דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 418 סיוון תשע"ז יוני 2017
טורים

רק רגע עם אילן אליהו, נופי פרת

"נופי פרת עלה לקרקע ממש כשעלתה ממשלת רבין לשלטון. לא היתה לנו תמיכה של הממסד. עלינו כ-23 בתי אב, רובנו רווקים, ליישוב שלא היה מחובר למים או לחשמל. פחדנו שהמשפחות יעזבו. כחבר במזכירות הראשונה הייתי צריך ללכת ולדפוק על שולחנות כדי שיחברו אותנו לתשתיות"


רק רגע עם אילן אליהו, נופי פרת

יליד שנת 1965.

נולד בטבריה.

נשוי ללימור, מורה לחינוך מיוחד.

אב לשישה ילדים.

לימודים: תואר ראשון ושני ביהדות זמננו באוניברסיטה העברית, תואר ראשון במשפטים במכללת רון.

עיסוק בעבר: כסטודנט צעיר היה מאבטח במוזיאון ישראל, ומאז עבד במשרד השיכון בתפקידים שונים.

עיסוק בהווה: רשם הקבלנים במשרד השיכון.

תחביבים: קריאת ספרים, בדגש על ספרי היסטוריה, וגנן חובב.

מוטו בחיים: "לעשות טוב. זה גם משתלם, כי כשאדם שעושה טוב זה חוזר אליו בכל מיני צמתים בחייו".

 

מה היה הרגע ש -

 

שזכור לך מילדותך?

הוריי עלו מעירק אחרי קום המדינה. מה שהשפיע עלי כילד היה היעלמותם של שני הדודים שלי - יוסף חי אליהו וציון עבו אהרון, אח של אבא ואח של אימא, בדרך ארצה. שניהם היו אנשים כריזמטיים וציונים נלהבים, והיו חברים במחתרת הציונית בעירק.

ידעתי שהם עלו לארץ ברגל בשנת 1949, לפני שנולדתי, ונעלמו. ללא טלפונים ואמצי קשר, המשפחה הניחה שהם הגיעו לארץ, אבל כששאר המשפחה עלתה ארצה גילו שהם כלל לא הגיעו. הממסד לא נתן שום פרטים לגבי התעלומה. רק בהמשך מישהו שהיה במוסד הוציא את העניין לאור, כנראה מתחושת אשמה. הוא לא סיפר לנו מעולם מה באמת קרה שם, אבל כן עזר להנציח אותם ופעל לכך שיוכרו כנפגעי פעולות איבה.

הסיפורים על הדודים ועל התשוקה והאהבה העזה שלהם לאדמת הקודש, גרמו לי לאהוב את הארץ ואת האדמה הזו ולהיקשר אליה בעבותות של אהבה.

 

עצוב במיוחד?

כשהייתי בן 17 נהרג חבר ילדות שלי, רוני עזרא, שגדל איתי ביחד. שבוע לפני כן ראינו סרט והוא סיפר שהוא צריך לחזור ללבנון. כששמעתי ברדיו שנפל בניין בצור והמון חיילים נפגעו, לא דאגתי לו כי הוא אמר שיהיה בצידון. אבל רוני הועבר לצור בלי שידעתי. הוא היה בתוך הבניין שקרס, ונהרג. רוני היה צנוע ובעל חלומות. הוא אהב מוזיקה ויחד איתו שמעתי את התקליטים הראשונים. היינו בורחים מבית הספר ויורדים ביחד לכנרת. חיינו את הרגע. מותו השאיר לי חלל בנשמה. עד היום אני חושב עליו.

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

כסטודנט הייתי פעיל בתא ימני באגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. אחד מחבריי ללימודים היה חבר ב״גרעין אוריה״ שהקים את נופי פרת. הוא שכנע אותי להגיע למפגשים של הגרעין. הכוונה להקים יישוב מעורב מאד דיברה אליי, כי זה הזכיר לי את ימי ילדותי היפים בטבריה. אט אט הרעיון כבש את ליבי והצטרפתי. הייתי אידיאולוג, רציתי ליישב את ארץ ישראל, והיתה לי הזדמנות לממש את האידיאולוגיה.

 

של קושי?

נופי פרת עלה לקרקע ביולי 1992, ממש כשעלתה ממשלת רבין לשלטון. לא היתה לנו תמיכה של הממסד וגם באמנה נתקלו בשוקת שבורה. עלינו כ-23 בתי אב, רובנו רווקים, ליישוב שלא היה מחובר למים או לחשמל. פחדנו שהמשפחות יעזבו. כחבר במזכירות הראשונה הייתי צריך ללכת ולדפוק על שולחנות כדי שיחברו אותנו לתשתיות. זמביש בא אלינו אז ואמר "אתם מתנחלים 'דה-לוקס', אתם גרים ליד ירושלים. לנו יש את הבעיות שלנו עם היישובים שבעומק השטח".

הקושי והתסכול מהימים ההם זכורים לי היטב עד היום.

 

של ספק?

במשך ארבע שנים מהקמת היישוב היינו באי ודאות - האם היישוב ישרוד או לא. באהבתנו את המקום ואת הכפר הקטן שבנינו לנו, שמנו כסף פרטי על תכנון היישוב, התשתיות והבנייה. וכך, ב-96' היינו היישוב היחיד שהיתה לו תכנית מגירה. באנו עם התכניות המסודרות וקיבלנו תמיכה ממשרד השיכון לתכנית מתאר מאושרת ובניית יחידות דיור.

 

 

של שמחה גדולה?

היתה תקופה קצרה בה עבדתי כממלא מקום של מנהלת שיצאה לחופשת לידה, ואז פגשתי את מי שתהיה אשתי. אני הייתי חילוני והיא דתיה. רציתי לקנות מזוזה לקרוואן בנופי פרת, ושאלתי אותה איפה אפשר לקנות. היא הציעה לבוא איתי לקניות, ומשם הדברים התגלגלו לאהבה גדולה והקמת המשפחה שלנו.

לפני החתונה סיכמנו שהבית יהיה דתי. אני לא מסתובב עם כיפה, אבל הבית מתנהל כבית דתי. בהתחלה זה היה בשבילה, ואחר כך כשהמשפחה גדלה - בשביל המשפחה, כי אני מאמין שאלה ערכים שהילדים צריכים לגדול עליהם.

 

של תובנה חשובה?

הצעירים ביישובים לצערי לא מנצלים את הידע של הוותיקים מהם. לפעמים יש כל מיני התנהלויות קהילתיות, כמו בעיה של בית כנסת שהתחילו לבנות ולא הצליחו לסיים, שעם הידע והניסיון שלנו אולי אפשר היה לפתור.
מפריע לי גם כשגוררים את הקהילה לעימותים פנימיים. אצלנו זה בעיקר על אופי התפילות - האם זה יהיה קצת יותר ליברלי מבחינת מקום האישה, או שזה יהיה יותר שמרני. אני רוצה שתהיה הידברות. כשהקמנו את היישוב הרעיון היה שיגיעו אנשים שונים, ודרך סבלנות ושיחה והקשבה נמצא את השפה המשותפת ואת הפתרונות למחלוקות.

 

של סיפוק?

כשאני מסתובב בנופי פרת יש לי נחת בלב. כשהטרקטורים הראשונים עלו לקרקע, זה היה בלתי נתפס. הייתי במנהלת הבנייה והמזכירות, וכל כך התרגשתי כשעלו כלים לשטח והתחילו עבודות הפיתוח של השכונה הראשונה. גם היום כשאני רואה את היישוב צומח וגדל, אני מתרגש.

היישוב מונה כיום כ-150 משפחות, ובסוף הקיץ נאכלס שכונה חדשה ונגיע ל-200 משפחות.

אני חי בנופי פרת 25 שנים. אני אוהב את הקהילה. אני אוהב את העזרה ההדדית, כשכל הקהילה נרתמת.

אני אוהב את השקט, את הפסטורליה, אני יכול לצאת עם הכלב ולטייל איתו בואדי קלט. זה מקום קסום שממלא אותי השראה.

 

של חלומות לעתיד?

לטייל בארץ ובחוץ לארץ עם אשתי, ולראות את היישוב שלנו מתפתח ופורח.

 

חזור למגזין