דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 421 חשון תשע"ח נובמבר 2017
טורים

עין צופיה - זמנו של כדור האש

יום ההולדת ה-40 שלי מתקרב, ואני מחליטה להשקיע בדברים שחשובים באמת. למשל צניחה חופשית, קפיצת בנג'י, ולהגיד לאהוביי עד כמה הם יקרים לי. לאו דווקא בסדר הזה


עין צופיה - זמנו של כדור האש

תארו לכם מציאות שבה בוקר אחד אתם מתעוררים ומגלים ש... פוף! אתם בני 40.

איזה פחד זה, נכון? לקלוט שחצי חיים מאחוריכם, שימי הנעורים חלפו, שאתם כבר לא זוג צעיר ושהילדים בהחלט כבר בגיל שהם יכולים להתחתן.

תארו לכם שהדחקתם את הנושא עד לאותו הבוקר, ותמיד כששאלו אתכם בני כמה אתם, אמרתם 20 פלוס. לא שזה היה הגיוני, אבל כך לא הייתם צריכים להתמודד עם השנים שחולפות.

האמת? אני חושבת שכל זה לא עובד נכון. אני חושבת שצריך לתת לבן אדם את היכולת להגיע לגיל 40 ואז לחזור לגיל 20 ולתקן, כדי להגיע לגיל 40 יותר שלמים.

בקשה הוגנת. לא?

אז הנה, אני עומדת על סף גיל ה-40, ומה אומר? אין ספק שאני חכמה יותר. יפה יותר. בטוחה יותר. רוצה יותר. יוצרת יותר. חיה יותר. בטח יותר מה שחייתי בגיל 14 או 15 או אפילו 16.

אז למה נחמץ ליבי לאור הידיעה שאני כבר אוטוטו בת 40? מה יש לי שגיל 20 או 30 קוסם לי יותר?

אני יושבת מול המראה ומנסה להבין מה פשר העניין. האם זה בגלל שתמיד הסתכלתי על אנשים בני 40 כעל זקנים? טוב, לא תמיד. רק עד גיל 25. האם זה בגלל שאני עומדת על סף גיל הבינה שבו צריך להיות מה שנקרא "אנשים מבוגרים"? או שאולי זה בגלל ששערות לבנות כבר ניכרות בראשי?

ורגע בעניין שערות לבנות... תסבירו לי למה שערות שיבה - כן, ככה קוראים לזה - הן משהו שנשים מתביישות בו, ואילו גברים גאים בו? כמו כרס. כמו קמטים. מה הסיפור? למה נשים מסתירות בכל אמצעי את הוכחת הגיל והחכמה במלאי של כימיקלים איומים?

ואלו שלא, נו עזבו...

פתאום לקראת גיל 40 אני מרגישה צורך לטרוף את העולם. לא סתם לטרוף, לבלוע. לטייל עם בעלי היקר במקומות שלא היינו בהם מעולם, לעשות צניחה חופשית, סקי, בנג'י. לכתוב הצגות כמו משוגעת, להוציא אלבום שירים, לחתן את הילדים עם בני זוג מדהימים, לכתוב רומן, לצאת עם הילדים לשבוע שטח, להשתתף בתכנית טלוויזיה, להקים היכל תרבות בשער בנימין ומרכז לנשים שחיות לצד מחלות כרוניות, לכתוב פוסטים מדויקים ומשמעותיים, להכין קוסקוס כמו של סבתא שלי ולתפור כמו אמא שלי.

ומה שמעניין יותר מכל זה, שהשנה - בניגוד לשנות טיפשותי בצעירותי - לא מעניין אותי אם יארגנו לי מסיבת יום הולדת, לא אכפת לי אם נחגוג או לא. אני רוצה לחגוג את החיים ולא את השנים שחלפו כמו את החיים שיבואו. אני רוצה את הקרובים שלי לידי, לחבק אותם, לעטוף, לא לפחד להראות להם כמה אני אוהבת אותם.

אני מרגישה כאילו בלעתי כדור אש שישב אצלי כל החיים בבטן ולא קיבל את המקום הראוי לו.

אחרי שנים של איפוק יחסי, שנים של נימוסים וזהירות, אני מוכנה לומר את דבריי. כבר לא מתנצלת על האש שבי, כבר לא. כזאת אני וככה אני רוצה. והגיע הזמן לתעל את הכוחות.

אני יושבת ועושה חשבון נפש, אוכלת את הלב על טעויות שעשיתי, כואבת את הדברים שהחמצתי ולא עשיתי מעולם - דברים שזמנם עבר. אני כואבת את אלו שאינם בין החיים, אנשים שהיו לי אוויר לנשימה וחסרונם בועט בי בעוז. אני צוחקת על דברים שלקחתי ברצינות גמורה, כשהם מוכחים היום כשטויות והבלים, ואני המומה ונרגשת מכל מה שהספקתי עם השנים.

ובעיקר, ויותר מהכל, אני מודה לה' שזכיתי להגיע לגיל המופלג הזה. שזכינו לילדים מדהימים שעושים אותנו מאושרים מיום ליום. שהם מקור הגאווה שלנו והם הפלא הגדול של החיים שלנו. מודה על האיש שלי, שהוא כל עולמי והחבר הכי טוב שלי בעולם, על שהוא שותף איתי בקרבות החיים, נותן לי את המרחב ליצור ומצמיח לי כנפיים, שאוהב אותי באמת ובתמים.

אני מודה ויודעת להעריך את משפחתי המורחבת, את האחים שלי, שלבי מתרחב מאהבתי אליהם, הגיסות שלי שהן מתנה - כל אחת ואחת. אמא שלי, שהפכה להיות השכנה הקרובה שלי והיא סמל ודגם לסבתאות אמיתית. לחמותי שאני מתגעגעת אליה ומקווה להצליח להתמיד בביקורים שבועיים אצלה בפסגות.

אני מודה על חברות, שלמרות שאני קצת קציצה בתחום שמירה על קשרים, הן לא מוותרות עליי אף פעם וכל שיחה איתן או מפגש, זה פלא ואושר גדול. ולבנות הדודות שלי שהן עצמי ובשרי.

אני עוצמת את העיניים ומאפשרת לכל הטוב הזה להיכנס לנשמתי, ואומרת "אחח... איזה כיף זה גיל 40".

חזור למגזין