה לישראל וסחף עמו את הצוות כולו. מפקדיו מעידים עליו כי בזכות אמונתו העמוקה בצדקת הדרך, גיבש את צוותו ושכנע את חבריו לחתום כצוות קבע. בטוחני, כי חסרונו מורגש בקרב מפקדי היחידה וחייליה".
 

העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את הפיגוע הרצחני ואת סופם הטרגי של אייל ויעל. משפחתו של אייל כינסה בחוברת מיוחדת דברים שנכתבו לזכרם על ידי קרובים, חברים, לוחמים ומפקדים וכן תמונות וקטעי עיתונות שהתפרסמו לאחר לכתם.
 

חברו של אייל כתב: "ראיתי אותך בשני מקומות שונים, כאן ביישוב ובצבא. נחבא אל הכלים, שקט, חרישי, כמעט נעלם. כמו שישבת בבית הכנסת בצד, בעורף, כדי לא לבלוט, כדי להתייחד עם עצמך ועם בורא עולם, אך עם זאת קיים. כך בצבא, לא עמדת בשורה הראשונה, לא היית מהבולטים והצועקים, מלאכתך נעשית בשקט, ביעילות, אך עם זאת ביסודיות שלעתים עלתה על כל האחרים. ... בלטת מאוד על אף, ואולי למרות, שלא רצית בכך. כמו שאול ודוד, לא רצית במלוכה והיא הגיעה אליך וביתר שאת".
 

חברים מהצוות מספרים על אייל: "אייל היה מחובר בכל אבריו לאדמה, למדבר, לנופים של הארץ." ... "בשבילי אייל היה אוזן קשבת, ועיניים שאוהבות ומבינות ומקבלות אותך כמו שאתה, ובזכות זה לא משנה לא הדת ולא האמונה".
 

חבר מהמכינה וסמ"פ ביחידה נזכר: "במקום שהיה הכי קשה, שם היה מתגלה כוח הרצון האדיר של אייל. הוא היה נהנה מהקשיים ומהאתגרים".
 

חבר נוסף כתב: "אייל, בדרך בה בחרת ללכת בחייך, דרך האומרת שיש מציאות שמסוגלת לאחד, שלא משנה איך אומרים את הדברים כי אם איך עושים אותם. ... עלית על דרך האמת. כל מי שהיה בסביבתך התמלא באורך. נתת לנו להבין את הדברים החשובים יותר והחשובים פחות, לימדת אותנו שאתה המנהיג האמיתי, החייל הטוב מכולם. אדם טוב באמת".