דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 420 תשרי תשע"ח אוקטובר 2017
טורים

רק רגע עם ד״ר בנימין (בני) מזוז, עפרה

לקראת יום הכיפורים נשלחתי לשמש כחזן צבאי במוצב החרמון. המלחמה תפסה אותי שם. הסורים הקיפו אותנו, ולאחר לחימה נלקחנו כולנו בשבי. הרגע בו אתה נופל בשבי הוא המפחיד ביותר"


רק רגע עם ד״ר בנימין (בני) מזוז, עפרה

יליד שנת תשי״ב, 1952.

ילדות ונעורים בבאר שבע ובמושב גילת.

אב לשמונה ילדים.

סבא לחמישה נכדים.

לימודים: ישיבת ההסדר כרם דיבנה, לימודי רפואה באוניברסיטה העברית והתמחות בבית החולים ביקור חולים בירושלים.

עיסוק בהווה: רופא קרדיולוג בכיר בבית החולים שערי צדק.
תחביבים: קריאה ותנ"ך.

מוטו בחיים: "החיים זה לא פיקניק - צריך לעבוד קשה כדי להתקדם".

 

מה היה הרגע ש -

 

זכור לך מילדותך?

נולדתי בבאר שבע וגדלתי במושב גילת שבדרום. הוריי עלו מתוניס, אבל אני לא חיטטתי מעולם בעברם או בהיסטוריה המשפחתית שלנו. הייתה לי ילדות טובה. אהבתי ללמוד ואהבתי מאד לקרוא.

 

 

היה הקשה ביותר בחייך?

לקראת יום הכיפורים תשל"ד נשלחתי לשמש כחזן צבאי במוצב החרמון. המלחמה תפסה אותי שם. הסורים הקיפו אותנו, ולאחר לחימה, בה היו לנו הרוגים ופצועים, נלקחנו בשבי.

הרגע שבו אתה נופל בשבי הוא המפחיד ביותר. תחושת אי הוודאות ממה שעומד לקרות, כשאין לדעת אם בעוד רגע לא ידפקו לך כדור בראש. הם הצעידו אותנו 48 שעות, כשאנחנו בצום גמור. להם היה כושר פראי, ונאלצנו ללכת מאד מהר כשאנחנו תשושים ומפוחדים.

בהתחלה הם היו בסדר, כי היה להם מפקד אנושי שדאג שלא ירביצו ולא יענו אותנו. אחר כך העבירו אותנו לדמשק – מסע שלקח עשרה ימים, בהם היינו קשורים בידיים ומכוסי עיניים. מידי פעם קיבלנו מכות והוציאו אותנו גם לחקירות.

לפני שנלקחתי לחקירה הראשונה רעדתי מפחד ואפילו אמרתי וידוי. הייתי בטוח שאני לא חוזר חי, שהם יהרגו אותי כי אין לי שום מידע צבאי. הנחתי שהם יחשבו שאני משקר ומסתיר, וינסו להוציא ממני מידע שכלל לא היה בידי, בעזרת עינויים.

להפתעתי החקירה שלי הייתה לא רעה. סיפרתי שאני איש דת – כלומר החזן, והסתבר שיש להם כבוד לאנשי דת. בחקירה שלי דיברנו על האמונה היהודית מול המוסלמית ועל היחס של היהדות לנצרות ולאיסלאם. סיפרתי מה שאני יודע בתחום הדתי ובכל החקירה הזו לא קיבלתי אפילו מכה אחת.

עד היום אני ממליץ לאנשים לא להתעניין יותר מדי בצבא, כדי שאם חס וחלילה תיפול בשבי, לא יהיה מה להוציא ממך.

 

של צער?

הצער על חבריי לשבי. את האחרים כן עינו בחקירות. עינויים נוראים. לטייסים נתנו סטירות על האוזניים כדי לקרוע להם את עור התוף, שיאבדו שיווי משקל. אחרים חטפו מכות בעזרת מקלות במבוק - פטנט טורקי נוראי.

כשהיו מרביצים לכולם, הרביצו גם לי. היה רשע אחד ששמר עלינו והיה נכנס ומכה סתם בשביל הכיף.

מי שלא הראה שכואב לו, חטף יותר.

הטייס אבי לניר נרצח בעינויים בשבי שלנו. הוא ידע סודות מדינה שעד היום לא נחשפו, והיה עוד דרוזי זקן ששמר בגולן עבור חברת מקורות, שמת שם גם הוא.

 

של התמודדות מיוחדת?

בימי החקירות היה שקט ופחד. לא דיברנו בינינו מרוב כאב. בשאר הימים מצאנו לעצמנו תעסוקה - שרנו שירים עבריים, חדנו חידות אחד לשני, עשינו תרגילים בגאומטריה ועוד.

 

של התרגשות?

משפחות השבויים לחצו מאד לעסקת שחרור. אמא שלי לא הסכימה לצאת מהבית בכל הזמן שהייתי בשבי, ואבא שלי אפילו נפגש עם האפיפיור בניסיון לגרום לנשיא סוריה להסכים לעסקה.

הלחץ על הממשלה הצליח, ואחרי שמונה חודשים וארבעה ימים חזרנו הביתה.

 

שלא תשכח?

לעולם לא אשכח את ימי השבי. זה נשאר כטראומה. תמיד הולכת איתי ההרגשה שחיי תלויים מנגד ושמשהו עלול להפתיע אותי.

הייתה תקופה שכל אחד מאתנו, שחזר מהשבי, היה שומע צרור מפתחות ומיד קופץ ונעמד דום, כי כך הם הרגילו אותנו. זה משאיר שריטה. ליפול בשבי זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך כחייל.

 

של שמחה?

כשפגשתי את אשתי. משפחתה חיפשה אז מישהו שיטפל בסבא שלה. היא גרה בבית עם הסבא, וכך הכרנו. הילדים והנכדים זו השמחה הגדולה של חיי.

 

של בחירת כיוון בחיים?

את ההחלטה ללכת ללמוד רפואה קיבלתי בשבי הסורי. עזרתי שם בכל מיני מצבים לחברים, וזה גרם לי לחשוב שאני מסוגל לעשות את זה. מה שחיזק את ההחלטה הוא ניסיוני הקצר כמורה בישיבה. לימדתי תנ"ך אבל אחרי רבע שעה התלמידים היו מטפסים עליי ועל הקירות. החלטתי ללמוד מקצוע שבו אתעסק עם אנשים מבוגרים ולא עם צעירים פוחזים.

הוריי ניסו לשכנע אותי שלא להיות רופא. אמי תמיד אמרה: ״בשביל מה אתה צריך את האחריות הזו על הראש שלך? אולי תהרוג בטעות?״, הם גם לא אהבו את זה שהעבודה כרוכה בחילול שבת. אמי רצתה שאהיה ראש ממשלה או חבר כנסת. זה נראה לה נוצץ. לאבא שלי לא היה אכפת במה אבחר, העיקר שאהיה מאושר.

עד היום אמי שואלת אותי מידי פעם: ״איך אתה יודע שלא הרגת מישהו?״, אני עונה שלא אני מחליט מי יחיה או ימות, אלא היושב במרומים, ואני עושה כמיטב יכולתי ומקווה שבעיקר מציל חיים.

 

של תסכול?

להיות רופא זה הרבה סיפוק, אבל גם המון תסכול. לפעמים אני לא מבין את המטופלים שלי. חלקם במצב ממש לא פשוט, ובכל זאת הם מסרבים לקחת אחריות ולעשות דברים אלמנטריים שעשויים להציל את חייהם, כמו לרזות או להפסיק לעשן. אני רואה גם קשר עמוק בין הנפש לבעיות לב, וממליץ להירגע.

 

של סיפוק?

החייאה מוצלחת נותנת לי הכי הרבה סיפוק. כשמישהו מגיע אלינו ונראה שזה אבוד והוא בדרכו לעולם הבא, ואחרי חצי שעה הוא במצב לגמרי אחר, ואחרי שבוע הוא הולך הביתה - זו הרגשה נפלאה שאין כמוה.
פעם כששאלו את אחד מילדיי איך קוראים לאבא שלו, הוא ענה: ״תורן״. ובכל זאת, אם הייתי צריך הייתי בוחר שוב במקצוע הזה.

 

של חלום לעתיד?

למות בריא.

חזור למגזין