בת הישוב בית חורון תושבת הישוב כרמל.

נרצחה בטרמפיאדה בצומת גוש עציון, ביריות מחבלים שירו לעברה.

בתאריך י"ג תשרי תשס"ו 16/10/2005

הותירה בעל, הורים, אח ושלוש אחיות.

 

מתת נולדה באביב, ה' ניסן ה'תשמ"ד 7.4.1984, בת שניה לרבקה ונפתלי רוזנפלד, נכדה למאירה ויעקב בלוך שיחיו, ופנינה תבדל ל"א ואליעזר ז"ל רוזנפלד. 


יחד עם אחיה – שירה, נצר, חנה וליבת, גדלו בישוב בית חורון, על הדרך בה פסעו המכבים במעלה לירושלים.


את למודיההיסודיים השלימה בבית הספר בישוב, בו לומדים יחד על פי עקרונות הישוב, ילדים דתיים וחילוניים.בכיתה ז' עברה ללמוד בבית הספר "אור תורה" ברמות, ירושלים, שם השלימה למודיה לבגרות.

מתת עסקה בהדרכת נוער במגוון מסגרות, פעילות אותה המשיכה גם במהלך שירותה הצבאי הארוך וגם לאחר נישואיה.חניכיה, הדתיים והחילוניים, חיכו לשיחות שהעבירה בשבת אחר הצהרים בכל חופשה בעת שירותה הצבאי. בהיותה בת 16 כתבה ביומנה: "...כל פעם שאני מקשיבה להרצאה אני חושבת איך להעביר זאת לחניכים שלי טוב יותר".


לאחר התיכון למדה במדרשה לבנות במגדל עֹזשבגוש עציון, ואחר התגייסה ושירתה כתצפיתנית במודיעין שדה, וסיימה קורס קצינים בבה"ד 1 כמצטיינת מופת גדודי. היא הצטיינה בתחום המקצועי ובלטה מאוד ביכולת לסחוף אחריה חברתית ופיקודית. במכתב לחברה כתבה מתת: "...אני, חיילת יהודיה - סבא שלי היה באושויץ ואיבד אשה וילד, כל המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל- לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת. וכמו שבעמוד השדרה צריך את כל החוליות ואם חוליה נפגעת האדם נהיה נכה, כך גם עם ישראל כל אחד יש לו אחריות..."


על פי בקשתה נשלחה להגנה על הישוב נצרים, ועשתה שם חלק ניכר משירותה. כחיילת, כמפקדת עמדה, וכקצינת תצפיתניות, הייתה חלק מהמערך שפיקד יום יום על פעילות הבטחון השוטף תחת אש והפגזות. תושבי נצרים ראו במתת אחות לוחמת ומגינת הישוב ואימצו אותה כבתם. בין פעילויות הבטחון מצאה הקצינה הלוחמת זמן ללמוד תורה ולהעביר בנצרים שעורי תורה לנוער הישוב . בנצרים פגשה את ישראל אדלר, קצין בשריון, במהלך תדריך לפני יציאה לפעילות קרב. לאחר תקופת חברות קצרה החליטו להתחתן. כשהשתחררה מצה"ל נישאה לבחיר לבה, ואת שבע הברכות חגגו בישוב נצרים, חודש לפני שחרב.


בני הזוג קבעו את מקום מושבם בישוב כרמל בקרבת דודיה, משפחות רוזנפלד ומנדל. בתקופה שלאחר החתונה חזרה מתת לגוש קטיף והקדישה את זמנה למאבק פוליטי, למחאה ולעבודות התנדבות בקליטת העקורים מנצרים.לאחר מכן החלה לעבוד בחינוך במדרשה במעלה חבר, ועם ילדי הישוב כרמל, תוך שהיא מפעילה את כישוריה היצירתיים כדי לשלב התכנים התורניים בגישות הדרכה חדשניות.מתת נרשמה ללמודי משפטים ושאפה להיות שופטת, לעזור להביא צדק בישראל.


בסתיו תשס"ו בי"ג בתשרי 16/10/05 אחר הצהריים, בדרכה חזרה מירושלים לביתה בכרמל, פגשה את בת דודתה כנרת מנדל בטרמפיאדה בצומת גוש עציון, והמתינו יחד לטרמפ. מחבלים שהגיעו לצומת במכונית, רצחו ביריות את מתת, את כנרת ואת הנער עוז בן מאיר, הי"ד.שתי נכדותיו של ר' אליעזר רוזנפלד ז"ל איש גבעתים, הובאו יחד למנוחות בהר המנוחות בירושלים. ר' אליעזר רוזנפלד עלה ערירי מהונגריה לאחר שאיבד אישה וילד בשואה, בעשר אצבעות בנה מולדת וגידל שבעה ילדים שהמשיכו את דרכו. שימש כארבעים שנה שוחט העיר גבעתיים.


מתת נולדה באביב ונרצחה בסתיו. ב-21 שנותיה שביניהם, הנהיגה אחריה אוהבים וחברים, חניכים ופקודים, בדרך של אהבת העם, התורה והארץ, בדרך המכבים העולה לירושלים.

ארץ אל תכסי דמה.


ממכתבו של אלעד לביא חבר לפלוגה של מתת בקורס קצינים.

מר וגברת רוזנפלד,


בערבו של יום ההלוויה המצמרר, כתבתי למתת מכתב.


משום מה נבצר ממני להעביר אותו אליכם, עד עתה.


הרגשה בלתי נסבלת לעיכול, צינורות ההבנה ממאנים להאמין, גלגלי ההיגיון שובקים חיים, דוממי נוע.


ערב רב נדחס בחניון אספלט ספוג דמעות, סביב דוממות מכוניות, סרטים כתומים, זכר למחאת הקיץ מתנופפים ברוח זועקים את כאבם ומשוועים למעט תשומת לב.


...

ארץ אוכלת יושביה, חרותת צלקות וטרם נס לחו של הבכי.

נהרות של בכי נשפכו על אדמת הקודש, וגם גבוהי הקומה ורחבי הכתפיים המרובים בקהל, חובשי משקפיים עבות וכהות, אינם יכולים להסתיר את הדמעה, בחטף מסיטים המשקפיים מעלה, ומליטים פניהם בידם המנגבת דמעה.

...
את מתת הכרתי בתחילת קורס הקצינים, שמעתי את שמה כאשר פסעתי במסדרון ומיד הבטתי.

מעולם לא שמעתי את השם מתת.


שאלתי אותה במבט תמוה לפשר שמה, והיא ענתה בחיוך... "מתנה... מתנת האל"...


מימי לא התעמקתי בחייהם של אחיי, בעלי השקפת חיים שלא כשלי. עד שהכרתי את מתת.


הם הצטיירו בעיניי כשונים, באיוולת מתמשכת טיפחתי תפיסת עולם המבוססת על בורות ועל תוצריה המפוקפקים של העדשה.


את שיחותיי עם מתת לא אשכח לעולם. היא הסבירה בקול שופע אסרטיביות, בסבלנות שאיני מסוגל להבין, על אורחות חייה, מניין הופיעו ומה פשרם.


היא הסבירה לי מה ההבדל בין חובשי הכיפה והמגבעת. ומהן השקפותיה האידיאולוגיות.


חרף הויכוחים הלוהטים בין שתי תפיסות העולם לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהחלוציות, ומהנחישות ומההקרבה.


בערב חג החנוכה עת סיירנו בירושלים, שוחננו אודות החג ומנהגיו, סיפרתי למתת שחלפו שנים רבות מאז הדלקתי נרות חנוכה, היא רק חייכה, חיוך כן וצנוע.


לא חלפו מספר שעות, ומצאתי את עצמי מדליק את נרות החג, מול פלוגה שלימה בקורס קצינים כאשר מתת מנצחת על החגיגה.


בכל פעם שראיתי אותה בקורס הקצינים ולאחריו כיניתי אותה "מתת הצדיקה", נוכח סגולותיה יוצאות הדופן בנוף.


יש בה משהו ארץ ישראלי של פעם, ניחוח קדום, פשוט מחד, ואצילי מאידך.


אלפי אנשים הזילו דמעה כאשר ישראל, בעלה של מתת, שר בקול סדוק נעימה חסידית מליל כלולתיהם, לא ניתן היה להישאר אדיש.


מוות באשר הוא, זורע עצב ויגון, אך נדמה שכל איש בקהל, זה שחדל מלאכת בניית הסוכה, וזה שאינו יודע מהם ארבעת המינים, הסיט מבטו מעלה ושאל, למה? למה היא?

....
היה שם גם לב מדמם, עמוס שאלות שאינו יודע ממי יקבל את התשובות.


                                                                                           אלעד לביא

 זיכרון / סיגל כתריאל [שם עט: נאמנה לחורף]

 למתת

א

ועכשיו מתחיל קצת חורף 
וכמו אז
אי שם בין שמיים קרועים ושקיעות אדומות מרימון
בין דיונות של חול ובתים אפורים
כתבת לי מכתב
ארוך
עלינו – מי אנחנו
על הארץ הזו
שהאמנת בה כל כך
וביקשת תגובה
ולא כתבתי 
עד היום הזה.

ואת זכורה לי כל כך
יפה ונקייה מכל איפור
מכל מסיכה
עם צמה ארוכה ארוכה
צנועה ועם זאת
הנוכחות שלך היכתה בכולנו
בכל פעם שנכנסת לעמידה
בתוך כל המלחמה
החיוך הצחור שלך
והעיניים הטובות שלך
נתנו בנו אנושיות
ואמונה.

ב 

והיו לנו הרבה ויכוחים
כי תמיד עמדת על שלך
על העקרונות 
על המבצעיות
על הרעות
ואני לפעמים הייתי מביטה 
ונצבטת מקנאה
יש בך כזו אמונה
שרובנו איבדנו מזמן.

זה לא נתפס.
באנו כולנו אליך
בטח שראית
איך הלכנו אחריך
כמו אז
בטח אמרת לעצמך
שהיינו צריכים להישאר בחזית
בטח חייכת
וליטפת אותנו
וליטפת את ישראל
שבכה 
תפילה קורעת לב.

ויש לך חלק גדול 
בהתחזקות שבי
מתת האל היית
ועדיין.

ג 

ועכשיו את בטח יודעת
כי בזכותך 
כולנו נתאחד
פעם בשנה.
בדמיוני אני רואה אותך שם למעלה עובדת נחרצות
מתקתקת עבודה
כי מלאכים חוזרים למקומם.

יום ראשון ירד היורה 
הגשם הראשון
כמה שעות אחרי שהלכת
שלקחו אותך מאיתנו
ונזכרתי באותה שיחה ארוכה
בגשם ההוא החזק
שירד עלינו
שכשישבנו בשלוש בבוקר
מול שייח עג'לין
כשהכוח היה בחוץ

ודאגנו כל כך
ודיברת איתי על מוות
וכמה חשובה העבודה שלנו פה
ההגנה שלנו על נצרים בפרט
ועל העם הזה (שכל כך ניסית להראות לי את השייכות 
את ההבדל בין ארץ למדינה) בכלל.
ועינייך ברקו מאמונה טהורה
בתוך המבול ששטף את הכל
והגדר האינדיקטיבית
לא הפסיקה לצפצף.

ובמכתב ההוא כתבת,
שאת עם נשק יכולה להגן על עצמך.
ולא היה מי שיגן עלייך
לפני ערב חג הסוכות
לא היה מי שיגן עלינו
מלכתך.

(לזכר מתת רוזנפלד – אדלר שנרצחה ביום ראשון של גשם בצומת גוש עציון)