דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 421 חשון תשע"ח נובמבר 2017
כתבות

שנה במבחן אש

שנה אחרי גל השריפות שהיכה ברחבי הארץ ובבנימין, שבנו אל תושבי נווה צוף שאיבדו את בתיהם לשיחה על מאורעות הלילה ההוא, החזרה לחיים בשכונת קרוואנים, הדמעות והשמחות ומקורות הכוח. רובם עדיין בדיור הזמני, ממתינים לרגע שיוכלו לבנות את ביתם מחדש. מרכושם לא נותר דבר


שנה במבחן אש

שנה לשריפה בנווה צוף. אני חוזרת למחוזות ילדותי טבולי הירק, אל היער המפואר שעיטר את נווה צוף, שנשרף בחלקו וששוליו בוראו ונגדעו בשנה האחרונה בשל הסכנות הביטחוניות. שנה קשה.

באותה שריפה הפכו בן לילה 18 משפחות ביישוב לחסרות בית, ובתים נוספים ניזוקו. כ-170 דונם עלו באש, רובם שטחי חורש ויער. ערך הנזק שנגרם הוערך בכ-25 מיליון שקלים.

בשכונת קרוואנים מתוקה ומטופחת שהוקמה ביישוב אד-הוק כדי לשכן את חסרי הבתים, אני פוגשת את ניצה ואיציק שדמי ואת יהודית ליבוביץ' השכנה. שדמי ולייבוביץ' הם מוותיקי וראשוני היישוב, שהתחילו את דרכם בנווה צוף במגורים במצודה הבריטית. בכ' בחשון ימלאו 40 שנים להקמת היישוב. ארבעים שנה הם מכירים וגרים בשכנות, וגם בעת הקשה הזאת בחרו לגור יחד בשכנות בקרוואנים.

פנים הקרוואן של איציק וניצה שדמי מתוק ומזמין, ולרגע נדמה היה לי שאני בדירה קטנה, מטופחת ומעוצבת במקום אחר. קשה להאמין שזו תחנת מעבר זמנית. הלב נצבט כשאני חושבת על בית העץ הסקנדינבי היפיפה והגדול שהיה להם. בית עטוף צמחיה, מלא עציצים. אצל יהודית לייבוביץ' ביקרתי לפני שנים ספורות כשאיבדה במפתיע את בעלה. באתי לנחם והתפעלתי כל כך מעיצוב הבית, לא האמנתי שיש כאלה בתים בנווה צוף. היה בו משהו מהסרטים, לא ישראלי. אני מתעניינת למה בחרו לכתחילה בבית עץ סקנדינבי. "הם היו פשוט יפיפיים", אומרת יהודית על הדגמים שהוצגו אז בפניהם כשנדרשו לבחור את בית הקבע. "רצינו לעבוד מהר וחששנו שיעכבו אותנו, ומשך הבנייה של בתי העץ קצר יותר", מסביר איציק שדמי.

כשנבנתה שכונת הקרוואנים מיד אחרי השריפה, המחשבה היתה שתשמש כפתרון זמני למשך חודשיים עד שיוכלו לעבור באופן מסודר לקראווילות. הזמני נעשה קבוע, ופתרון הקראווילות התאדה. במקומו קיבלו התושבים אפשרות להרחבה של הקרוואן. חששם הוא שככל שמתרחקים מלהט הרגע הכל מצטנן, גם הדחיפות במתן פתרון. שלושת השכנים הוותיקים הספיקו לשבת עם אותו אדריכל שכבר הכין עבורם תכניות לבית אבן, והן רק מחכות לגואל. "כבר שנה עברה", אומר איציק שדמי, "ועדיין לא החלו בפיתוח השטח, שייקח בעצמו כמה חודשים".

נעם אהרן, מזכיר נווה צוף, מספר שממש בימים האחרונים נבחר קבלן שזכה במכרז הפיתוח ועומד להתחיל בעבודה. הוא מבטיח שאם לא יהיו עיכובים, תוך שלושה חודשים צפויה להסתיים הכשרת השטח, ונפגעי השריפה יוכלו להתחיל בבנייה.

"כבר במהלך השריפה הבנו שנצטרך להפעיל מערך גדול שיתמוך במשפחות ובמעטפת סביבן", מפרט נועם את מצב העניינים. "ארגנו עבורם מגרביים ועד מכשירי חשמל, ממכולות אחסון ועד קורת גג. בעזרת המועצה ובעזרת מתנדבים ותורמים הרמנו שכונת קרוואנים בתוך כעשרה ימים, כולל פיתוח תשתיות ושבילים, גינון ואבזור מלא של הקרוואנים. כל יחידת דיור פנויה, שיפצנו. נעזרנו במערך של מאות מתנדבים. הקמנו אתר מכולות לתכולות בית ששרדו ולציוד שנתרם ונאגר. הגדלנו את משרות עובדי המשרד לתקופה וגייסנו עוד עובדים. במשך כחודשיים עבדנו ממש 24/7. אמנם חשבנו בהתחלה שיהיה נכון להשתמש בקרוואנים באופן זמני ואז לעבור לקראווילות, אבל הבנו שמעבר נוסף עלול שלא להיטיב עם המפונים. אתר הקראווילות המיועד היה סמוך מאד לאתר בנייה מצדו האחד ולאתר שיקום ובניית הבתים שניזוקו, מן הצד שני. החלטנו לחסוך מהם מעבר מיותר ומאובק. שידרגנו והרחבנו חלק מן הקרוואנים, והוספנו קרוואן לאירוח. היישוב סייע בפינוי ההריסות וגם שכר לפרק זמן מסוים עובד שעסק בענייני מס רכוש במשרה מלאה.

"בהמשך הסתבר לנו שהשכונה שנשרפה, נבנתה לפני יותר משלושים שנה בסטנדרטים של פיתוח שהם ירודים ביחס לסטנדרטים המקובלים היום בשוק. בעזרת המועצה וקרן העזבונות הצלחנו להרים את סטנדרט הפיתוח, ובמסגרתו עשינו חלוקה מחדש של המגרשים והצלחנו גם להגדיל אותם קצת. אבל זה גרר שינוי תב"ע, שלוקח זמן כמובן".

נעם מדבר בלהט על היישוב שהתגייס בכל מאודו לתת מעטפת בכל רבדי החיים לנפגעי השריפה. הוא מספר שביישוב ניצלו את ההזדמנות, הכינו תכניות לבניית שכונה גדולה נוספת, וגייסו מרשות הטבע והגנים וממשרד החקלאות 1.3 מיליון שקלים לשיקום היער ונטיעת 1,100 עצים.

 

הבית השרוף

קחו דברים וצאו

אני מחזירה את שדמי וליבוביץ' שנה אחורה לאותה שבת טראומתית. כארבעים איש מוותיקי היישוב שהו יחד באותה שבת בסמינריון ב'אוהלו' שליד הכנרת. יהודית ליבוביץ' היתה אחת מהן. את הידיעות והמראות אודות ביתה קיבלה מרחוק. ניצה ואיציק חזרו שלושה ימים קודם לשריפה מטיול בסין. הם לא הצטרפו לחברים שנפשו כי רצו לנוח בביתם. לרוע המזל לא נחו, ולא בביתם.

לאיציק וניצה חמישה ילדים. לימור בתם נישאה לבן היישוב הלל, והם גרים בנווה צוף. שלושה אחרים נישאו וגרים מחוץ ליישוב. הבת הקטנה ענת שעדיין היתה חלק מהבית, הביאה באותה שבת לראשונה את בחיר ליבה חגי להכיר את ההורים.

בימים שקדמו לאותו ערב שבת, היו רוחות מזרחיות חזקות ויובש נורא באוויר. גל שריפות והצתות התפשט בארץ. השריפות הגיעו גם ליישובים השכנים דולב וטלמון. המתח היה באוויר, אבל אף אחד לא יכול היה לדמיין אירוע בקנה מידה גדול כל כך.

"בליל אותה שבת אכלנו אצל בתנו לימור, יחד עם ענת והחבר שהביאה לשבת", משחזר איציק. "חזרנו הביתה והלכנו לישון מוקדם, מותשים עדיין מהטיול לסין והחזרה לארץ. ענת והחבר טיילו להם ביישוב. קצת אחרי שהלכנו לישון, התעוררתי מדפיקות בדלת. ירדתי לפתוח ובכניסה עמדו שתי בנות שהורו לנו להיות מוכנים לעזוב את הבית כי התחילה שריפה. התלבשתי והתחלתי לאסוף דברים שחשובים לי. הנשק שלי היה מפורק ומוסתר ברחבי הבית, אז אספתי את חלקי הנשק והרכבתי אותו. ניצה התעוררה מהתכונה בחדר ומצליל שקשוק הנשק".
"התעוררתי ושאלתי את איציק מה קורה", מספרת ניצה, "הוא אמר שיש שריפה. קמתי והתחלתי לארגן את התרופות שלי. ענת וחגי נכנסו בסערה הביתה וסיפרו על התפשטות השריפה. מהחלון ראינו את גודל הלהבות ונבהלנו. הם זירזו אותנו: "קחו דברים וצאו!". אז גם התחילה אזעקה".

בתוך ההמולה הספיקו לקחת את הטלפונים הניידים ולקבל את הודעות החירום שקראו להזדרז לעזוב ולדווח למזכירות על מצבם. איציק לקח גם טלית, תפילין, שני נשקים ומחשב".

"מרגע האזעקה היו דקות ספורות עד שהאש התקרבה אלינו. כשיצאנו החוצה ראינו עמוד אש עצום", נזכר איציק, "השמיים היו אדומים. יצאנו בשני הרכבים, אבל כבר לא יכולנו לנסוע בכביש. נסענו בין השבילים הפנימיים והצלחנו להימלט".

משך שנים היה איציק שדמי, סא"ל במיל', פעיל בהנהגת היישוב ואף כיהן כראש ועד מתיישבי בנימין. איציק מיהר למזכירות היישוב לסייע למערך החירום, וניצה נסעה לבית בתה וחתנה כדי לעזור עם הילדים. כשכל היישוב הצטווה להתפנות מיד ולנסוע ליישובים סמוכים, לימור ומשפחתה כבר היו ערוכים ליציאה. הזוג הצעיר ענת וחגי עזרו להם בהתארגנות. בתוך כארבעים דקות התפנה היישוב נווה צוף מתושביו.

"אהבתי את התפקוד של חגי ברגעי הלחץ", אומר איציק על מי שהפך במהלך השנה לחתנו, אחרי שעבר טבילת אש בלתי נשכחת והתקבל למשפחה.

על ההכנות לחתונה כתבה ענת פוסט מרגש בפייסבוק: "באחד מימי שישי הגשומים, כשהלכתי למדוד את שמלת הכלה שחשבתי לשכור ועדיין התלבטתי, הזמנתי את אחותי ואמי לבוא איתי. כמובן שגם אבא שלי הצטרף לבסוף בהפתעה. בכל זאת, בן של תופרת... עלינו לסטודיו נריה במרכז העיר ירושלים. אמנם זו היתה הפעם השלישית שלי שם (כי אני אישה עם יותר מדי לבטים), אך זו הפעם הראשונה שפגשתי את נריה, ולא את העובדת המתוקה שלה. היא היתה מקסימה ולבבית, והופתעה שהגיעה חצי משפחה לבחירת שמלה. לאחר שמדדתי את השמלה וכולם נורא התלהבו, היא שאלה אותי אם אני רוצה אותה ואמרתי שכן (פיווו, סוף סוף החלטתי). נריה פנתה לכולנו ואמרה: 'תשמעו, אני שמעתי שנשרף לכם הבית בפיגוע השריפה שהיה בנווה צוף, ואני רוצה להביא לכם את השמלה ככה, במתנה. רק תיקוני התפירה, שאותם תעשי כבר מול התופרת, יעלו לכם כסף'. היינו בהלם ואוטומטית עלו לכולנו דמעות בעיניים. אמרנו לה שממש אין צורך, הרי הבית נשרף אבל הכסף ב"ה היה בבנק שלא נשרף. נריה המקסימה התעקשה באדיבות מתוקה ונעימה כל כך. חיבקנו אותה כולנו, והדמעות פשוט זלגו מהתרגשות. ככה ידעתי שבחרתי נכון. גם התופרת שנריה הפנתה אותנו אליה היתה שם, וגם היא לבסוף ביקשה מחיר מינימלי ואמרה שזוהי תרומתה".

 

 

אין לאן לחזור

בצפון הארץ, לאחר ארוחת ליל שבת ושיחה, התפזרו ותיקי נווה צוף הנופשים ב'אהלו' לחדריהם, והלכו לישון. בגלל המתיחות ותנאי מזג האוויר בימים שקדמו לאותה שבת, התבקשו התושבים להיות מוכנים ולהשאיר טלפונים דולקים לחירום גם בשבת. בלילה הוטרדה מאד יהודית ליבוביץ' מרצף הצפצופים ומתדירותם בטלפון. מכיוון שהיא שומרת שבת, נמנעה בתחילה מלבדוק מה קרה. לבסוף נשברה והתחוור לה המצב לאחר שראתה את הודעות החירום היישוביות. היא לא התאפקה ובדקה את החדשות באתר רוטר. "פתחתי, והתמונה שכיכבה היתה של הבית שלי, הבית שכל כך אהבתי, עולה באש. לא יכולתי לעצום עין כל הלילה".

בבוקר, על אף שחלקם כבר ידע מה קרה, אף אחד מהותיקים לא הזכיר את השריפה ולו ברמז. אולי כדי לגונן על האנשים האחרים שעדיין לא ידעו. "בצהריים הבלון התפוצץ", מספרת יהודית, "כבר דיברנו וחלקנו מידע. היה ברור לי שאין לי לאן לחזור".

יהודית היא אישה שמחה, חמה ומלאת חיים. לכן לא התפלאתי כשסיפרה לי מה בחרה לעשות במוצאי השבת. "מאחר וממילא לא היה לנו לאן לחזור ולא היה מה למהר, החלטנו כמה חברים לצאת לטבריה להרים כוסית ולשתות משהו. איבדנו את הבית אבל נשארנו בחיים. היה דווקא ממש נחמד. צחקתי על זה שהפכתי פתאום להומלס בבגדי שבת".

בליל שבת התפנתה משפחת שדמי ליישוב הסמוך עטרת. "בשעת לילה מאוחרת חיכו ברחוב תושבי עטרת והזמינו אותנו לשבות בביתם", מספרת ניצה. "נתקלנו בבחור, בן למשפחת פניש, שהזמין אותנו להתארח אצלם. אמרנו לו שאנחנו משפחה גדולה עם ילדים, והוא התעקש שניכנס. המשפחה קיבלה אותנו יפה כל כך, הם קיבצו את בני משפחתם לחדר אחד ופינו לנו חדרים.

"כאילו כל מה שקרה לא הספיק, פתאום כבה האור בכל האזור ועטרת הוחשכה. השכבנו את הילדים לישון וגם הגברים נרדמו, אבל לא יכולתי להירדם. מחלון הבית בעטרת יכולנו לראות את נווה צוף עולה באש. ישבתי עם לימור וראינו במשך הלילה את הלהבות. הנחנו שכל נווה צוף נשרפה, שהכל נגמר. עם אור ראשון ראינו את מגדל המים עומד על תילו, והבנו שמשהו מהיישוב בכל זאת שרד, לא הכל נשרף. כשהאור המשיך לעלות נחשפו להם גגות אדומים והגיעו מטוסי הכיבוי".

השחר עלה והיום האיר. באוויר היו עדיין רוחות יבשות והאש לא הרפתה, אבל כבר הצליחו להשיג עליה שליטה. תושבי עטרת התגייסו במלוא כוחם להמתיק את הרגעים הקשים של אורחיהם.

באותה שבת חגגו בני משפחת רייזמן מנווה צוף את הגיעו של בנם למצוות. יחד עם אורחיהם הם פונו לעטרת, משאירים מאחור את הכיבוד לקידוש, האוכל לסעודות, הכלים והבגדים. בדיעבד, כוחות הכיבוי וההצלה נהנו מסעודת שבת נהדרת בזכותם.

ניצה ואיציק, יחד עם שאר תושבי נווה צוף המפונים, התרגשו מההתגייסות של תושבי עטרת לשמח את חתן בר המצווה ומשפחתו. תושבי עטרת זרקו עליו סוכריות והרימו קידוש מפואר.

ניצה מספרת כי מיד לאחר התפילה נתבקשו תושבי נווה צוף להגיע למועדון לקבלת עדכונים. "הגיעו מהמועצה ועדכנו שהשכונה שלנו נשרפה. כבר ידענו". למרבה ההפתעה ניצה יצאה גם מעודדת. "הכי משמח היה לשמוע שאין נפגעים. זו היתה הקלה גדולה. היינו משוכנעים שהאסון גדול יותר. עבור מי שראה את האש העצומה כמו בסרטים, אש שקשה לדמיין, זה פשוט נס. מבחינתנו זה היה נס".

"הפחד שלי", מוסיף איציק, "היה שיקרה מה שהיה באסון הכרמל, פחדתי שהאש תקיף ותכתר אנשים חיים. האש היתה לא צפויה והתפשטה במהירות. בסופו של דבר, מזל שזה קרה ברבע לאחת-עשרה בלילה ולא בשעה מאוחרת יותר, כשרוב האנשים כבר ישנים, וטוב שרבים מוותיקי היישוב שבתו בצפון והשכונה לא היתה מלאה".

בקושי רב העבירו את השבת עד תומה. "היה קשה מאד", נזכרת ניצה, "אבל אני חייבת לומר שהמארחים שלנו היו נפלאים והשתדלו מאד. הם אירחו אותנו לסעודת שבת ללא כל התראה מוקדמת, ובכל זאת היתה ארוחה גדולה. ממש נס פך השמן. לא ברור מאיפה ואיך. אחר הצהריים לקחו את כל הילדים למועדון בעטרת, והעסיקו אותם. במוצאי השבת ביקשו מאתנו לא לחזור מיד. שבת יצאה בערך בחמש וחצי ונתבקשנו לא להגיע ליישוב לפני שבע".

בינתיים התארגנו צוותי הרווחה, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מהמועצה והגיעו לנווה צוף.

משפחת שדמי שידעה שאין לה בית לחזור אליו, נסעה ישר לבית של הבת לימור, שם חיכו להם שתי עובדות סוציאליות. "אירחנו אותן יפה", מספרת ניצה. "במשך כל הערב קיבלנו מבול טלפונים מבני משפחה ומכרים מודאגים. לכולם סיפרנו שהבית איננו, אבל ברוך ה' אנחנו בסדר וזה העיקר. סירבנו בנימוס לכל הצעות העזרה הנדיבות. לא הרגשתי צורך ולא רציתי עזרה משום סוג. בשלב הזה הבנתי מה קורה, אבל לא בדיוק הבנתי לקראת מה הולכים. לשם כך הגיעו העובדות הסוציאליות. הן ערכו אתנו רשימות של דברים להם נזדקק מיד. לאט לאט התחלתי לעכל שאין מברשת שיניים, אין לבנים, אין פיג'מה. כלום. רשמו לנו מה צריך, הרגשתי כמו זומבי. אחת העובדות אמרה לנו משפט מטלטל שנחרט בזיכרוני ואני הולכת אתו מאז: 'אני מבינה שכל השנים נתתם ורואה שאתם לא יודעים לקבל. תנו לאנשים לעזור. זה חשוב גם לאנשים שרוצים לעזור".

 

14

לומדים לקבל ולבכות

באותו לילה איציק עלה לבד לשטח. ניצה עדיין לא אזרה כוח לראות את החורבן בעיניים.

"בבוקר אחרי התפילה עלינו יחד". היא מספרת, "אין בית. כלום. עדיין היה רמץ לוהט ועשן עלה מהאדמה עד יום שני. הכל בער עדיין מתחת לפני השטח. הבית הגדול שלנו נעלם, ובמקומו רק אפר ועפר. מצאתי כמה כלים שבורים. ניסיתי להרים כוס, היא היתה לוהטת והתפוררה לפני שהספקתי להרים. איבדנו הכל. כל הירושות - פמוטים, גביעים, תכשיטים, כסף מזומן, אלבומים. בעיקר ספרים, גם ספרים מההורים שלנו. היה לנו בית יפה שטופח ארבעים שנים. בליל שבת ערכתי כבר את השולחן ליום המחרת. היינו אמורים לאכול עם ענת ולימור. הבית נשרף מסודר, עם שולחן ערוך ליום המחר. נשארו רק שלדים של מכונת הכביסה ומכונת הייבוש".

מילדותי אני זוכרת שכל השנים איציק היה מעביר ביישוב שיעור גמרא מידי שבת. איציק כאב בעיקר את אבדן הספרים. איציק הוא איש ספר, כל חייו אגר ספרים. היו להם בבית חמש ספריות עמוסות, בעיקר בספרי קודש והמון סנטימנטים. כ-2,000 ספרים נשרפו תוך דקות ספורות. נותרו מהם חלקי דפים בודדים ומפויחים. נכדיו ראו את צערו, ואספו עבורו ספרים בעזרת הפייסבוק והווטסאפ. אנשים טובים מכל הארץ נרתמו לתרום ספרים עוד ועוד, עד שלא היה כבר מקום לספרים בקרוואן.

רננה הנכדה מספרת שסבא איציק התרגש מאד מהמחווה. הוא הרגיש את ההתגייסות והחיבוק של עם ישראל. "הוא דיבר על זה שיש שלושה מעגלים. מעגל אחד - המשפחה שלו, החברים שלו, אלה שמכירים אותו, מעגל שני - היישוב שלו, אנשים שמכירים אותו פחות או יותר, ומעגל שלישי - אלה שלא מכירים אותו בכלל ובכל זאת באו ועזרו לו ונתנו לו משלהם".

הנכדים הגדולים היו מאד מעורבים רגשית. בחנוכה הם הכינו לסבתא ניצה ספר מתכונים חדש בכריכה קשה. המתכונים כולם הם מתכונים של ניצה שהנכדים אספו עבורה מחברותיה.

רננה הנכדה בחרה לעשות את סרט הגמר באולפנה על חווית השריפה והשיקום של סבא וסבתא שדמי.

"בבוקר יום ראשון קראו לנו למזכירות כדי להוציא תעודות. הביאו נציגות ממשרד הפנים", משחזרת ניצה את מהלך האירועים. "הגיעו גם מהמשטרה לגבות עדויות ולמלא טפסים. הנוער היה פעיל מאד. כל הזמן כרכרו סביבנו והציעו לנו אוכל, קפה ועוגות. הרגשתי פאסיבית. נלקחנו למועדון, היו שם כלים ובגדים שנאספו עבורנו. איציק נהנה מתשומת הלב, התמסר למלבישות, מדד בגדים ולקח כמה. אני רק רציתי לצאת. לקחתי משהו סמלי".

איציק וניצה מספרים על השריפה ועל השנה החולפת בכנות, אבל בקור רוח. משתדלים להשרות סביבם תחושה של שליטה במצב ונינוחות. בסרט הגמר של רננה, יש רגע קטן ונוגע ללב בו חוזר איציק הביתה ומספר על יום הסידורים שלו. הוא מדווח לניצה בקול רגוע, תוך כדי תנועה וכמעט בלי הבעה, שהיה אצל השמאי: "עם השמאי גמרתי בשלוש דקות, הוא ביקש ממני את תעודת הזהות ובכינו ביחד". ניצה מסתכלת עליו ועוצרת. "הצלחת לבכות?", היא שואלת והוא מהנהן ועונה כן. "טוב מאד, חשוב", היא עונה וממשיכה לעיסוקיה, "אני עשיתי את זה אתמול".

יהודית ליבוביץ' נסעה לבית בנה והגיעה לנווה צוף רק ביום שני. "הבן שלי לקח אותי לראות את האין. היו לי דברים שלא נמדדים בכסף, הרבה סנטימנטים לכל פינה בבית, לתמונות, כלי כסף וכלי פורצלן. גיליתי גם את הרכב. האוטו שלי היה שרוף, נשארו רק שילדה ומוט הילוכים. בבית היו עדיין גחלים. לא בכיתי".

יהודית ומשה לייבוביץ' טיילו הרבה בעולם. יהודית היתה מעצבת מהצילומים ספרי אלבומים מודפסים. כשאיבדה את כל האלבומים שתיעדו את חייה וחיי משפחתה, היא ניסתה לפנות לחברות שהפיקו את הספרים, אך הסתבר שהן שומרות את התמונות רק למשך שלושה חודשים.

ברגע נמחק כל התיעוד ונשאר כרושם בראשה בלבד. זהו.

יהודית המשיכה לאולם, שם היתה כל ההמולה ומרכז העניינים ביישוב. "ברגע שנכנסתי לאולם השמחות, פרץ הבכי". יהודית נחנקת ובקושי רב מסבירה: "היו במועדון הררי כלים, נעליים, מצעים, בגדים בכל המידות, מעילים. ערימות של דברים, מתנדבים, ילדות שרדפו אחרי שאקח. לא הרגשתי שאני נזקקת, אבל הנכונות, ההתנדבות והרוח שהיתה שם ריגשו אותי כל כך. בני הנוער לא הלכו לבית הספר. במשך שבועות הם עבדו בהתנדבות בגיוס של דברים נצרכים, שינוע, מיון, ועזרה בשיפוץ למי שביתו ניזוק אך מעט ויכול היה לחזור לביתו". יהודית התגעגעה ליישוב. "בסוף השבוע חזרתי ליישוב, שהיתי אצל חברים למשך סוף השבוע, וביום ראשון נכנסתי לקרוואן מצויד עם הכל - כלים, כלי מיטה, מכונת כביסה, קומקום, ארונות. מלא מברשות שיניים".

בשבוע שלאחר השריפה, ביום שלישי בלילה, הובאו כבר הקרוואנים הראשונים. הם צוידו ואובזרו ומתנדבים שתלו צמחים סביבם. כשנתנו למפונים לבחור איפה לגור, בחרו יהודית ושכנותיה מזה ארבעים שנה, ניצה ואביגיל, לגור אחת ליד השנייה והשלישית. "המוטו שלנו היה להיות יחד. הן המשפחה שלי. מאז שמשה נפטר לא אכלתי לבד ארוחת בוקר. הקשר עם השכנות שלי הוא יומיומי. בחרנו פינה משולשת בשכונת הקרוואנים ואנחנו ממשיכות לגור בשכנות".

עבור מי שהתרגלו לגור קרוב למרכז היישוב, המגורים בשכונת קרוואנים מרוחקת משפיעים גם על חיי החברה. "קשה לי לעלות ליישוב למעלה", אומרת יהודית, "אני מתראה פחות עם שאר החברים, לא עולה לבית הכנסת בדרך כלל. אני מרגישה קצת מנותקת, אבל יש לנו פה גם משהו מיוחד שמפצה על זה. התהדק הקשר ביננו. בשבתות אני מצטרפת לשכנים שלי, ואם הם הולכים לילדים שגרים כאן, אני כבר חלק מהעסקה". תהיתי למה לה לחזור ליישוב, אחרי שאיבדה את בעלה וכעת גם את הבית.

יהודית השיבה: "בית זה בית, אבל יש לי פה משפחה. האווירה המיוחדת שנוצרה פה מאד עוזרת בהתמודדות היומיומית".

 

שואבים כוחות מהעם

כשנתפסו המחבלים שהציתו את השריפה בנווה צוף, הסתבר שהם הציתו את העשבייה בפאתי היער במכוון ונמלטו ברכב. בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט הצבאי ביהודה, מיוחסות לשלושה עבירות הצתה, היזק לרכוש בזדון, פעילות נגד הסדר הציבורי ופגיעה בערך טבע מוגן - אך לא מוזכר מניע לאומני להצתה. את איציק זה ממש מקומם. "האשימו את המחבלים בגרימת נזק במקום בניסיון רצח. זה יכול היה בקלות להיגמר באסון נורא. הם הגיעו להשמיד להרוג ולאבד. נסעתי לאלוף וביקשתי לסגור את הכביש הסמוך ליישוב לתנועת פלסטינים. האלוף ענה שזה לא צעד בונה אמון מול האוכלוסייה הפלסטינית. אחרי כמה חודשים נכנס מאותו מקום בקירוב רוצח משפחת סלומון. עכשיו סוף סוף הכביש סגור. לצערנו הרב מאוחר מדי".

ההתגייסות המרשימה לטובת תושבי נווה צוף, נעשתה מתוך הבנה שצערם של נפגעי השריפה אינו בשל תאונה אישית, אלא צערו וכאבו של עם ישראל לדורותיו.

השריפה כואבת. היא תמיד תשרוף בליבות מי שביתו ורכושו איננו, אבל האנשים החזקים האלה מלמדים אותנו שיעור חשוב באמונה, בנחישות ובגבורה.

זה לא מובן מאליו שאדם מבוגר שכבר בנה את ביתו, יאזור כוח להתחיל מחדש שוב בקרוואן וימשיך להילחם ולחלום. התושבים שפגשתי לא שוקלים להישבר. הם שואבים כוח מהתרומות, מהדאגה ואפילו מהסיקור שלנו. כשרואים את התמונה בפרספקטיבה גדולה יותר ומרגישים את המחוות הקטנות של החיבוק, זה נותן כוח. סיפורם הוא הסיפור של כולנו, מתנערים מעפר ואפר וקמים.

ובבניין ביתם ננוחם.

חזור למגזין