דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 422 טבת תשע"ח ינואר 2018
כתבות

אוויר לנשימה

לערב אחד נגע סבל בסבל, כוחות התמודדות נגעו בעוצמות חיים. לכמה שעות של כיף והרפיה, ניטל מעל כתפי עשרות נשים עול התיק הרפואי שעמו הן מתמודדות, הן שכחו מהמגבלות, הפחדים והכאבים והתמסרו לערב שכולו פינוק. "החיים הם מעגל של קבלה ונתינה", אומרת צופיה לקס שמאחורי


אוויר לנשימה
צילום: ענבל ראובן

ערב יום הולדתה הארבעים החליטה צופיה לקס מעפרה – שחקנית, סטנדאפיסטית, יוצרת ובעלת הטור השכן בעיתון זה - לעשות מעשה טוב מיוחד. ״עלה בי רצון לארגן ערב שכולו כיף וטוב לנשים מבנימין והסביבה שחולות במחלות כרוניות או מטפלות בבני משפחה חולים״, היא מספרת. הרעיון נבט בה אחרי שבת דודתה חלתה בסרטן. לקס, שנחשפה לראשונה לקושי הגדול בחיי היום יום ולשינוי העצום במהלך החיים התקין, החליטה לפנק את בת הדודה וגם נשים שנמצאות במצב דומה, לפחות לערב אחד.

״פרסמתי פוסט בעמוד הפייסבוק שלי כדי לגייס אנשים שירצו לעזור להרים ערב כזה", היא משחזרת "ולתדהמתי היתה היענות עצומה. מצאתי את עצמי מוצפת בפניות. אנשים פגשו אותי ברחוב ואמרו 'אני תורם סבונים למתנות', 'אני תורם מגנטים למזכרת', 'אני תורם כסף'. היתה התגייסות שלא תיאמן״. המיזם, שקיבל את השם "בשבילך", יצא אל הפועל. למטרה החשובה הצטרפו במהירות גרפיקאיות, סטייליסטיות, מעסות, רפלקסולוגיות, מאפרות, מעצבת שיער, סטנדאפיסטיות, מוזיקאיות, צלמות, ובעלי קייטרינג.

המיקום שנבחר היה שער בנימין, במתחם החדש לנשים שהקימה נעמה מאירסדורף - "החממה – להתחדשות הגוף והנשמה".

גם ההזמנה לאירוע פורסמה בפייסבוק, ועשרות רבות של נשים, צעירות ומבוגרות, התרגשו והגיעו.

בערב האירוע התמלאה החממה בתחנות מלאות פינוקים מסוגים שונים, והנשים עברו מתחנה לתחנה ונהנו מתשומת הלב המיוחדת להן. אחת הסטייליסטיות שהשתתפה בערב גייסה כ-20 מעצבות שתרמו ביגוד אופנתי. היא פתחה במקום חנות חינמית של שמלות, תכשיטים וכיסויי ראש. כל אישה שנכנסה קיבלה שקית לבגדים שאיתם הגיעה, התלבשה בבגדים חדשים לפי עצת הסטייליסטיות, והמשיכה לעמדת האיפור. המוזמנות נהנו גם מהופעה מוזיקלית, מארוחת ערב מושקעת, ומבר של מתוקים, קפה ועוגה שהיה פתוח לאורך הערב.

 

שתהיה יותר הבנה

בין הבגדים היפים, המוזיקה, האוכל והמסאז'ים, אני פוגשת בכמה מהנשים שהגיעו לערב הזה. כל אחת עם הסיפור שלה, עם המשא הכבד המונח על הכתפיים, שניטל ממנה לערב הזה, לכמה שעות של הרפיה ורוגע.

אחת המשתתפות בערב היתה נגה שטמר, עובדת סוציאלית בהכשרתה, ממצפה יריחו. לפני שש שנים, קצת אחרי הלידה הראשונה שלה, היא החלה להרגיש שמשהו אצלה בגוף לא בסדר.

״התחלתי להרגיש הירדמות בידיים וברגליים״, מספרת נגה, ״אמרו לי שזה בגלל ההיריון וניסו להרגיע אותי, אבל הרגשתי שמשהו קורה בגוף שלי והתעקשתי לפנות לרופאה נוירולוגית״.

שטמר אובחנה כחולת CIDP, הפרעה נוירולוגית שגורמת לנימול, חולשה וכאבים בגפיים. אם לא מגלים את המחלה בזמן היא עלולה לגרום לנכות. המענה הרפואי כולל נטילת סטרואידים רבים ואשפוז של יומיים פעם בשלושה שבועות, על מנת לקבל טיפול המזכיר במידת מה דיאליזה. מדובר במחלה כרונית שאין לה מרפא.

״בתקופות הקשות אני לא מצליחה לעלות בכוחות עצמי במדרגות או להחזיק דברים בידיים״, אומרת שטמר, ״לפעמים דברים נופלים לי כי יש לי עקצוצים בידיים, אבל זה החלק הקל. החלק המאתגר הן הרגליים. אני לא יכולה לרוץ, קשה לי ללכת הרבה זמן, אני לא יכולה לעלות במדרגות בלי מעקה, באוטובוס אני צריכה למשוך את עצמי, אני לא יכולה לשבת על הרצפה לשחק עם הילדים כי אין לי כוח להתרומם. המחלה גם פגעה לי בפוריות. את בתנו השנייה, כיום בת שנתיים, הריתי בעזרת טיפולים. ומצבי נחשב טוב יחסית לסובלים מהמחלה הזו".

מה עוד השתנה בחיים שלך?

״לפני שחליתי עבדתי במשרה מלאה כקצינת מבחן לנוער. זה גיל משמעותי, ומשך אותי להתחבר לנוער בגיל הזה. אני לא יכולה לפרט הרבה בנוגע לתפקיד כי יש חיסיון, אומר רק שאני עובדת בטיפול ושיקום של נערים שעלול להיפתח להם תיק פלילי. אנחנו מציעים להם שיקום במקום פתיחת תיק, עם תכנית ייחודית שמתאימה לכל נער שמגיע אלינו.

״המחלה הביאה איתה הרבה עומס רגשי וטכני. הרגשתי שאני כן רוצה להמשיך בעבודה שאני מאד אוהבת, אבל לא יכולה לעשות זאת בהיקף מלא, אז ירדתי לחצי משרה. המערכת התחשבה בי מאד. בנו לי מערכת שעות שמתאימה ליכולותיי.

״אחרי ההתקף הראשון חשבתי שזה יעבור. שאחרי הטיפול אצליח להרדים את המחלה וגמרנו, ובאמת כך היה. תוך שנתיים הרגשתי כמעט רגיל. אבל אז, כנראה בגלל טיפולי הפוריות וההורמונים, חלה החמרה. כשהגיע ההתקף השני נפל לי האסימון והבנתי שהמחלה פה כדי להישאר. הבנתי שזה חלק ממני.

"אמרתי לעצמי שיש לי משפחה מדהימה, בן זוג תומך, ובתקופות שהייתי ממש צריכה עזרה פיזית – קיבלתי. אני אדם סתגלן, לא טיפוס מתמרמר או מאלה ששוקעים ברחמים עצמיים. יותר חשבתי איך להתארגן מול זה שהמחלה עומדת ללוות אותי בהמשך החיים״.

נגה חיפשה ומצאה אפיק נוסף לחיזוק. ״הקמתי קבוצת תמיכה בפייסבוק לסובלים מהמחלה. זו מחלה נדירה, וההערכות הן שיש בין 200 ל-700 חולים בארץ. בכל ארבע השנים של אשפוזי יום בבית החולים, פגשתי רק חולה אחת נוספת. כרגע יש לנו 40 חברים בקבוצה, ואני מזמינה את כל מי שסובל מהמחלה ורוצה לחלוק ולשתף, להצטרף. אפשר לשלוח לי הודעה פרטית בפרופיל הפייסבוק. זו קבוצה סגורה כי אנחנו מדברים על דברים מאד אישיים.

"בקבוצה יש הבנה של הקושי והפחד. אנחנו גם עוזרים אחד לשני עם עצות, עם מידע רפואי, המלצות לאיזה רופא כדאי לפנות. אין הרבה רופאים שמבינים במחלה שלנו ולכן ההתייעצות עוזרת מאד.

"בנוסף נוצרו חברויות מיוחדות. יש לי למשל חברה ערביה שגרה בדבוריה. היא ביקרה אצלי מספר פעמים וגם אני הייתי אצלה. אנחנו מדברות על הכל מלב אל לב - איך המחלה משפיעה על הזוגיות, על ההורות. יש מישהי בקבוצה שהתגרשה כי הבעל שלה אמר שהוא לא מסוגל להתמודד עם המחלה. היא טיפוס אופטימי, והיא אמרה שאם מישהו לא מקבל אותה כמו שהיא, זה לא באמת אבדן והיא לא הפסידה כלום. ברגעי קושי או פחד אני מזכירה לעצמי את הטוב שכן יש לי. ברגעים שאני כן נשברת אני בוכה, וזה עובר".

מה עשה לך הערב המיוחד לחולות כרוניות?

״הערב נתן לי תחושה שרואים אותי ואת המקום של הקושי שלי, שאומרים לי, שימי את זה רגע בצד ובואי תכייפי. התחושה שרואים אותי ורוצים לקחת את זה ממני קצת, היתה לי מאד משמעותית.

אני מדברת הרבה על המחלה שלי, מי שמכיר אותי יודע. אבל אני עם נכות ללא נראות. כשאנשים רואים אותי ברחוב הם לא יודעים שחיי רצופים הרפתקאות רפואיות, והרבה פעמים אני מרגישה שלא מבינים אותי, שמסתכלים עליי מוזר כשלוקח לי זמן לעלות ולרדת באוטובוס. הייתי רוצה שתהיה יותר הבנה. הערב הזה גרם לי להרגיש שאנחנו בכיוון הנכון״.

 

השיתוף עזר להתמודד

משתתפת אחרת באירוע היתה סמדר אהרון ממעלה מכמש. לפני כשנתיים אובחנה אחת מבנותיה, בת 14, כחולה בסכרת נעורים. המחלה התגלתה באופן דרמטי במהלך חופשה משפחתית באילת, והבת הוטסה במהירות לבית החולים שניידר בפתח תקוה. ״הרופא המטפל אמר שלו היינו מגיעים שעתיים מאוחר יותר, הילדה היתה נכנסת לתרדמת", משחזרת אהרון את רגעי הפחד והגילוי.

״אני הייתי היסטרית", היא מעידה בכנות, "והבת - מדהימה. היא נזפה בי, 'אמא, תתאפסי' והרגיעה אותי. היא גילתה בגרות מרשימה. הבת שלי היא טיפוס קנאי לפרטיות שלה, בניגוד אליי, שאני מאד פתוחה ומשתפת, אבל אחד הדברים הראשונים שהיא ביקשה ממני זה שאצלם אותה ואשלח לחברות כדי שהן יידעו מה מצבה. זה הפתיע אותי מאד, ובסופו של דבר עזר לנו להתמודד. הסיוע של הסביבה היה לנו חשוב. אנשים מהיישוב שלנו עטפו אותנו באהבה״.

״עד היום לא שמעתי את בתי מתלוננת או שואלת למה דווקא לה זה קרה", אומרת סמדר, "היא קיבלה את זה. היא זורמת ולא מתרגשת. אותי תמיד מפחיד שלא נשכח לבדוק לה את רמת הסוכר, או אם אנחנו נוסעים - שיהיה לה מספיק אינסולין. מה שמעצבן אותה בעיקר זה הפחדים והלחץ שלי, ופחות הסכרת. אני, כאמא, חושבת על העתיד שלה. זו התמודדות לכל החיים. מה שעוזר לי זו ההבנה שהיא ילדה מאד אהובה, חברותית, מצחיקה, יוזמת, אחראית על המון דברים. כולם נהנים ממנה, ואני מאמינה שהכל יסתדר לטובה גם בעתיד״.

לאופטימיות של סמדר לקח זמן להגיע. הפתגם העממי הלא גורס ש״צרות באות בצרורות״, ואם לא היה די בהפתעת הסכרת שהחיים זימנו למשפחה, שבועיים אחרי שהשתחררה הבת מבית החולים נפגע אחיה הצעיר פגיעת ראש בתאונת דרכים.

״אני נהגתי", מספרת סמדר בכאב, "במקום ללחוץ ברקס ולעצור, נתתי גז ונכנסתי בקיר. בדיוק באותו רגע הוא התכופף כדי להרים את הטלפון הנייד שנפל לו מהיד, וחטף מכה חזקה בראש. עשו לו החייאה. למרבה המזל לא היה שבר בגולגולת ואין לו פגיעה מנטלית. היום הוא בסדר גמור, אבל לקח לו המון זמן לצאת מהפגיעה. ״היתה לי תקופה ארוכה של דיכאון ורגשות אשמה כבדים על כך שהבן שלי נמצא במצב שבין חיים למוות, ושאני אשמה. זה הטריף אותי".

לשאלה איך התמודדה עם הרגשות הקשים הללו, סמדר עונה: ״טיפלתי בעצמי. הלכתי לקבל עזרה מגורם מקצועי. בהתחלה כל הזמן התעסקתי וחפרתי בזה, וזה הוריד אותי מטה מטה. כל השאלות כמו אם הייתי עושה כך או אחרת, אם רק לא הייתי טועה. הבנתי שאני גומרת את עצמי עם השאלות האלה, לא היה לי מנוח בימים או בלילות, ובסוף החלטתי להניח את זה בצד, להרפות מזה.

"נתתי לזה זמן. נתתי לעצמי להיות שבורה, לקחתי שלושה חודשים פסק זמן מהעבודה כסייעת בגן הילדים במכמש, מהחיים בכלל. לקחתי זמן לעצמי כדי להתרפא. אלו היו שלושה חודשים מאד משמעותיים. קראתי לתקופה הזו לידה כי הרגשתי שהולדתי את עצמי מחדש. שלושת החודשים האלה נתנו לי זמן לתת לכאב להיות שם, להתחבר אליו, אבל יחד עם זה ללמוד לשחרר אותו.

"עשיתי המון הליכות לבדי, טיילתי במרחבים של מכמש והכרחתי את עצמי ליהנות מכל דבר יפה שראיתי. כל דבר כזה פתח לי צוהר. השילוב של כל הדברים האלה עם הטיפול המקצועי והנכונות שלי לעשות עבודה, ריפאו אותי״.

לאור הניסיון האישי היא אומרת, ״חשוב לתת מקום לכאב. זה תהליך שחייבים לעבור, לאפשר לכאב להיות, ויחד עם זאת לחפש משהו שיכול לעזור להשכיח אותו. לא להתעסק רק בו כל הזמן, במיוחד כשיש לך אנשים שרוצים אותך וזקוקים לך. תחפשי מה כן יכול לעשות לך טוב לבד עם עצמך, בלי תלות באנשים אחרים.

"בסופו של דבר הטרגדיות הללו לימדו אותי לקחת את החיים בפרופורציה. לא להתרגש או להתעצבן מדברים קטנים כמו שפעם נהגתי לעשות. היום אני יודעת ליהנות מהמשפחתיות, מהבית. היום אני במקום אחר, וזה הרבה בזכות הסטירות שקיבלתי. זה לימד אותי להעריך את מה שכן יש לי, להתייחס בכבוד ובאהבה לאהובי ליבי. ביחד עם הסטירה הגיעה גם לטיפה שזו המתנה שהכריחה אותי להשתנות ולהיות אדם אוהב יותר, סבלן יותר, שיודע לתת ולקבל״.

מקור הכוח העיקרי שלה הוא הבית. ״בן זוגי הוא מנהל חשבונות, שונה ממני שמיים וארץ, שקול ורגוע. כל מי שמכיר אותנו לא מבין מה הקשר בינינו ומה אנחנו עושים יחד, אבל דווקא בגלל השוני הוא מאזן אותי. לא יכולתי לבקש בעל יותר טוב ממנו. בשעות הכי קשות הוא היה שם בשבילי".

איך הרגשת כמשתתפת באירוע "בשבילך"?

״חזרתי מהערב באורות, עם אנרגיות. ראיתי שיש עוד המון נשים שמתמודדות עם חבילה כזו או אחרת, שאני לא היחידה, ושהן מוצאות כוחות לקום. זה מוכיח שאפשר לקום, להתגבר ולהמשיך הלאה, למרות הכל״.

 

 

הינשופיה עונה

שירלי צדוק מתגוררת בבית אל. היא עברה מסלול חיים רגיל של בת אולפנה, התחתנה בגיל צעיר וילדה חמישה ילדים. כיום היא גרושה טרייה, "אבל הגירושים לא קשורים למחלה", היא מדגישה.

״יש לי מחלה שנקראת דאבת השרירים – פיברומיאלגיה", מספרת צדוק, ״במציאות זה מרגיש שכל הגוף כואב כל הזמן. אומרים שזו מחלה שמתפרצת כתוצאה מטראומה כמו תאונת דרכים או טראומה רגשית. לי כנראה היתה טראומה פיזית אחרי הלידה של הבת הרביעית, בגיל 27.

"הבעיה העיקרית היא שזו נחשבת 'מחלה יתומה'. אין עליה מספיק מחקרים וידע, למרות שהמון אנשים חולים בזה, בעיקר נשים.

גילוי המחלה היה איטי. ״הייתי כל הזמן עייפה וכאובה. חשבתי שזה בגלל הלידה והיו לי גם שני תינוקות, כולן סביבי היו בהריון, כולן מותשות מגידול ילדים ולכולן כאב הגוף. יום אחד חברה סיפרה לי שגילו אצלה ׳עייפות כרונית׳, ושלחה אותי לפרופסור גליה רהב מבית החולים שיבא, שזיהתה שיש לי פיברומיאלגיה. היא אמרה שזה כרוני, שלא מתים מזה, ושחיים עם זה עד מאה ועשרים, אבל סובלים מזה עד מאה עשרים".

איך מתמודדים ברמה היומיומית?

"אני עובדת ארבע וחצי שעות ביום כסייעת לרופאת שיניים. אני מאד אוהבת את העבודה שלי ושווה לי להגיע לשם למרות המאמץ והכאבים. אני ישנה בצהריים וגם בערב, ובעשר בלילה אני כבר במיטה. אלה חיים עייפים.

"אני לא מסתירה את המחלה. לא עשיתי כל רע ואין לי במה להתבייש. לפני שהיא התפרצה הייתי היפראקטיבית, גידלתי את הילדים בבית, הייתי פעילה מאד. היום הגוף שלי עייף כמו גוף של בת 80, אבל הראש והלב צעירים. אני רוצה לצאת, לזוז, לרקוד, ואני לא יכולה".

כמו נגה, גם לשירלי יש ציפייה לשינוי היחס של הסביבה. "אני אדם אופטימי מטבעי ולא שוקעת למצב רוח רע", היא אומרת, "אבל קשה לי עם חוסר המודעות של אנשים. מי שרואה אותי לא מאמין שאני חולה כי אין סממנים חיצוניים למחלה הזו. אני שומעת את זה מהרבה אימהות עייפות שאומרות לי 'את נראית הרבה יותר טוב ממני, את בטוחה שאת חולה?'. אני מאחלת להן בתגובה שימשיכו להיות אימהות עייפות בגלל הילדים ולא יגיעו למצב שלי. החלום שלי הוא שאנשים יכירו את המחלה הזו, יהיו מודעים לה, ולא יגידו לנו ש'הכל בראש'".

"אני מצליחה לישון רק בעזרת קנאביס רפואי, וגם זה לא תמיד. כדי לקבל אישור לטיפול בקנאביס רפואי מכריחים אותך לקחת שנה שלמה תרופות כימיות חזקות שכלל לא עוזרות. הקנאביס לעומת זאת, מאפשר תפקוד. "יש לי ילדים, יש לי משימות שאני צריכה לעשות, אז אני עושה. כוח האינרציה עובד שעות נוספות. אני מאד מקווה שיום אחד מישהו ימציא תרופה שתרפא את המחלה הזו.

וגם היא נעזרת במדיה החברתית. "יש לנו קבוצת תמיכה בפייסבוק בשם 'הינשופיה' - כי קשה לנו להירדם בלילה. בקבוצה אנחנו משתפים ומעודדים אחד את השני לעשות דברים למרות הכל. למשל כשמישהו אוסף כסף לטיול בחו"ל כולם מעודדים אותו לצאת למרות הכאב. אנחנו פחות נפגשים בעולם האמיתי ויותר בעולם הוירטואלי, כי לרובנו כואב וקשה לנוע.

"לפעמים אני מאפשרת לעצמי ליפול. נופלת ליומיים-שלושה, קמה, ומתחילה מחדש. זה הגורל שלי, ואני מקבלת את זה שאלו החיים ואני אתמודד. אני לא מתווכחת עם המציאות אלא מקבלת אותה".

איך את מסכמת את הערב שארגנה צופיה?

"היה מדהים. לחולי סרטן יש כל הזמן תמיכה מהסביבה, להרבה מחלות יש עמותות, את שלנו לא כל כך מכירים. לי יש נפילות ואיש מהשכנים לא יודע. זה היה מדהים בעיניי שהיא לקחה מחלות כרוניות ולא רגילות, וזה עשה לי טוב לדעת שמישהו חושב עליי, ושאכפת לו ממני. הייתי רוצה שיהיו עוד מפגשים כאלה״.

״התגובות מאד מחזקות״, אומרת צופיה לקס אחרי הערב העמוס כל טוב, והיא כבר מוכנה עם תכנית. ״החלטתי שנלך עם האירוע צעד קדימה. אנחנו מכינות בימים אלה ׳הד-סטארט׳ – מימון המונים לפרויקט הבא, לקיים ערב נוסף שיכלול גם בריכה וחדרי טיפול. הכל מוקדש לרפואת בת דודתי החולה.

"כל אחת שהגיעה לערב בחממה בשער בנימין היתה בשבילי אור גדול. בטופס ההרשמה לא ביקשתי לרשום משהו על המחלה, אלא רק אם יש מוגבלות במזון או מוגבלות פיזית, כדי שנוכל להתאים את עצמנו אליה. מישהי כתבה שזה היה מעולה כי היא חשה שהגיעה ממקום מאד נקי והיתה מלכה ליום אחד.

״יצאתי עם תחושת שליחות גדולה ועם רצון להמשיך את זה. כי החיים הם מעגל אחד שבו אתה מקבל ונותן. קיבלתי שפע ועליי להעביר אותו הלאה ולמצוא עוד אפיקים שבהם אני יכולה לתת ממה שקיבלתי. התרגשתי מההיענות הגדולה של אנשים להשתתף בערב הזה ולתרום, ואני מחכה בכיליון עיניים לערב הבא שכולו יהיה רצוף אהבה״.

 

 

-----------------------------------------------------

החממה בשער בנימין

חדר משלך

מתחם החממה, שבו התקיים ערב "בשבילך", הוא חלום שהתגשם עבור נעמה מאירסדורף. הלך המחשבה שכלל הנשים, חולות ובריאות, ותיקות וצעירות, צריכות לפנות זמן עבור עצמן, הוא שעמד לנגד עיניה כשהקימה מרכז נשי חדש, נעים ומזמין, קרוב לבית.

מעל דפי העיתון היא מבקשת לפנות לנשות בנימין - "כמה פעמים התעוררת בבוקר והרגשת שאת רק רוצה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון? שאת עייפה ואין לך כוח לקום? אבל גייסת כוחות והתחלת את הבוקר - להשכים, להאכיל, להלביש, לנקות, לסדר, להתלבש, לפזר בגנים ולעבודה. בדרך התקשרת להורים, תיאמת איזה עניין עם ועדת קהילה, הרמת טלפון לחברה חולה, עשית לך תזכורת להביא לה ארוחת ערב.

ואת? מי דואג לך?

סדר היום הזה מוכר לכולנו. חינכו אותנו לתת ואנו נותנות לכולם, מכל הלב. אבל זה גם שוחק ולא בריא. לא לך ולא למשפחתך. יש לנו טעות בסיסית בתפיסת העולם שממקמת אותנו אחרונות, בסוף היום והרשימה. ואז כבר אין כוח וזמן.

החממה להתחדשות הגוף והנשמה קמה כדי לשנות מציאות זו. החממה מבקשת לעורר בנו, הנשים, מודעות לכך שהתפיסה הזו שגויה.

כי את עיקר הבית.

הראשונה.

כשאת רגועה - הכל רגוע.

כשלך טוב - לכולם טוב.

וכשאת מתרוצצת כל היום רק בדאגה לאחרים, את לא עושה חסד עם עצמך. את פוגעת, פגיעה קטנה כזו, לא מורגשת, שהולכת ומצטברת.

בואי ניצור שינוי. את, אני, כולנו.

עכשיו זה הזמן שלך.

החממה נבנתה ועוצבה באהבה, מתוך מחשבה על נשים ורווחתן. זהו מקום נשי ומפנק ובו לובי מעוצב, שתי כיתות לסדנאות, הרצאות וחוגים, ושלושה חדרי טיפול להשכרה לפי שעות או ימים.

מגוון של אירועים פתוח בפניך (אפשר לעקוב באתר). גם כלות שרוצות להתארגן בנחת לחתונה, מוזמנות אלינו, לשכור חדר משלהן לשש שעות. בואי עם המאפרת, מעצבת השיער ועוד חברה או שתיים, ותתארגנו בחממה.

את מוזמנת. גם אם את צריכה פשוט לעצור לרגע את המרוץ. בואי עם חברה לשבת בלובי על כוס קפה ולפטפט. הקפה עליי.

מזמינה אותך לקחת חלק בשינוי".

חזור למגזין