דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 420 תשרי תשע"ח אוקטובר 2017
טורים

עין צופיה - באה מאהבה

חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים, ועליי בכתיבת הטור הזה. חוץ מלמכור את הרכב שלי מעל דפי העיתון – אגדה שהיתה באמת, אני עדיין מוקסמת מהאפשרות לכתוב לכם את כל מה שעל לבי. יום הולדת שמח


עין צופיה - באה מאהבה

"הי צופיה זאת מיכל פרץ, מה שלומך?", ככה התחילה השיחה שלי עם הכותבת דאז של הטור הזה, הנשי-אישי, ב"ארץ בנימין". לפעמים אני חושבת על הרגע שבו דברים קורים, ואין לנו מושג לאן הרגע הזה ייקח אותנו וכמה הוא יהיה משמעותי לאורך שנים.

חמש שנים בדיוק חלפו מאז שיחת הטלפון ההיא ממיכל, בה היא ביקשה להתאוורר קצת, להתקדם הלאה להגשמת חלומות נוספים. אחרי שני פיגועים קשים שהיו קשורים למשפחתה ולחבריה, היא הרגישה צורך לשחרר את הטור ולהעבירו אליי.

אז אמרתי כן. למה? ראשית, כי אני אוהבת לכתוב. שנית, כי אני אוהבת אתכם - תושבי בנימין היקרים. גם אם אני לא מכירה את כולכם, אני אוהבת אתכם. את כולכם.

ושלישית - ואל תגלו לאף אחד - כי זאת ההזדמנות היחידה שלי לומר מה שבראש שלי בלי שיחלקו עליי, ייכנסו לדבריי או יתקנו אותי. בקיצור, כאן הבמה פתוחה.

בעת כתיבת הטור הזה מונחת לפניי חוברת פרסום של מכללה ידועה בארץ. בכל שנה שולחים לי משם מידע אודות הלימודים אצלם, מתוך ידיעה שאי שם בלב פרח הלימודים מלבלב ואני משתוקקת לקטוף אותו. ככה זה כשמתקשרים פעם אחת לברר פרטים, אתה נכנס למאגר לקוחות שיוציאו אותך ממנו רק על אלונקה.

כשהייתי צעירה יותר לא יצאתי ללמוד, למרות שרציתי. כולם סביבי הוציאו תארים, עסקו בהכנת מערכות, בהגשת עבודות ובחרישה למבחנים, חוץ ממני. תמיד היתה לי סיבה מוצדקת לכך - זה התחיל בגלל ש"הילדים קטנים ועוד לא הגיעה השעה. אלו חמש שנים משמעותיות בגידולם", ואז התחלף ב"עכשיו שנות התיכון של הילדים וזה ממש יקר, למי יש כסף לשכר לימוד נוסף? נחכה עוד חמש שנים", והתקדם ל"מה? ביטלו את חוק הקבלה ללימודים לבני 30+ ללא תעודת בגרות? אחכה עוד חמש שנים, לגיל 40", וגם ל"השנה החמ"ד עוסק בדמותו של סבא, הרב גץ זצ"ל, ואני עסוקה עד מעל לראש. אז אולי אלמד בשנה הבאה, או כשאהיה בת 45, כלומר בעוד חמש שנים".

וכך חולפות להן השנים, ואני טרם יצאתי ללימודים אקדמאיים. בכל פעם מסע הלימודים הזה נראה לי אינסופי ואני פשוט מתחמקת ממנו.

אתם יודעים מה אפשר להספיק בחמש שנים?

להצמיח עץ למאכל, לגדל ילד ולהכניס אותו לגן חובה, לשלוח ילד לתיכון ולסיים אתו שנת מכינה. בחמש שנים אפשר לבנות שני בתים מהיסוד. להתחיל ישיבת הסדר ולסיים.

בחמש שנים אפשר גם לצבור כמויות של טורים ולאכול לכם את הראש בכל מה שעובר עליי.

אז הנה, חמש שנים חלפו מאז הטור הראשון. שיתפתי, חשפתי, חפרתי, ברברתי, התבאסתי, צחקתי, חגגתי, כאבתי, והכל עשיתי אתכם.

בחמש השנים הללו ליוו אותי האיורים של יוחנן חאיק והאיורים של רותם חדד-הלוי, הספקתי לגלות חבר חדש שכותב טור מרענן ונפלא (כן, שי מימון - זה אתה), למכור רכב כאן מעל דפי העיתון, לאבד דוד, לחגוג חגים, להתבאס מהשגרה, ובעיקר - בעיקר לשים את הלב על הנייר.

ההתחלה היתה מגומגמת משהו, חשתי צורך במסננים רבים ובמאמץ לדייק, אך לאט לאט הבנתי שמה שחשוב זה פשוט לשבת ולכתוב מה שהלב מבקש.

וכך אתם מוצאים אותי גם הפעם, אחרי חמש שנים של כתיבה לעיתון היקר הזה. עיתון שיש בו קהילתיות ומשפחתיות, שהוא צבעוני ומלא עשייה, הגיגים ודעות, ועדכוני חדשות, זה שתוכלו למצוא בו את עצמכם באיזו תמונה מפעילות או בציטוט מתוך דף המידע היישובי. העיתון הזה שמציג את תחרות הסיפור הקצר או למידה על זהירות בדרכים, העיתון הזה שצוות יקר עומל עליו בכל חודש כדי שיהיה הכי נגיש ומעניין.

חמש שנים עברו, ואני חוגגת פה יום הולדת קטן. מדפדפת בין כל הטורים והאיורים, ואומרת לעצמי "וואלה, חמש שנים עוברות מהר. אני חייבת לצאת ללמוד משהו".

נו טוב, אולי כשנהיה סבא וסבתא, כשיגדלו עוד קצת הגדולים.

חזור למגזין