דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 418 סיוון תשע"ז יוני 2017
טורים

עין צופיה - ימים של פרידה

דודי האהוב נוריאל נפטר במפתיע. הוא היה אחיו הצעיר של אבא שלי, הדוד שהבטחות ה"יהיה בסדר" שלו תמיד נסכו בי ביטחון מלא. מניסיון החיים למדתי שדווקא האין הזה, החושך הזה, גורם לנו לבעוט גבוה יותר


עין צופיה - ימים של פרידה

בערב יום הזיכרון הלך לעולמו באופן פתאומי הדוד שהיה לי כאב. אחיו הצעיר של אבא שלי ז"ל, נוריאל יחיאל גץ.

את שיחת הטלפון בשעה 5:50 בבוקר קיבלתי ערה, מבט אחד על הצג - "שיחה שלא נענתה אחיקם גץ" - החזיר אותי במכה אחת לכל אותם טלפונים דומים שהיו בעבר.

שלחתי הודעה לאחי הבכור "התקשרת אלי בטעות, נכון?", מתוך תפילה שאולי אולי בטעות, רק בטעות, נלחץ לו המספר שלי.

אחיקם השיב לי צלצול. לא היה צריך להוסיף דבר. אין דרך טובה או נוחה או נעימה לבשר על מותו של אדם.

יש משהו ביתמות, שאתה נפגש איתה בכל פעם מחדש, דרך אנשים קרובים שאתה מאבד. כאילו בכל פעם שמישהו קרוב לאבי נפטר, אני מאבדת את אבא שוב.

נוריאל היה אבא לכל דבר. לא רק לי, כי אם לכל האחיינים שלו. גם לאלו שיש להם שני הורים. הוא היה אח לאמא שלי, ולגיסיו וגיסותיו. נוריאל היה סוג של דבק, במובן החיובי. הוא היה מגיע לכל אירוע משפחתי, גם אם מדובר בהרמת כוסית קטנה אחרי שיפוץ של בית. הקשר ההדוק שלו עם כל אחד ואחד מאתנו הפתיע אותנו - כל אחד חשב שזה רק מולו.

אני הייתי בטוחה שאני האחיינית המועדפת, עד לאותו היום בו הלך מאתנו. אז גילינו שכל אחד מבני המשפחה זכה ליחס מועדף. ברגעים כאלה אני מבינה מה גודל האבדה לילדיו. כל אובדן של אב הוא כואב. באובדן של איש גדול כמו נוריאל, לילדיו כמות כפולה של כאב, כי האור הגדול שהוא הפיץ הביא חושך גדול באותה מידה, אם לא יותר, כשהוא הלך.

"קופיה", הוא היה קורא לי בכל עת שהיינו מדברים. חצי חיוך כמו לאבא, עיניים טובות שדואגות, וזמן. ים של זמן לכל חפירה אפשרית שלי.

השתדלתי לא להפריע, לא להכביד. היום אני מביטה לאחור וחושבת שאם הייתי יודעת שהמסע של נוריאל בעולם יהיה קצר, הייתי שואבת ממנו יותר. יותר זמן, יותר כוח, יותר אהבה. במיוחד לאור העובדה שאני מגלה שהיה לו הרבה מזה לכולם.

אחת התכונות הגדולות של נוריאל היתה להפוך פיל לזבוב. כן, ככה. פשוט, נקי. יש אנשים שיש להם את זה, מעין ידי ברזל להנעת הרים מצד לצד. כאילו, שאם הוא עושה למען האחר ולא למען עצמו, אין לו מניעות, אין "לא נעים" .

אני זוכרת את הימים אחרי שהבית שלנו בפסגות נשרף. חלף חודש, השיפוץ של הבית לא הסתיים, והרגשנו שאין לנו את הכוח להישען על כל העולם עם שמונת ילדינו (אז). טלפון אחד לבת דודה אהובה באמצע אירוע משפחתי רחוק הביא לדיון ישיר עם נוריאל על המצב. לנוריאל לקח בערך עשרים שניות להבין בדיוק מה נכון לעשות, ובתוך דקה הוא ארגן לנו נופש של חמישה ימים בחפץ חיים. דקה. לא יותר. ובלי לתת לנו תחושה של "וואו, תראו מה עשיתי למענכם".

לעולם נהיה אסירי תודה על הימים האלה שנתנו לנו להתגבש בחזרה עם ילדינו, להיות שם בהקשבה מלאה אחרי תקופת נדודים, ובעיקר, בעיקר לנער מעלינו את חרדת השריפה.

נוריאל תמיד טרח להזכיר לי שהוא כמו אבא בשבילי. כל עצה היתה בשבילי אור גדול, כל אמירת "יהיה בסדר" היתה כמו תרופת פלא לדאגה. אני חושבת שמעולם לא עצרתי לבדוק אם היה כיסוי ל"יהיה בסדר" כי זה לא משנה בכלל, מה שהיה בסדר זה שנוריאל היה שם.

אני מחפשת מילים לסיים את הטור ולא מוצאת. הכאב והריק הגדול ממלאים את חלל ליבי, ואני מוצאת את עצמי מבקשת לומר את המילים הנכונות לבנותיו, לבנו ולרעייתו. מרגיש לי סתמי לומר שהלוואי והאור הגדול שהיה להם בחיים ימשיך מעצם היותו חלק מחייהם, אבל יודעת שהאובדן הוא אור וחושך שמשמשים בערבוביה.

ואני יודעת שיתמות היא שריטה שלא עוברת לעולם, אבל חיים איתה. לצערי חיים איתה היטב. אבל אני גם יודעת ומאמינה שהיא זו שנותנת כוח. כן, דווקא האין הזה, החושך הזה, גורם לנו לבעוט גבוה יותר. אם לא למעננו, אז למען אלו שאינם. שנחיה את מה שהם אינם, שנאהב את מי שהם אהבו, שנמלא את החלל.

מלי, אורטל, אורית, תחיה, אילת, מאיר יהודה. אתם לא לבד.
אף פעם לא לבד.

 

חזור למגזין