דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 422 טבת תשע"ח ינואר 2018
טורים

עין צופיה - התחלות חדשות

בשלושה חודשים של מגורים בסטייל של מחנה קיץ, רק בחורף, בתוך חדר בפינת הבית ההולך ונבנה שלנו, גיליתי דברים מרתקים על השיח עם בני דודנו הפועלים, על ערימות הכביסה שלי ועל היישוב החדש שצריך להתרגל אליו, אבל יאללה חלאס


עין צופיה - התחלות חדשות

בשעה טובה, ברוך ה', סיימנו את בניית הבית שלנו בעפרה. מעבר הדירה הזה היה כרוך בהרפתקאות רבות. ככה זה כשמחליטים לגור בבית תוך כדי הבנייה.

את הילדים הגדולים העברנו לבית של אמא שלי, הלא היא שכנתנו הצמודה, ואילו אנו, עם ארבעת הילדים הקטנים, התגוררנו בחדר אחד עם דלת יציאה החוצה.

בכל יום כשהפועלים סיימו את יום העבודה, שטפנו את האבק והלכלוך כדי שנוכל להסתובב בבית, נטול החלונות והנוחות.

במחנה החורף הזה גרנו כשלושה חודשים. בבוקר היינו מקפלים את המזרנים ובלילה פורשים מחדש. נזכרתי בימי בני עקיבא העליזים בהם היינו מאלתרים ארוחות, שוטפים כלים בתנאים משעשעים, מתקלחים לפי תור מאורגן, ועושים כיבוי אורות מרחבי בשעה מסוימת. מה שכן, בכל פעם שהייתי מנקה את היחידה הזו שגרנו בה, הייתי שמחה מהתוצאות. אני לא יכולה לתאר לכם את התחושה הזאת של לנקות בית ברבע שעה, של לעשות מעט כביסות – כי מסתבר שיש קשר בין גודל הבית למספר הבגדים שהילדים מלכלכים. אבל כמו כל דבר טוב, גם השיפוצים באו לסיומם.

בימים האלה של נוכחות בני דודנו הערבים בביתנו, למדנו על הרגלי החיים שלהם, למשל הפסקת אוכל כמו שעון שוויצרי נוסח בלסטין, בדיוק בשעה אחת-עשרה בבוקר; על התרבות שלהם - שומעים זהבה בן, שרית חדד ואתי לוי מהיוטיוב; אך יותר מכל למדנו מדוע יש פערים בשיח הישראלי-ערבי בהקשר לשלום הפורץ אלינו מכל עבר, והבנו גם מדוע לעולם לא יהיה שלום.

הסיבה שלא יהיה שלום, היא מאחר והערבים ואנחנו מדברים בשתי שפות שונות. ואני לא מתכוונת לשפת אם מדוברת או ספרותית. אני מדברת על מושגים בסיסיים שאמורים להיות משותפים מבחינתנו.

לדוגמא, קחו את המילה "חרטא". כולנו אוהבים להשתמש במילה זו כשאנחנו מתכוונים לחרטוט, לשטויות, למריחה, למשהו שלא מתקיים כמו שצריך. ואילו אצל הערבים "חרטא" יכולה להיות גם מפה. לא כזו ששמים על שולחן, אלא כזו שמתכננים עליה מסלול, תכנית.

  • "תשמע מוחמד, זה חרטא מה שיש כאן, זה פשוט חרטא", אומר היהודי בתסכול.
  • "מצוין, בסדר, אני מבסוט, אחלה חרטא", אומר הערבי.

או למשל, קחו את המילה "חלאס", שאצלנו נאמרת בדרך כלל כמספיק או תפסיק - בקטע לא טוב. ואילו אצלם אותה "חלאס" היא גם די או מספיק, במובן של בסדר, טוב. ועכשיו נעשה סימולציה קטנה...

  • "אני רוצה את הריצוף הזה כאן", אומר היהודי.
  • "חלאס", עונה לו הערבי בחיוך.
  • "מה חלאס? אני אומר לך שזה מה שאני רוצה, אל תמרח אותי".
  • "חלאס, חלאס, אני יעשה את זה".
  • "יופי", עונה היהודי בעצבים.

יום אחד נגלה כנראה, במובן הכי מדעי ובסיסי, ש"שלום" בעברית זה "קרבות" בערבית, או ש"נסיגה" בעברית זה "בדיחה ופחדנות" בערבית. בקיצור, ככה לא בונים מדינה.

הימים אחרי עזיבתם של הפועלים היו לנו מוזרים. לפתע לא היה צורך להיכנס למצב "החוצה מהבית" בשעת הגעת הפועלים. כבר לא עניין אותי מה יקרה בשעה ארבע אחר הצהריים כשהם הולכים, ואת הבית הפסקתי לשטוף בכל יום.

ערימות הכביסה חזרו להיות מה שאני מכירה ואת הבית לוקח שעות לנקות.

לכל החוויה העצומה הזאת התלוו ימי קור וגשם ושגרה ברוכה. אני הולכת לישון במיטה נורמלית וקמה לחיים רעננים ומלאי חידוש, ופתאום חושבת על גינה עם דשא - סינתטי כמובן, ועצים, ועל אירוח בשבתות.

אני קופצת ל"שכנה" לשתות כוס קפה (אני שוקו, תודה), ומנהלת לו"ז שלא כולל מרדף אחרי מחסן קרמיקה, חשמלאי ואיש אלומיניום.

אחרי שנים של תפילות והתכוננות, סוף סוף אנחנו בבית שלנו, בעפרה. למרות שאני עדיין עונה נווה צוף או כוכב יעקב או פסגות, כששואלים אותי איפה אני גרה.

אני הולכת בשבילים של עפרה, בדרך לספרייה - שפתוחה כל יום, איזה פלא זה - באיסוף הילדים מבית הספר ומהגנים, ומרגישה כאילו אנחנו גרים פה כבר שנים.

אני נפעמת מהלב הפתוח כאן, מהאכפתיות, הקהילתיות, ומרמת הארגון היישובי.

אני מתלהבת מכל חנות שהיא מעבר למכולת יישובית ומתרגשת מכל שיחת טלפון של תושבת השואלת מה שלומנו ואם אנחנו מסתדרים. במילים אחרות, אני שמחה שאנחנו כאן.

אני עדיין לא מבינה את כל המושגים הפנים-יישובים, עדיין מנסה לפענח ולהבין את השפה הקהילתית פה, וגם לא מכירה את בעלי התפקידים ביישוב. אני יודעת שייקח לנו עוד קצת זמן, אבל הילדים מאושרים פה במסגרות החינוך, כך שבסך הכל אנחנו מרגישים כמו בתוך נס.

אז אם אתם עוברים בדרך ובא לכם כוס שוקו, תקפצו. אנחנו גרים מול הבריכה. לא שזה עוזר בחורף, אבל בכל זאת נחמד לגלגל את המשפט הזה על הלשון.

חזור למגזין