דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 418 סיוון תשע"ז יוני 2017
מאמרים

לעוף אל המיליון

חמישים שנה מאז יצאה ההתיישבות ביהודה ושומרון לדרך, ועדיין כמות האוכלוסייה המתגוררת כאן כיום טרם יצרה את המסה הקריטית המספרית, ואת מגוון האוכלוסייה שעלינו להוסיף לשורותינו. הקליטה היום מחייבת פעילות פרו-אקטיבית, שראשיתה בניסוח חזון יישובי, בהגדרת קהלי היעד


לעוף אל המיליון

תמונה ראשונה: נחל זורם, ציפורים מצייצות, בעלי חיים מגיעים אל מקווה מים, מעשירים אותו. על גדת הנחל גדלים צמחי מים שונים. איזה כיף.

תמונה שניה: לא הרבה שנים עברו. מישהו סכר את הנחל. מישהו אחר העמיד גדר וסגר את הכניסה לבעלי חיים. המים מתמלאים אצות. כבר לא נעים להיכנס אליהם. היתושים חוגגים בביצה שנוצרה. איזה כיף (להם).

"בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא", כך מסביר איש העליה השנייה, א"ד גורדון, בשנת 1921, לחברי קבוצת דגניה את הצורך בקבלת חברים חדשים לקבוצתם. כמעט 120 שנה עסוקה הציונות בהגשמה באמצעות הקמה והפרחה של יישובים. כמעט 50 שנה אנחנו עסוקים בהגשמה ובהפרחת חבלי ארץ ישנים באמצעות הקמת יישובים, הרחבתם, הגדלת הנוכחות היהודית בהם, ועדיין שאלות הצמיחה, גידול האוכלוסייה, הכמות מול האיכות, אופן הקבלה ושאלות נוספות, מרחפות בחלל האוויר.

האם חשוב לגדול? האם חשוב לנו לגדול?

האם אפשר למנוע גידול אוכלוסייה?

האם יש לנו את הפריבילגיה למנוע גדילה?

האם יש לנו זכות מוסרית למנוע צמיחה?

השאלות הללו ממלאות את השיח ההתיישבותי מאז הקמתו, ממש כמו בדגניה של אז, ולא מפסיקות להעסיק אותנו. אני חושבת ש"משל הביצה" מדגים מדוע אין לנו את הזכות לעמוד במקום. יישוב הוא מקום מחייה, הוא מפעל שבו חיים אנשים. אין שום דוגמא ליצור חי שלא מתפתח - גדל, צומח, מתעדכן ומשתנה עם השנים.

יישוב שלא יצמח (מסיבות אובייקטיביות או סובייקטיביות) יתחיל להיראות כמו הביצה הזאת.

בהתחלה זה לא מורגש. זה יכול להיות אפילו מאד נעים. כולם מכירים את כולם. אין לנו צורך להתעסק עם קליטה. הכול מוכר ומאוד נוח. אבל פתאום מתברר שבשנה הבאה סוגרים לנו גן ילדים (איך זה קרה?!), שבעצם בקבוצת הנוער יש מעט מאד חברים ורכז הנוער מתחיל לזהות סוגיות של נוער בסיכון (ביישוב שלנו?! לא יכול להיות...). וכשאנחנו מנסים לארגן את מסיבת יום העצמאות, זה כבר לא כמו פעם, אותם אנשים שהתגייסו כל השנים כבר קצת עייפים. וחדשים? לא כל כך הגיעו. אז מה עושים?...

מעבר להיבט הקהילתי-חברתי-תפקודי של היישוב, והשאלה האם ליישוב ספציפי המתווה של צמיחה קבועה כל הזמן מתאים (לנו זה לא יקרה, הרי...), ישנן גם השאלות הערכיות והלאומיות.

בתחזיות האופק שלה, מתכוננת מדינת ישראל ל-16 מיליון תושבים בחגיגות המאה להקמתה. כמעט כפול ממספר האזרחים החיים כאן היום. היכן הם יגורו? ברור שהפריפריה תספוג חלק ניכר מגידול האוכלוסייה, שלא תוכל להיקלט עוד במרכז הארץ ובאזורים הצפופים יותר.

מההיבט הערכי – "... כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה). ניתנו בידינו הזכות והחובה להחזיק בחלקי הארץ הזאת. כל אחד במקומו. כל אחד בחלקת האלוקים היישובית שלו. מי שָׂמנו להחליט כי היא מיצתה את יכולת הקליטה שלה? באיזו זכות מאה משפחות שגרות כאן היום, רשאיות להחליט שהן לא מאפשרות לעוד אנשים להתגורר לידן?

האם אנחנו שזכינו לגור במקום בעל ערך משמעותי עם איכות חיים חיצונית ופנימית המאפשרת קהילתיות בריאה – נשמור זאת לעצמנו במקום להפוך זאת לנחלת כלל עם ישראל?

 

הצלחה במסות גדולות

 

הציונות מיום היווסדה דגלה בניהול הקרקעות באמצעות המוסדות הלאומיים. זאת על מנת שהשיקול הלאומי יהיה השיקול המרכזי ברכישה ובהקצאת קרקעות; כדי ששיקולי נדל"ן כלכליים (לא המצאה חדשה, מסתבר) לא יהיו השיקולים המרכזיים בהקצאת שטחים לארגונים ולאנשים. כדי שמוסדות לאומיים עם שיקולים לאומיים יקבעו את סדר העדיפות הלאומי, למשל התיישבות בפריפריה, או על הגבול, כאלה שמחזקים את האחיזה שלנו בארץ על ידי קביעת עובדות בשטח – הכי רחוק שאפשר. איך עושים את זה? נותנים הטבות, מקצים קרקע בזול, מסבסדים תשתיות ועוד.

גם בהתייחס להיבט הפוליטי, ככל הנראה עוד לא נאמרה המילה האחרונה לגבי יכולתה של המדינה להחליט על פינוי יישובים בהסכם כזה או אחר. כבר היום כל המצדדים בהסכמים מדיניים שכוללים פינוי יישובים מדברים על "גושי התיישבות". לדעתי ניתן לייחס זאת לשתי תופעות חשובות. האחת, מספר התושבים. לכולם, מגדולי הפוליטיקאים ועד אחרוני האזרחים במדינה, יש הבנה שמספר כזה של תושבים המייצרים רצף התיישבותי מאסיבי לא ניתן לפנות.

השנייה, מגוון האוכלוסייה שגרה בגושי ההתיישבות כוללת את כלל החברה הישראלית, ובהם חילוניים וחרדים באחוזים גבוהים. תחושת האחדות הזאת מאפשרת הזדהות רחבה יותר, שגורמת לאנשים להבין שאי אפשר לעשות זאת לאוכלוסייה "נורמטיבית כמונו". חכמי הדורות לימדו אותנו שכוחו של עם ישראל והצלחותיו הולכים בד בבד עם אחדותו. מלך כוזר שואל מדוע עם ישראל במשך מאות שנות הגולה לא מימש את תפילתו לעלות לארץ ישראל. הכוזרי נבוך בתשובתו: "הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ [...] אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל [...] כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹקי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה". הגאולה לא מצליחה כאשר היא מתקיימת רק בידי מעטים. ההצלחה יכולה לבוא רק עם מסות גדולות של מי שאוחז במעשים הללו.

כמות האוכלוסייה המתגוררת כיום ביהודה ושומרון, עדיין לא יצרה את המסה הקריטית המספרית, ואת מגוון האוכלוסייה שעלינו להוסיף לשורותינו. עד שלא נעבור מספר בלתי הפיך עם צביון רחב ככל שאפשר, תרחיש של פינוי עדיין נמצא על הפרק.

אז מה היה לנו?

צורך קהילתי לגדול? יש.

צורך לאומי לגדול? יש.

צורך פוליטי לגדול? יש.

צורך התיישבותי לגדול? יש.

אז קדימה – לעבודה.

מה עושים? קולטים.

 

קליטה פרו-אקטיבית

הקליטה כיום, אולי יותר מאי פעם, מחייבת פעילות פרו-אקטיבית. ראשית, החובה לגדול, ולא במספרים בודדים בכל שנה, מחייבת אותנו לחשיפת יתר וכן, גם לפעילות יתר. לצד זה, גם החובה שמוטלת עלינו באמצעות ועדת הקליטה האזורית, מצמצמת את היכולת שלנו לסנן פניות שבעבר היינו בקלות מנפנפים מבעד לחלון. מאחר ויכולת הסינון שלנו קטנה, אם אנחנו רוצים שיגיעו אלינו ליישוב משפחות ש"מתאימות" לנו, בעלות ערכים מסוימים, עם גוון מסוים, בצביון מסוים, אנחנו צריכים להיות יותר פעילים בהגעה לקהלי היעד הללו, כך הצורך לסנן מתייתר, וכולם יוצאים נשכרים.

מהי פרו-אקטיביות בקליטה?

ראשית כל, חזון יישובי. להגדיר לעצמנו מי אנחנו. מה אנחנו רוצים. כיצד ייראה היישוב בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים. איך נראה המרחב הקרוב והרחוק. מה מייחד אותנו מיישובים דומים בסביבה? כיצד "מדברים" את זה יותר – פנימה והחוצה?

החכמה היא לא רק לומר – "אנחנו לא כמו..." אלא להגדיר את עצמנו לעצמנו. להגדיר את החזון ואת החלומות – הכי קונקרטיים וגם הכי מופרכים.

בתוך חזון כזה נוכל לומר למי שאנחנו פונים אליו – אתה הולך להצטרף לקהילה צומחת, עם חזון התיישבותי ברור, עם תכניות חינוכיות ושירותים חברתיים תוססים, עם מרכז תרבות שעומד לקום לידנו, עם פארק אתגרי ועוד ועוד.

כל האמור לעיל לא בא להזניח את חלומות העבר, את החזון שבנו מייסדי היישוב, אלא לעדכן אותם. לדבר כאן ועכשיו. לוודא שאנחנו מחוברים לחזון הזה. לברר אותו. לדייק אותו. לשתף את הקהילה בעדכון הזהות שלנו.

אחרי שהגדרנו לעצמנו מי אנחנו ואיזה חברים אנחנו רוצים לצרף לחזון שלנו, ננסה לברר איפה האנשים האלה נמצאים היום ואיך מגיעים אליהם. האם הם נמצאים בקהילות סמוכות? האם הם מתרכזים במוסדות אקדמיים מסוימים? האם אנחנו רוצים להגיע אליהם במקומות העבודה שלהם ולהזמין אותם אלינו? כל יישוב ופתרונותיו הוא.

 

 

אווירת קליטה בשבילים

בשלב האיתור של קהלי יעד אופציונליים ליישוב שלנו, מאד חשוב לגייס את כלל הקהילה.

קודם כל, זה חשוב ברובד של שיתוף הציבור והפיכת התושבים לשגרירי קליטה. כך התושב ייענה לבקשתנו לארח בשבת משפחה שהגיעה לביקור, הוא יתגייס להשתתף בחוג בית ויעשה לנו לייקים בפייסבוק. אווירה של קליטה שמרחפת בשבילים ביישוב, תגרום לעוד ועוד אנשים להיזכר בנקלטים פוטנציאליים שניתן לפנות ולהציע להם להצטרף אלינו.

יש לזה עוד היבט לא פחות חשוב. רובנו, הוותיקים ביישוב, אלה שכבר גרים כאן המון שנים, אלה שמאיישים את ועדת קליטה כבר עשור, וגם בטוחים שהם עושים את זה ממש ממש טוב, כבר איננו רלוונטיים עבור נקלטים פוטנציאליים. רוב הנקלטים החדשים יבואו כתוצאה מקשר עם המשפחות החדשות שקלטתם בשנים האחרונות. הפכו אותם להיות שותפים בקליטה. הפכו אותם לשגרירי הקליטה שלכם. הם יעשו את זה טוב יותר מכל פרסומאי.

בסוף בסוף, מגיע גם פרסום בעיתונות, עם תמונה (די דומה ברוב היישובים) וכיתוב (כנ"ל), וכולם בעננים, כי "ראו אותנו בעיתון". אבל גם בזה לא מסתיימת העבודה.

כי אחרי ששינסנו מותניים, עדכנו את החזון שלנו, גייסנו שגרירי קליטה, הבאנו 20 משפחות בקיץ האחרון (כפיים!) אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, גם לקלוט פנימה את המשפחות שהגיעו לתוך הקהילה. לגרום להם להיות חברים משמעותיים ביישוב שלנו. למה?

כדי שיביאו את החברים שלהם.

דוד בן גוריון כתב כבר בשנת 1930 על היכולת לקלוט, את הדברים הבאים: "אם בארץ-ישראל נתגלה בכל זאת כשרון-קליטה – הרי לא מתוכה צמח ולא מאליו בא. העם היהודי יצר אותו [...] לא בחולות תל-אביב היה אצור כשרון לקלוט ארבעים אלף נפש – אלא בארבעים אלף היהודים שעלו לארץ היה הכשרון ליצור אפשרויות קיום ומקור פרנסה ליישוב חדש של רבבות על מדבר-חולות שמם וריק מאנשים. [...] לא כשרון-הקליטה של הארץ אלא כשרון-היצירה של העם – זוהי המידה האמתית אשר על פיה נמוד את אפשרויות העליה לארץ. [...] אפשר להרחיב ולהאדיר את כשרון-הקליטה עצמו. המפתח לכך שמור בידי העם, בידו להרחיב ובידו לצמצם. כשרון-הקליטה אינו נתון וקבוע [...] הוא משתנה ומתחלף ותלוי בגורמים הפועלים בתוך העם היהודי, הגורמים הקובעים את יכולתו, רצונו, כשרון-פעולתו של העם".

בואו נרצה, בואו נפעל, בואו נגלה את כשרון היצירה שלנו, בואו נרחיב את האפשרויות. בואו נביא מיליון מתיישבים ליהודה ושומרון.

זה תלוי רק בנו.

אני מאמינה שהקב"ה יצטרף אלינו למעשה הזה, כדרכו בהתיישבות.

 

* * *

תמונה שלישית: הגדרות הוסרו, הסכר הורד, האפיק הורחב והמים מפכים בעליזות ובזרימה שוטפת. ניטעו עצים נוספים. נבנו מחסות לבעלי חיים, שמגיעים בהמוניהם כעת. מטיילים רבים מגיעים לבקר וליהנות מהמקום שמתחדש ומתפתח. הגיע הזמן לבנות צימרים לאורחים שמגיעים. איזה כיף.

חזור למגזין