דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 420 תשרי תשע"ח אוקטובר 2017
כתבות

הלב הפועם של הקהילה

22 שנים נשאה אורית רפפורט בתפקיד רכזת קהילה בשילה, וערב פרישתה מהתפקיד ניתנת לנו הזדמנות להציץ לחייהן המורכבים של רכזות הקהילה בבנימין – תפקיד שהוא רב זרועי כמו תמנון, משמעותי וחיוני כמו לב פועם, תובעני אך מחבר, מוביל ומשתנה כל העת. את המודל שנבנה בבנימין


הלב הפועם של הקהילה

"כשאוהבים את מה שעושים, ומאמינים בו, זה לא עול - זה תענוג", אומרת אורית רפפורט, רכזת הקהילה המיתולוגית בשילה, בשיחה ערב פרישתה מהתפקיד שבו נשאה כמעט 22 שנים (!). זוהי התפיסה המנחה אותה גם בעבודתה וגם לאורך חייה הפרטיים, וזה גם מה שאמרה לאותם אנשים שהסתכלו לאורך השנים על משפחתה בהערכה, מאז ימי ראשית ההתיישבות בשילה. "כששאלו אותנו: 'איך אתם עושים את זה?' חשבתי שמגזימים. האמת היא שאף פעם לא הרגשנו חלוצים, כי נהנינו".

אורית היתה פה מהרגע הראשון. כבר בליל ההתיישבות הראשון בבנימין, ליל העלייה לקרקע למחנה העבודה שהיה לימים עפרה, היתה נוכחת בשטח, אחת משלוש נשים. מלבדן היו שם רק גברים שקיבלו אישור לעבוד.

את הרוח החלוצית ספגה בבית מילדות. היא בת למשפחת מינץ, משפחה של ארבעה דורות בהתנחלויות. ההורים שלה היו ממקימי אלון מורה. "הבוגרים בין צעירי סבסטיה", היא אומרת, "היו אז כבר בני 40 פלוס". כך נדבקה בחיידק ההתיישבותי, ובעקבות אחיה יהודה עציון הגיעה לעפרה.

עירא בעלה היה אז עולה חדש מארצות הברית. את אורית הכיר בפעילות גוש אמונים, ואת מספר הטלפון שלה, הוא מודה, משך מהעצומה נגד שר החוץ האמריקאי דאז, קיסינג'ר, שעליה חתמו המפגינים.

הם היו זוג צעיר, נלהב וחדור אידיאלים. לאחר נישואיהם התיישבו בעפרה, ושם נולדה בתם הבכורה. כעבור זמן מה עברו לצפת, לאור רצונם לתרום לעם ישראל והכשרתם בעבודה סוציאלית. כבר לקראת סוף אותה שנה לחצו עליהם לחזור להתיישבות, והם נעתרו. ביישוב שילה, שמנה כעשר משפחות, חיפשו אז מזכיר חוץ. "הגענו לשבת", מספרת אורית, "ובסוף השבת כבר הרגשתי שזהו מקומי". לקראת הקיץ עזבו את צפת והצטרפו ליישוב שהוקם חצי שנה קודם לכן.

היישוב שילה עלה לקרקע בחודש שבט תשל"ח 1978, כגרעין הממתין לאישור. הוא מנה שמונה משפחות וכ-40 בחורים שהתמקמו במבנה מרכזי ישן, שהיה לישיבה. בתוך יום סודרו מים וחשמל והובאו קראוונים מעפרה. משפחת רפפורט הצעירה, שהצטרפה ליישוב הצעיר בתמוז של אותה שנה, קיבלה בתחילה שני חדרים במתחם הישיבה. "הראשוניות היתה חוויה משמעותית", אומרת אורית, שמיד נשאבה לעשייה. "התגלגלתי בהתחלה בכל מיני עבודות. מה שהיה צריך - עשיתי. ניקיתי את השירותים במבנה הישיבה, הייתי גננת רוטציה, נהגת הסעות לבית הספר בעפרה - שלוקחת בינתיים רשימות קניות למכולת בעפרה ועושה משלוחים לשילה. אחר כך היו צריכים מנהלת מעון - אז ניהלתי את המעון".

החיבור בין עירא רפפורט לגיסו יהודה עציון הביא בתחילת שנות ה-80' לחברות משותפת ב'מחתרת היהודית'. עירא נידון למאסר למשך 30 חודשים, וריצה רק מחצית מהתקופה. אבל בבית שבו אמא טמפרמנטית ועסוקה תמיד, אבא היה חסר במיוחד.

 

ליצור יש מאין

רצח רחלה דרוק טלטל את היישוב שילה והביא להקמת יישוב חדש סמוך למקום הרצח - רחלים. אורית הושפעה מאד מהרצח ונשאבה לעשייה ביישוב החדש. "הקדשתי את כולי לפרויקט רחלים. נשארתי לרכז ולתחזק את המשך הפעילות במקום". אורית היתה למזכירת רחלים מטעם 'אמנה' למשך שנה וחצי. "זו היתה עבודה תובענית במיוחד. הייתי צריכה ליצור יש מאין, להביא קבוצות, לקדם תשתיות". בהיותה אדם טוטאלי ומתמסר, כרעה תחת עול הניהול וצורכי ביתה. ברגע שנמצא מזכיר אחר, עזבה את התפקיד.

בתקופה ההיא חיפשו רכזת תרבות בשילה, ואורית קיבלה את התפקיד. מאז סיפורה האישי מלווה את התפתחות התפקיד המשמעותי הזה בחיי ההתיישבות בבנימין. "במתנ"ס בנימין כבר התחילו לבנות הגדרת תפקיד שלימים ייקרא "רכזת קהילה". אבל עד אז, במשך שנים הייתי גם רכזת תרבות, גם רכזת קהילה, גם רכזת חוגים וגם רכזת קליטה. חוץ מזה התעסקתי בכל מיני סוגיות של חברה ורווחה". לאחר יותר מעשור הבינה שהיא משלמת מחיר אישי ומשפחתי יקר בתפקיד אינטנסיבי מאד שנעשה פחות מקצועי ככל שגדל היישוב, והתרבו והשתכללו הצרכים. "הרגשתי שאני לא נותנת מספיק. פעם אנשים הסתפקו בחוג תלמוד תורה למשל, וקצת העשרה בבית הספר. עם השנים קלטנו משפחות צעירות וצרכי הדור השתנו. לקח זמן להבין שכדי להביא עושר של חוגים ברמה גבוהה ואיכותית, צריך לפצל את האחריות לתפקיד נפרד לריכוז חוגים". אורית עורכת השוואה גם בין צריכת התרבות אז ועכשיו. "בשנים הראשונות היה אפשר להסתפק בתיאטרון בובות לילדים שהגיע ליישוב, גם אם לא תמיד האיכות או התוכן התאימו, הסתפקנו במה שהיה וניסינו להתאים את התוכן. היום יש עושר עצום והיצע של תכנים משמעותיים".

כשהבינה אורית שהתפקיד דורש פיצול, הכינה מצגת ופנתה למזכירות. המזכירות הכירה בצדקת דבריה ונענתה. "כשנכנסה רכזת תרבות לתפקיד, היא התפלאה איך עד היום זה היה אפשרי שאותה אחת ריכזה גם תרבות וגם חוגים".

בשנים האחרונות היתה אורית עסוקה בעיקר בחיזוק הקהילה. "היישוב שלנו מאד מפוזר ואתגרי מבחינה טופוגרפית", מסבירה אורית את מורכבות התפקיד. "היה לי צורך לגבש את התושבים בתוך השכונות וגם לגרום לשייכות וקשר שלהם ליישוב אחד. בהתחלה הפעילויות היו מבוססות ברובן על התנדבויות בוועדות וללא תקציב, ועם הזמן, כשזיהו את הצורך, העלו את התקציב ועלתה רמת הפעילות.

"רכזת קהילה מרגישה את דופק הקהילה. לפעמים צריך להאיץ אותו כדי להזרים אנרגיות, כשמזהים מה שחסר או נכון. סביב מעגל השנה יש אירועים שנועדו ליצור את הדופק הנכון. וצריך כל הזמן להיות קשובים למשוב מהקהילה".

אורית מודה שיש רגעים מתסכלים בתפקיד המאתגר הזה. לפעמים משקיעים מאד בהרמת חוג מיוחד או אירוע חשוב, ואין היענות. אנשים לא מגיעים. עבור מי שתכנן וטרח כל כך זה רגע שיכול להיות מאכזב, מבזה ומוריד את המוטיבציה לטרוח שוב. אבל אורית לוקחת את זה למקום אחר. "אני כל הזמן בלמידה, כל הזמן הדברים מתחדשים. אני בתהליך מתמשך של ניסוי וטעייה. אם למשל לא באו למסיבת חנוכה מאד מושקעת - אפשר להיעלב מכפיות הטובה ואפשר ללמוד ולקרוא מתוך השטח למה אנשים נענים יותר ולמה פחות, וכך לכוון את העשייה לפי הצורך שעולה".

מתוך הניסוי שעשתה אורית היא הגיעה לכמה תובנות: "שמתי לב שאנשים פחות מרגישים קשר למשהו גדול, ונענים יותר לאירועים מקומיים שכונתיים. למשל מסיבות חנוכה קטנות ושכונתיות מצליחות יותר מאחת ריכוזית וגדולה". אבל על אף הפיתוי להיענות לאירועים רק לפי רייטינג, אורית מבינה שצריך ליצור 'דופק נכון' ולהזרים אנרגיות גם לאירועים שחשובים בעיניה לטובת הקהילה. במקרה הזה - אירועים כלל יישוביים. "אנחנו מנסים להביא לאיזון בין האירועים השכונתיים, שמאד חשובים ואותם אנחנו בוודאי מעודדים, לבין האירועים הגדולים". באלה האחרונים היא משתדלת, יחד עם רכזת התרבות, לערב את הציבור ככל יכולתה, גם בעשייה מאחורי הקלעים, כדי להביא להרגשת השותפות. "יש אירועים גדולים, בעיקר בימי ההולדת של היישוב וימי עצמאות, שבהם כדי לגרום לאנשים לקחת חלק - הפעלנו כישרונות מקומיים. ביום ההולדת האחרון למשל, היתה תחנה שהפעילו שפים (גברים מקומיים מוכשרים) מהיישוב. היה הרכב מוסיקלי מאנשי היישוב, הרכב תיאטרלי משלנו. יש לנו עוד משהו מקסים: 'רקמה אנושית' - פרויקט רקמת שטיח משותף של נשות היישוב, שייתלה בעזרת ה' בבית הכנסת משכן שילה". יש גם ערבים מסורתיים נוספים שאורית לא תוותר עליהם, כמו ערב היכרות עם משפחות חדשות, "אלה מחזקים את תחושת השייכות של הקהילה, מעצימים את הזהות הקהילתית. אחרי אירוע שבו רואים את האנשים עם אור בעיניים, מרגישים שזה היה נכון, שאנשים מרגישים ששווה להיות כאן. זה סיפוק עצום.

"אחת ההנאות הגדולות שלי, עד היום, למעלה מעשור, היא 'שלישי בפארק'", מספרת אורית בגאווה. פרויקט 'שלישי בפארק' מקבץ מידי קיץ את תושבי שילה לפעילות בפארק המרכזי ביישוב על בסיס שבועי. "אנשים לא נוסעים בימי שלישי בקיץ! הם מזמינים אורחים אלינו לשילה. אנחנו רואים את הדורות נפגשים - סבים, הורים ונכדים. תענוג לראות את החברים נהנים, ממש נחת". עם השנים הפך הפרויקט לערוץ למפגשים ולעידוד יוזמות מקומיות, מקום להתחבר ולהרגיש חלק מקהילה. גם כאן, אורית מערבת את הנוער, מעודדת כשרונות מקומיים ומכוונת להרחבת המעגלים. "רוב המשתתפים במפגשים אחר הצהריים אלו נשים. הייתי שמחה לראות בעתיד יותר אבות, וגם יותר קשישים".

 

 

אותה ליבה

כדי להבין את התפקיד בפרספקטיבה רחבה יותר, אני מרחיקה עד למועצה. מיקי אלירז, מהיישוב אלון, מנהלת את מדור קהילה במתנ"ס בנימין. המדור מפעיל מלווים קהילתיים שמדריכים ומייעצים להנהגות היישובים בסוגיות שמעסיקות אותם בענייני קהילה. 'הנהגות היישובים', כהגדרתה, מורכבות מועד היישוב, מזכיר היישוב ורכזת הקהילה. "בקיבוץ עד היום קיימים שני תפקידים: מזכיר חוץ ומזכיר פנים", מסבירה מיקי, "אצלנו יש מזכיר מוניציפלי ולצדו רכזת קהילה". מיקי עומדת על חשיבותו הקריטית של התפקיד. "זהו תפקיד דו סיטרי. מחד - הרכזת צריכה להביא בפני המזכירות את דבר הקהילה, ומאידך היא צריכה ליישם מדיניות. רכזת הקהילה מובילה תהליכים קהילתיים, משתפת תושבים בעשייה. תפקידה גם לחבר בין התושבים - פרטים וקבוצות, ותיקים וחדשים, קבוצות גיל שונות, שכונות שונות. היא מטפלת בסוגיות וקונפליקטים קהילתיים, מובילה פרויקטים. התכנים אולי משתנים מיישוב ליישוב, הדפוסים, הדרכים והמאפיינים - אבל תחומי הליבה דומים, ולכן דומה התפקיד".

בשנים האחרונות, אומרת מיקי, יש בישראל התעוררות בכל מה שקשור לתחום הקהילתיות ויש הרבה עניין בנושא. גוברת ההבנה שחוסן קהילתי הוא מפתח ליציבות הקהילה גם בעיתות משבר. מינהל השלטון המקומי מקדם תכניות לפיתוח קהילה במרחב הכפרי ובמרחב העירוני. יותר ויותר רשויות מעוניינות לפתח אצלם את התחום ומחפשות מודל מנצח. "מאז שאני בתפקיד," היא מספרת, "הגיעו הרבה גורמים להכיר את התפיסה הקהילתית בבנימין וללמוד על המודל שיצרנו.

"הגיעו ממרכז המועצות המקומיות, הגיעו נציגי התק"ם – התנועה הקיבוצית, הגיעו ממועצות אזוריות גליל עליון, גולן, מטה אשר, יואב, מגילות ובקעת הירדן". מיקי מספרת מה פוגשים האורחים במהלך הסיורים. "לפני חודשיים התקיים ב'אמנה' קורס הכשרה למזכירי יישובים. הם הגיעו לסיור שנסב סביב ניהול יישוב בגישה קהילתית. הם נחשפו לפרויקטים קהילתיים בכוכב השחר וברימונים, וקיבלו את הניתוח שלנו על ההתפתחות המשמעותית של היישובים האלה מרגע שהושם דגש על הפן הקהילתי".

פנחס וולרשטיין, כראש מועצה, מסבירה מיקי אלירז, זיהה את המקום הקריטי של החוסן הקהילתי בעמידות התושבים מול איומים ביטחוניים ואבדן, ואת מקומו החשוב בצמיחת היישובים, ויזם את הקמת מדור קהילה במתנ"ס בנימין. אבי רואה ממשיך את דרכו של קודמו בתפקיד ומקדם את הנושא גם הוא. "בעצם, כל העשייה במועצה היא בתפיסה קהילתית", אומרת מיקי. "תפיסה שבאה לידי ביטוי בהנהגת המועצה - מראש המועצה ועד אחרון העובדים, כולם מאמינים ופועלים בגישה קהילתית". היום במדור קהילה, תחת ניצוחה, פועלים שבעה מלווים. כל אחד מלווה בין שמונה לעשרה יישובים, מדריך ומייעץ להנהגת היישוב. תפקידם גם להביא בעת הצורך לשולחן המועצה את הסוגיות שמצריכות התערבות עמוקה או רחבה יותר מצד המועצה. הם מסייעים ליישובים בקונפליקטים ובהובלת תהליכים.

בתחום ההיערכות לחירום צוותי החירום היישובים פועלים על פי התפיסה הקהילתית. החשיבה המובילה היא איך נערכים לדאוג לאחרון התושבים ולהכיר במעגלי הפגיעה השונים שדורשים תמיכה ברמות שונות.

 

 

תמנון רב זרועות

היום רכזת הקהילה היא בעצם מנהלת תחום קהילה. "היא כמו תמנון, יש לה הרבה זרועות. אני למשל, מאד קשורה לנושאים של הנוער והקליטה. יש הרבה ועדות ביישוב שעוסקות באופן וולונטרי בכל מיני נושאים. בתפקיד שלנו, כרכזות קהילה - אנחנו הבריח התיכון, הלב הפועם. אנחנו מאגדות את כל הגורמים בתחומי התרבות, הקליטה, הנוער, וגם בתחומי הפרט - משפחות במצוקה, ותיקים בקהילה, או כל צורך שעולה מהשטח".

אם בעבר היו רוב יישובי המועצה הומוגניים יותר מבחינה אידיאולוגית, מבחינת חתך הגילאים או מבחינה דתית, הרי שהיום היישובים במועצה ברובם גדולים יותר, הטרוגניים, ולכן מאתגרים יותר מבחינת לכידות הקהילה. אורית רפפורט מנתחת לנו את המפה בשילה: "שילה מאד מגוונת היום. אנחנו גאים באחוזים הגבוהים של ילדים שגדלו פה ובוחרים להמשיך. 30% דור המשך! הם מעורים ופעילים. זאת ממש ברכה! מנעד הגילאים רחב, יש עולים, גרים, חוזרים בתשובה, ועוד - מצד אחד, מביא להפריה ועניין, אבל לפעמים אנחנו מרגישים סדקים בהכלה".

אורית מסבירה לי שיש לה אחריות לצביון הקהילתי וליכולת הקיבולת והנתינה של היישוב, ולכן נדרש מיון גם בקליטת משפחות חדשות. מאד נדיר כשזה קורה, אבל כבר קרה שנאלצו לדחות משפחות. "אלו אולי הרגעים הקשים ביותר כרכזת קהילה. אנחנו מקבלים את ההחלטה הקשה הזאת מתוך שיקול דעת לטובת המשפחה ולטובת הקהילה".

עם הזמן אורית לומדת ומשתכללת, ויש לפעמים גם נפילות. היא נותנת דוגמא: "לפני כעשור המזכירות דאז החליטה מסיבות כלכליות להעביר את משרד היישוב לאזור התעשייה של שילה, ואת המשרד להשכיר. חשבתי שזו טעות, כי מקומו של המשרד באופן טבעי הוא בלב היישוב. אבל לא הייתי מעורבת בהחלטה. הצטערתי שזה לא נפתח לדיון ציבורי, ושלא לקחו בחשבון את הפן הקהילתי, רק את הכלכלי. הרגשתי שלא ניצלתי את מעמדי כראוי. רכזת קהילה צריכה להיות שותפה בהחלטות".

עם כל הניסיון שצברה, השטח משתנה כל הזמן ויש צורך בעדכון, ולצד זה היא מרגישה צורך לגבש דגם ברור ויציב ולהבנות את התפקיד. "תמיד עבדתי מאד עם הלב", היא מעידה על עצמה, "עבדתי בלי גבולות, בלי שעות, הייתי טוטלית. עשיתי אולי שירות טוב לקהילה אבל שירות רע לתפקיד ולמשפחה שלי. אני רוצה היום להקים מערך מובנה יותר שבו יהיו כלים נכונים ומשוכללים יותר סביב התפקיד".

אורית מנסה להרחיב קצת על 'תחום הפרט', כפי שהיא מכנה אותו. בשילה, כמו ביישובים רבים אחרים, יש קרן לעזרה הדדית, שעוזרת למי שנזקק לאורך זמן או באופן נקודתי לעזרה כלכלית. חברי הוועדה קשורים גם לתמונה הכללית. "בדרך כלל אנחנו מכירים את הפרטים, מזהים אם מדובר בבעיה, עוזרים, מייעצים ומלווים את הנזקקים לשירותי הקרן, בדומה לארגון 'פעמונים', ולפעמים מערבים עזרה מקצועית יותר".

יש גם גוף שנקרא 'המעגל הפנימי' שמכין ארוחות לקשישים, ליולדות ונצרכים מזדמנים וקבועים. הועדה עוסקת גם בעזרה לבודדים בקהילה ובביקור חולים. לקראת הפרישה מנסה אורית לעצב את תפקידה באופן מובנה יותר, כדי שממשיכי דרכה יוכלו להינות מנסיונה ולהתייעל. "אני רוצה ליצור גוף שייקרא 'איש לרעהו' שיכלול את נציגי כל הגופים בתחום הפרט".

 

לשים גבולות ברורים

לא היה קל להשיג את אורית לראיון. היא כל הזמן עסוקה. כשהצלחתי, מאוחר באחד הלילות, לנסות לתאם איתה זמן פנוי, הסתבר שקשה לה להתפנות באוגוסט כי היא עושה קייטנות לנכדים במשך הקיץ. איזו סבתא! אחרי שנהנתה כל השנים לתת לקהילה ונשאבה לעשייה, על אף המחיר ששילמה בעצמה ושילמו לעיתים יקיריה, עכשיו היא מאד עסוקה ביקיריה ובתפקידה כאמא וסבתא.

היא מספרת לי בגאווה על יוזמה חברתית טרייה שהרימו שלש מבנותיה - בשם 'אמהות לא זמינות', שהתפרסמה ברשתות החברתיות וסוקרה בצורה נרחבת במדיה. האחיות לבית רפפורט הציעו להורים להימנע לחלוטין מהטלפון החכם למשך לפחות שעתיים ביום, בין השעות שש לשמונה בערב.

אי אפשר לוותר על העשייה, אבל חשוב לדעתן לשים גבולות במיוחד בעידן הטכנולוגי בו כולנו זמינים תמיד, חשופים למידע ולקשר עם החוץ כל הזמן.

"אני חושבת שבמציאות של דור שהווטסאפ והטלפון משתלטים לו על החיים - חיוני לשים גבולות ברורים", אומרת אורית ומחזקת את ידיהן של בנותיה. אבל היא מודה שאולי גם לה יש איזשהו חלק בצורך הפסיכולוגי שלהן להגן על שעות המשפחה היקרות. "אולי המציאות שגדלו בה חידדה להן שאין מספיק גבולות. אולי זה מה שעודד אותן".

מה שהתאים לאמא שלהן, לא יכול להתאים לכל אחד ואחת. אורית היא כנראה תופעה חד פעמית. אישה מיוחדת שהספיקה לעשות בתחום החברתי מה שרבים וטובים לא יספיקו לעולם.

 

--------------------------------------------------------------------------------------

 

להיות רכזת קהילה – מ-א' ועד ת' / אורית רפפורט

אהבה לקהילה, איתור צרכים ופתרונות

בחירה להתמסר בלי חשבון

גורמי חוץ מסייעים: מתנ"ס, מועצה, רווחה, אמנה

"דפי שילה" - ערוץ תקשורת מחבר ומושקע

הכלה גדולה

ועדות - אתגר להפעלה נכונה ולהתייעלות

זמן בלי גבול

חינוך לא פורמלי

טובעת במשימות

ישרות ואמינות

כתובת לכל דבר: כלבים משוטטים, חמורים נוערים, פחי זבל מצחינים, הילד הלך לאיבוד, או לא חזר הביתה בלילה, ועוד ועוד...

לב פועם ופתוח לכל פנייה

מנוע דוחף יוזמות ופרויקטים

נוער בעדיפות גבוהה

סבלנות וסובלנות בלי סוף...

עין טובה, עבודה עם גורמי חוץ ופנים, עזרה הדדית

פועלת ומפעילה את הפעילים

צוות - מילת מפתח לעבודה נכונה בכל נושא ובמיוחד צוות צח"י

קהילה כבר אמרנו? קהילה אחת גדולה עם ריבוי שכונות, בתי כנסת, שפות, גילאים וארצות מוצא.

שילה שילה - היי לאלפי רבבה.

תרבות - כלי לגיבוש, העצמה וגאוות יחידה שילונית.

חזור למגזין