דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 421 חשון תשע"ח נובמבר 2017
טורים

רק רגע עם דורון טייה, מעלה מכמש

"הוריי יצאו למסע עם שמונה ילדים. שניים מהם, בן שלוש ובן 17, נפטרו בדרך. מורה הדרך שלקחה הקבוצה ברח והשאיר אותם לבדם באמצע המדבר. שאלתי לא פעם את אמי: ״איך הצלחתם להחזיק מעמד?", אמי אמרה שהם סמכו על א-לוהים שיראה להם את הדרך אל הארץ המובטחת, כמו שעמודי ה


רק רגע עם דורון טייה, מעלה מכמש

יליד שנת 1981.

נולד בגונדר שבאתיופיה. עלה ארצה כתינוק.

ילדות ונעורים בנתניה.

אב לארבעה.

נשוי לורדה, אחות בקופת חולים כללית.

עיסוקים בעבר: מדריך מלווה בבית חינוך עיוורים.

עיסוקים בהווה: בעל הרכב מוזיקלי בשם ״תוף להודות להשם״, מנגן בשמחות ואירועים, ומעביר שיחות בהן הוא מספר ושר את סיפור המסע של משפחתו מאתיופיה לארץ הקודש.

תחביבים: לשיר, לנגן, לקרוא, לשחק כדורגל, ולשמח אנשים.

מוטו בחיים: להיות תמיד שמח. "חייך אל העולם והעולם יחייך אלייך".

 

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מילדותך?

לארץ עליתי כתינוק, כך שמאתיופיה אין לי זיכרונות אלא סיפורים.

אני נולדתי בבית הכלא בגונדר, לאחר שהוריי נאסרו במסעם מהכפר אסגדה בניסיונם הראשון להגיע לירושלים.

גדלתי על כך שיהודי אתיופיה תמיד חלמו על ירושלים, הם חשבו שבית המקדש עדין בנוי ודמיינו ירושלים שכולה מזהב. ב"שיר החסידה" ביקשו מהחסידה שנודדת מארץ לארץ למסור דרישת שלום לירושלים. בפסח שחטו כבש לכיוון ירושלים, בשבת פרסו את הלחם לכיוון ירושלים.

המשפחה שלנו הייתה עשירה. היה לנו שטח אדמה בגודל של כל היישוב מכמש כולל מצפה דני, שעליו גידלו ירקות ורעו צאן. אלה היו חיים אחרים, שיש בהם שקט ושלווה, בלי הרעש של העיר, המכונות והעשן. האנשים בכפר היו אוהבי אדמה ואוהבי אדם.

 

שעליו סיפרו שוב ושוב במשפחתך?

כשהגיעה לכפר השמועה שיוצאים למסע לאדמת הקודש, להוריי היה ברור שהם מצטרפים. אבא רצה לחכות לכל המשפחה המורחבת, אבל אמי שהייתה בתחילת ההיריון שלי ביקשה ממנו לצאת כבר כעת, בחודשים הראשונים של ההיריון, כדי שתוכל לעמוד במסע.

אחותי הגדולה שהייתה נשואה נשארה באתיופיה ועלתה בהמשך עם בעלה.

הוריי יצאו למסע עם שמונה ילדים. שניים מהם, בן שלוש ובן 17, נפטרו בדרך.

מורה הדרך שלקחה הקבוצה ברח והשאיר אותם לבדם באמצע המדבר. שאלתי לא פעם את אמי: ״איך הצלחתם להחזיק מעמד?", אמי אמרה שהם התפללו וסמכו על א-לוהים שיראה להם את הדרך אל הארץ המובטחת, כמו שעמודי הענן והאש הראו אותה לבני ישראל במדבר.

לאחר חודשים של מסע מפרך, במהלכו נפטר אחי בן השלוש, הם הצליחו להגיע לגבול אתיופיה-סודן. החיילים שבגבול ירו על השיירה, ובהמשך תפסו אותה והכניסו אותם לבית הכלא.

את אבא חקרו באופן קשה האם הוא קשור לממסד הישראלי. גם לאמא לא ויתרו על חקירה.

אחי מנגיסטו בן ה17- חלה בכלא. הוא נפטר לאבא בידיים כי שלטונות הכלא לא הסכימו לקרוא לרופא.

השלטונות הכריחו את אבי לחתום על חוזה שהוא יחזור לכפר ולא ייצא ממנו, ואם ייצא הוא מסכים שיהרגו אותו ואת אמי ואת כל ילדיהם, כולל אותי, התינוק שנולד.

חזרנו לכפר, המשפחה התארגנה ויצאנו שוב למסע לירושלים של זהב. בפעם השנייה לא נתפסנו והגענו לסודן, שם התגוררנו שנתיים כשאנו מסתירים את זהותנו כיהודים. משם עלינו ארצה.

 

של אכזבה?

כשהוריי הגיעו לארץ הם נישקו את האדמה, והתפללו לקדוש ברוך הוא בהודיה.

הציפייה היתה להגיע לירושלים של זהב, לקדושה וצדיקים, לחיים של טהרה. חשבו שמתהלכים פה יהודים עם זקנים לבנים, שפה לא מחללים שבת. הם היו בהלם מהמפגש עם מה שיש פה באמת.

לא הצטערו על המסע, אבל הרגישו פספוס.

 

של תובנה חשובה?

בחודש חשון חל הסיגד האתיופי. המקור שלו הוא מימי עזרא ונחמיה שאספו את העם כדי לחזק אותו שישמור את המצוות, שישמור את השבת.

אני חושב שזו טעות שקוראים לזה חג. זה לא חג, זה יותר יום של תפילה וצום שבסופו הוא הופך לחג. באתיופיה היו צמים, לובשים לבן ועולים להר הכי גבוה כדי לדמות את מעמד הר סיני. הקייסים היו משביעים את העם שלא יפרו את חוקי התורה, שישמרו את הברית.

אני נוהג גם כיום לצום בסיגד. אני הולך לכותל, מתפלל. אני לא הולך להיות עם בני העדה במפגש בארמון הנציב, כי בעבר הרגשתי שזה יותר מפגש חברתי מאשר תפילה, ואני רוצה להתרכז בתפילה.

 

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

אחרי הנישואין אשתי למדה להיות אחות בבית הספר לסיעוד בשערי צדק. חיפשנו יישוב קרוב לירושלים והתאהבנו במכמש, מקום עם נוף מדהים וקהילה מחבקת. אנחנו אוהבים את היישוב.

 

של בחירת כיוון בחיים?

אבא שלי ז״ל היה רועה צאן, אבל גם מאד מוזיקלי. הוא נטע בי את האהבה לקצב ולמוזיקה, העיסוק שלי כיום. הוא לימד אותי גם צניעות, לכבד כל אדם ולקבל כל אדם כפי שהוא בלי לנסות לשנות אותו. חשוב לי להפיץ בעולם את המסרים האלה.

תמיד הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות באמת זה להפיץ בעולם שמחה.

 

של סיפוק?

זו תחושה שיש לי כשאני מצליח לגעת בליבם של נערות ונערים על ידי המוזיקה האתיופית שאני מנגן, וכשאני מספר את סיפור המסע של הוריי. כשנערים שואלים אותי למה עשיתם את המסע לארץ? אני עונה – רק מאהבה. לא היה חסר לבני הכפר שלנו דבר. אנשים חיו באיכות חיים נפלאה. עזבנו הכל, הסכמנו להקריב נפש, רק מתוך האהבה והגעגועים לא-לוהים ולירושלים.

אני מרגיש שליחות כשאני מצליח להעביר להם את זה, שאנשים יידעו.

 

של חלום לעתיד?

הרבה זמן רציתי לעשות מה שאני עושה היום – להתפרנס ממוזיקה ולספר את הסיפור המשפחתי שלנו ועל מנהגי העדה האתיופית. הפחדים מילאו אותי. פחדתי שלא יזמינו אותי להרצאות או להופעות, שזה לא יצליח. אבל משהו בלב שלי אמר לי שאני חייב להקשיב לו ולהגשים את החלומות שלי.

אני מאמין שמה שאדם באמת רוצה, א-לוהים ממש עוזר לו להגשים. רציתי לפתוח עסק ולמרות כל הפחדים שלי זה קורה. אני רוצה שעוד אנשים ילמדו להקשיב ללב שלהם ולהגשים את החלומות שלהם, ושידעו שא-לוהים ייתן להם יד ויעזור, אם הם רק ירצו ויעזו באמת.

עוד חלום שלי זה שהסיגד יהיה ממש יום לאומי, ולא רק של האתיופים. בני העדה שלנו סגורים וצנועים, והייתי רוצה שהם ילמדו יותר לשתף בתכונות המופלאות ובמה שיש לנו להוסיף לעם ישראל.

חזור למגזין