דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 419 אב תשע"ז יולי אוגוסט 2017
טורים

עין צופיה - למידה משמעותית

מבלי לתכנן אני חוזרת אל עולם התיאטרון לילדים. לקראת שנת הלימודים הבאה החלום שלי הוא שכל ילד ירגיש כאילו הרב גץ היה גם הסבא הפרטי שלו, ושהערכים שהנחו את דמות המופת הזו יונחלו לדורות הבאים


עין צופיה - למידה משמעותית

את דרכי בתיאטרון התחלתי בתחום הילדים. אין כמו ילדים. תמיד מלאי אנרגיות, סופגים תכנים בלי מסננים ומלאים כנות ושמחה.

הם מתיישבים על הרצפה, לא מבקשים לכבות או להדליק את המזגן, לא מתלוננים שצפוף להם, והם תמיד נכונים לענות על כל שאלה (ולפעמים שוכחים להפסיק). והכי חשוב - אוהבים לשיר. בקיצור, הם אחלה קהל. הכי מפרגן בעולם.

עם כל זאת, מצאתי את מקומי על הבמה פונה לקהל הנשים. נשים הן מדהימות. הלב שלהן תמיד פתוח והן עושות מאמצים עילאיים כדי לצאת מהבית לצפות בהצגה. תיאטרון נשים הוא העולם שלי.

אך מה אני יכולה לעשות כאשר יום אחד אני מקבלת הודעה שהנהלת החמ"ד (החינוך הממלכתי דתי) החליטה שדמות המופת לשנת הלימודים תשע"ח תהיה הרב גץ, כלומר סבא שלי?

למי שלא יודע על מה מדובר, אסביר - בחמ"ד החליטו לקבוע בכל שנה דמות רבנית אחרת אשר עליה ילמדו ואחריה יתחקו הילדים לאורך כל השנה. דמויות שנבחרו בעבר היו הרב ישראלי, הרב מרדכי אליהו, הרב והרבנית קאפח, הרב גורן, והשנה שתבוא תביא עמה את האיש שלחם למען הכותל - הרב מאיר יהודה גץ.

התרגשות אדירה אחזה בי כששמעתי שהאיש שהיה לי לסב, יקבל סופסוף מקום בתודעה הישראלית במקום הכי נכון, אצל הילדים. הם אלה שהלמידה שלהם היא מכל הלב, הם אלו שיגדלו ויזכו לקחת את הערכים של הרב גץ לעולמם.

עם הידיעה הזו, הדבר הראשון שראיתי לנגד עיניי הוא הצגה על סבא, סיפורים ממקור ראשון, כדי שכל ילד ירגיש כאילו רב הכותל היה הסבא שלו.

מכיוון שכבר יש גוף שנקרא "בית הרב גץ" המקיים סיורים והרצאות לאורך כל השנה, החלטתי להצטרף לעשייה ו'לרדת כיתה' אל עולם הילדים.

במשפחה המורחבת שלי יש אנשים רציניים, אנשי תורה ועשייה, אנשי אקדמיה וחינוך, אבל יותר מכל, כולם אנשי תיאטרון, גם אם הם לא ממש עוסקים בזה. במהירות מצאתי פרטנרים משפחתיים לבמה והתחלנו לכתוב, לשורר, לעצב, לעבד, לעשות חזרות ולצאת לקהל עם הצגות לילדים.

בזמן שייצא העיתון הזה כבר אהיה עסוקה עד מעל הראש בלספר את סיפורו של סבא שלי, ולא אהיה שם לבד. יהיו שם יפתח, אבישג, עמיחי, עדיאל, כפיר, אחיקם, יפה, לילי, נורית, ברוריה ועוד שלל בני ובנות משפחה.

רק מהמחשבה על כך אני מתמלאת בהתרגשות. העבודה על דמותו של סבא מחזירה אותו לחיים, מעוררת אותי להיות טובה יותר, נכונה יותר, מדויקת יותר, להקפיד יותר להיות מכוונת מטרה, לא להתבלבל.

אני יושבת מול קורות חייו ופתאום מבינה שיש בנו כל כך הרבה ממנו, שיש דברים שעברו לדור הבא, אפילו לאלו שכלל לא נולדו בחייו.

אני נפעמת לגלות שכשהיה בגיל שש הוא הנהיג שינויים בתחומים שלא מעסיקים אף ילד בימינו, כשהתעקש ללמוד צרפתית במסגרת בית הספר בו למד כדי להבין את שפת הגויים, ובזכותו השתנו הנהלים. שהוא ידע שמת מצווה הוא אדם שאין לו קרובי משפחה, והתחפש יחד עם חבר לאדם זקן כדי ללוות לוויה תחת עיני שוטרים שאסרו זאת.

בגיל 18 כבר קיבל הסמכה לרבנות. הוא היה עורך דין ונוטריון, פעיל עלייה, חקלאי, מוהל, שוחט, לוחם בצה"ל, מנהל בית ספר, רב קהילה, וכל זאת עוד לפני שהיה בן 40.

אני מתקרבת לגיל 40 ומנסה להבין מהיכן העוצמות האלה, ואיך זה שאנחנו נבחרנו להיות אלו שזכו לחיות במחיצתו, ומה יש ביכולתנו לעשות כדי לקיים את הדברים שהיו לו כל-כך חשובים - אהבת הבריות, קבלת כל אדם במאור פנים ושמחה בלי שיפוטיות, אהבת ה' ואמונה ללא תנאים, גם כשהקב"ה הציב בפניו ייסורים, ואהבת הארץ שהיתה בו ממקום כל-כך בוער ומוחלט. כל דבר באדמת הארץ היה מקודש, צה"ל היה מקודש בעיניו, ויותר מכל - הר הבית. כמה חלם ושאף למצוא את כלי המקדש במסגרת חפירות הכותל עליהן עמל, ולא זכה.

ילדי החמ"ד, כולי קנאה בכם. הולכת להיות לכם שנה מוארת, שנה עם דמות מופת.

חזור למגזין