דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 415 - שבט תשע"ז
כתבות

שוב בבית הספר

אחרי שהסתערו על החיים, פיתחו קריירה משגשגת, גידלו ילדים ויצאו לפנסיה, חוזרים הוותיקים אל ספסל הלימודים, בבית הספר התיכון בכפר אדומים. כאן הם מתפלאים לגלות עד כמה הקשרים החברתיים עדיין משמעותיים, השייכות למקום מעמיקה, ואפילו יריבויות ישנות נמחקות כלא היו;


שוב בבית הספר

פעם בשבוע מתכנסים חברי כיתת הוותיקים בבית הספר ״כאן״ שבכפר אדומים, יחד עם תלמידי התיכון, למשחק ברידג׳. זו לא פגישה לשם השעשוע, או ״שיעור חופשי״, מדובר בחלק מתכנית הלימודים. למי שלא שיחק ברידג׳ מימיו, מדובר בעניין מסובך, שההסברים עליו נשמעים פחות או יותר כמו סינית עתיקה, או כמו איזו נוסחה מדעית מורכבת.

״הקלפים הם המחבוא של הדיבור שלנו״, מחייך דוד דובינסקי (15), אחד הנערים שמשחק ברידג׳ עם כיתת הוותיקים, ומיד הוא מסביר את כוונת המשורר: ״דרך המשחק אנחנו מדברים על החיים האמיתיים, אני לומד המון מהמפגש עם אנשים בעלי ניסיון שיש להם מה ללמד אותי על החיים, ואני מנסה להבין מהם איך לעבור אותם בשלום״.

ובשעה שהקלפים מונחים על השולחן, מגלה דובינסקי הצעיר שהוא מתלבט מה לעשות כשיגדל, ואם כדאי לו להיות טייס או דייל. ״בקיצור אתה אוהב לעוף באוויר״, מחייכת שותפתו למשחק הברידג׳, סימה אילן ממקימות כפר אדומים. ״כמו שאני מכירה אותך, אתה גם בטח רוצה קשר עם העולם הגדול, ולהרגיש שהשמים פתוחים לפניך דרך המקצועות האלה״.

״בדיוק!״, מחייך דוד.

במהלך המשחקים גילתה גם סימה כמה דברים על רצונותיה שלה. ״הלימוד המשותף עוזר לי ללמוד דברים חדשים על עצמי", היא מעידה, "עוזר להעז. לימוד משחק הברידג׳ הוא מורכב, ואם פעם התביישתי להודות שאני לא מבינה, היה לי נעים לגלות שאני לא מתביישת שלא הבנתי את ההסבר, להצביע ולבקש שיסבירו לי שוב. היה לי גם נעים לגלות שלא תמיד הצעירים קולטים את המשחק מהר יותר מאתנו, ושגם בנו נשארו חכמה ומרץ״, היא מחייכת.

"הברידג׳ דורש חכמה רבה, וכשהתלמידים הצעירים מצטיינים במשחק, זה עוזר לערך העצמי לגדול״, מסבירה יעל ספיר (37), מנהלת בית הספר, את ההצלחה בקרב התיכוניסטים.
את הרעיון להקים כיתות וותיקים הגה אורי אורבך ז״ל, כשהיה השר לענייני וותיקים. הרציונל היה להחזיר לוותיקים את רוח הנעורים והחשק מחד, ולהוסיף לצעירים עצות טובות לחיים יפים והרגשה משפחתית בין כותלי בית הספר, מאידך. את הכיתה הראשונה של הפרויקט בארץ פתח אורבך ז"ל בתיכון החדש בכפר אדומים לפני שנתיים וחצי. ״ביום פתיחת התיכון הגיע אורי לטקס שלנו, שמח אתנו, דיבר, ריגש והצחיק אותנו״, משחזרת המנהלת. ״בטקס הוא ביקש מהוותיקים שלא יפריעו לנו, המורים, כי לא נוכל לזמן הורים... וכולנו צחקנו״.

תיכון ״כאן״ בו מתקיימים הלימודים הוא תיכון קהילתי מיוחד במינו, משותף לדתיים, חילוניים ומסורתיים, הממוקם על גבעה בעלת נוף יפהפה בכפר אדומים. "הקמת התיכון אפשרה לנו להגשים חלום, וליצור תיכון לא על פי המצוי או כי "זה מה שיש" אומרת יעל ספיר, ״אלא להקים מקום כמו שאנחנו תמיד רצינו וחלמנו״.

במשך שנים ארוכות המוסד היחיד שהיה חסר בכפר אדומים היה תיכון. מלבדו היה כאן הכל, החל ממעון וכלה במכינה קדם צבאית ובמדרשה. כשהוקם בית הספר התיכון ״כאן״ בכפר (ראשי התיבות של היישובים השותפים לו – כפר אדומים, אלון ונופי פרת), הרעיון של כיתת וותיקים התאים לו כמו כפפה ליד. ״הלכתי על זה בלי באמת להבין עד כמה הוותיקים יוסיפו עומק לבית הספר״, מודה ספיר. ״הנוכחות שלהם מחזקת תחושה של קהילה. לומדים אצלנו סבא וסבתא של חלק מהתלמידים, ויש הרגשה של שבט שמתכנס סביב המדורה, כמו בימים עברו כשהצעירים הגיעו ללמוד מזקני הכפר״.

״לפעמים בגיל ההתבגרות נערים הם מאד ציניים, ומתייחסים בזלזול לכל דבר״, היא מוסיפה, ״כך למשל, אם אנחנו עושים כינוס לכבוד ׳חג הסיגד׳ האתיופי, התגובה של הנערים עשויה להיות לעגנית. אבל כשקם מישהו מכיתת הוותיקים ומתרגש עד דמעות מהעניין, זה משנה את היחס של כולם״.

בכפר אדומים יש כמאה וותיקים, ובכיתת הוותיקים לומדים כ-25 מוותיקי הכפר, בנוסף למצטרפים מיישובי הסביבה כמו מצפה יריחו ואלון. כולם אנשים משכילים בעלי מקצועות חופשיים, שעשו, יזמו, הפכו עולמות ובנו חיים, סבים וסבתות שהחליטו להפשיל שרוולים ולחזור ללמוד, למרות שכבר יצאו לפנסיה.

לא הרתיע אתכם הרעיון לחזור לספסל הלימודים בתיכון?

״בהחלט כן״, אומרת סימה אילן, ״אבל החיים הובילו אותי לשם. אני מעצבת פנים במקצועי, שברתי את היד, וקיבלתי ״עונש״ להיות שלושה חודשים בבית. מישהו הציע לי שבמקום להשתעמם אבוא לשמוע שיעורים, וכך הקסם התחיל. המפגש גם עם החברים הישנים שלי, וגם עם הנערים, היה מדהים עד כדי כך שמאוחר יותר זה גרם לי לקבל החלטה לצאת לפנסיה. המפגשים הללו מחזירים לי את החדווה והנחמדות.

אנחנו משחקים קלפים ביחד עם הצעירים, אבל זה הרבה מעבר לקלפים. נוצר שיח בין אישי, ויש חיזוקים הדדיים, ושיחות על מוסר וערכיות״.

 

בחירה היא מילת מפתח

 

לדפנה אילון, מורה למלאכת יד ומחנכת בפנסיה, כיתת הוותיקים גרמה להחלטה להישאר בכפר, לאחר שכבר חשבה לעזוב לירושלים, ואף עשתה צעדים מעשיים בכיוון.

״אני החילונית לא מגיעה לבית הכנסת, שם נוצרים עיקר הקשרים החברתיים בכפר, כך שלא היה לי כמעט קשר עם השכנות. הרגשתי בדידות, ושאין לי מה לעשות בכפר. התחלנו לחפש לנו בית בעיר הגדולה. היום, בעקבות הקשרים שנוצרו בכיתת הוותיקים ובשאר הפעילויות הנהדרות שיוזמת רכזת הוותיקים שלנו אורה אביקסיס, אני מרגישה חלק ממשהו, חלק מחברה, זה גרם לאכפתיות, להרגשת שייכות. וקרה עוד עניין מופלא: יריבויות פוליטיות קטנות שהיו בתוך היישוב נמחקו כלא היו בעקבות המפגשים הללו.

״אני מוסיפה ידע, אנחנו לומדים ערבית, משהו שתמיד חלמתי לעשות כדי להבין מה השכנים שלנו מדברים. אני מאד נהנית מתוספת הלימודים במקרא. הבעל שלי כבר אומר לי בחצי חיוך וחצי בהלה: ״בסוף עוד תחזרי לי בתשובה״. אני לא מאמינה שזה יקרה, אני כן מאמינה בעם היהודי וחושבת שאם לא היו שומרים על המסורת הוא לא היה שורד כעם והיינו נטמעים בעמים האחרים, אבל אני לא רואה את עצמי הופכת לאישה דתית, למרות ההנאה הגדולה שלי מהלימודים האלה״.

״התלמידים הצעירים לא מחויבים להשתתף בלימודים עם כיתת הוותיקים״, מסבירה יעל ספיר מנהלת התיכון. ״בניגוד לשנים אחרות, השנה החלטנו לאפשר בחירה בעניין. בחירה היא מילת מפתח אצלנו בבית הספר, העניין הוא שתהיה מי שאתה באמת, שתבחר במה שנכון לך, ולא בדברים שנכפים עליך מבחוץ. יש לנו בכל שכבה כיתה רגילה וכיתת חינוך מיוחד. גילינו שרוב הילדים שנרשמו ללמוד ביחד עם הוותיקים הם מהחינוך המיוחד. אני חושבת שזה בגלל שזה מקום מלא חום והכלה".

״רציתי לתרום לקהילה ולהיות עם הוותיקים״, מגלה דוד דובינסקי את הסיבות להצטרפותו לכיתת הוותיקים, ״אבל גיליתי שדווקא להם יש הרבה מה לתרום לי. שיש לי מה ללמוד מהם. המפגש איתם מספק אותי, מעלה לי את החיוך, זה פשוט כיף להיות איתם״.

״בשבילי דוד הוא מודל של קלילות, שמחת חיים ורעננות״, מחייכת סימה אילן, ״זה מחבר אותי מחדש לתכונות הללו. במפגש הראשון רציתי ללחוץ לדוד יד, ומיד שאלתי: ״אתה שומר נגיעה?״. אני לא אשה דתית, ושאלה מהסוג הזה מתאימה מאד לשיח של כפר אדומים, שגם הוא, כמו תיכון ״כאן״ וכמו כיתת הוותיקים שלנו, מעורבב בדתיים וחילונים, מה שמחייב להיות פתוחים לקבלת השונה, להכיל דעות שונות משלי, למצוא שפה משותפת ולהצליח לאהוב ולהיות ביחד למרות השוני, ואולי דווקא בגללו.

״כמעצבת פנים בתקופה שבה נכנסו המחשבים התייאשתי מהעניין הטכני ומכל המאמץ שהמעבר לעבודה על מחשב דרש ממני, עשיתי הפסקה והלכתי ללמוד קולנוע. ילדיי למדו באותם ימים בתיכון לאמנויות, והחלטתי לעשות סרט דוקומנטרי על נערים בתיכון. ׳האמנויות׳ הוא בית ספר ׳שנטי׳ עם פינות עישון, ישבתי חודש בבית הספר ותיעדתי אותם. יש לי כמיהה ואהבה עזה לעולם הצעירים, במיוחד לגיל הנערות שבו מתעצבת האישיות, ככה שהלימוד יחד עם נערים מהתיכון מאד מתאים לי".

 

דוד, על ענייני אהבה אתה מדבר עם סימה?

״כרגע אין לי משהו על הפרק״, מחייך דוד בביישנות, ״אבל כשיהיה אשמח לדבר אתה על זה. סימה עוזרת לי להבין את עצמי יותר טוב. יש ילדים שבאים לפה סתם בשביל להפסיד שיעור, אני בא כדי לשתף ולהקשיב. עברתי כל מיני דברים בחיים שאולי הפכו אותי לבוגר יותר, מה שמאפשר לי לא רק 'להעביר צחוקים' אלא באמת להתעשר מהמפגש״.

״הוא לא כמו ילד או נכד שלי״, מוסיפה סימה אילן, ״הוא יותר כמו שותף שלי, הוא בוגר, יש לו אג׳נדה, יש משהו מלמד, מחדד, ומרחיב בשיח איתו. נעים לי לפגוש את החשיבה והביטחון שלו, הוא יודע לאן הוא הולך ומה הוא רוצה מעצמו, ומקסים אותי להיות שותפה שלו לדרך. אני חושבת שאני עוזרת לו לקבל יותר ביטחון, יותר אמונה בעצמו ובצדקת הדרך שלו. ואני מקווה שאני מוסיפה לחייו גם אופטימיות, כי אני אדם צחקן כזה, לא לוקחת את החיים יותר מדי בכבדות.

"אנחנו הוותיקים כבר מזמן הפסקנו ללכת מכות״, היא מחייכת. ״עם השנים רכשנו את היכולת להיות יותר סבלניים, ואלה הן מתנות שאנחנו יכולים להעניק לצעירים החביבים האלה, כך שיוכלו ליהנות מהחיים יותר ולעשות 'קיצורי דרך'. אני רואה בוודאות שהמפגש גורם לנערים להיות פחות אגרסיביים, אם אחד מהם מרגיש בודד, פה הוא יכול לקבל חיבוק. אנחנו מרוויחים את רוח הנעורים והקרב״, היא צוחקת.

 

 

להכיר מחדש את השכנים

פנינה ובני גולדשטיין, גם הם מהגרעין המייסד של כפר אדומים (ולאחרונה לשמחת ליבם הצטרף גם נכד שהתחתן לחמולה המשפחתית בכפר) שבחרו לוותר על השיעור המשולב עם הצעירים, וליהנות מהמפגשים עם בני דורם. פנינה היא גמלאית של קופת חולים, ובני גמלאי שעבד כמנהלן בבית הספר הימלפרב. הם נשואים מעל לחמישים שנה.

״את כיתת הוותיקים אנחנו אוהבים מאד״, מסבירה פנינה, "זה תענוג אמיתי ללמוד עם אנשים שאנחנו מכירים שנים ארוכות, אבל הקשר הלך ודעך, כולנו היינו עסוקים בגידול הילדים ובעבודה, ועכשיו יש לנו עדנה, וזמן להכיר מחדש, לגלות צדדים נוספים בחברים טובים שרק השתבחו עם השנים, וניסיון החיים הוסיף להם שלווה ויופי״. אמנם את הצעירים הם בחרו שלא לפגוש (״תחומי העניין שלנו ושל הצעירים שונים מאד") אבל נכדתם ענבל גולדשטיין לומדת בבית הספר, והם נפגשים מידי שבוע על רחבת המשחקים.

ואיך זה לפגוש את הנכדה?

״תגידי, יש בעולם תענוג גדול מלהיכנס לפה ולשמוע ״הי סבתא״, והיא ניגשת ומחבקת אותי בכזו אהבה, יכולה להיות נחת גדולה מזו?״

אבל למרות האהבה הגדולה, הנכדה, ענבל גולדשטיין, דווקא חששה קצת בתחילת הדרך.

 

איך זה ללמוד עם סבא וסבתא?

״בהתחלה זה היה מביך שסבא וסבתא איתי בבית הספר", היא אומרת בכנות, "חשבתי שלא תהיה לי פרטיות. אבל היום אני נהנית מהנוכחות שלהם. כיף לי לראות ולדבר איתם, לחבק אותם. אם קורה משהו שמפריע לי, למשל בלימודים, אני הולכת להתייעץ איתם. חשוב לי לשמוע את הדעה שלהם והיא בדרך כלל עוזרת לי להתמודד עם הבעיה שעולה. אני חושבת שהמקום הוסיף להם יותר עניין בחיים, התחדשות ושמחה.

אנחנו גרים בשכנות, מתראים הרבה ומכירים טוב, כך שזה לא גרם לי להכיר אותם יותר, אבל זה כן הופך לי את בית הספר ליותר ביתי. ואם אני רוצה פרטיות אני מוצאת לי פינה בבית הספר שבה אי אפשר למצוא אותי״.

״אנחנו אף פעם לא נכנסנו לקרביים של אף אחד״, צוחקת פנינה גולדשטיין כשהיא שומעת על חששות הנכדה, ״ככה שהיא לא צריכה לדאוג. אנחנו משתדלים לאפשר חופש במשפחה לכל אחד להיות מה שהוא״.

את לא מצטערת שויתרת על המפגש עם הצעירים?

״בכלל לא. כל אחד ומה שמתאים לו. לי המפגש עם הצעירים לא פשוט. אני זקנה והם צעירים והראש שלהם עובד אחרת, וברגע שאני אומרת משהו שלא מעניין אותם, הם מיד עם הטלפון ביד, מתקתקים. זה לא סוג תקשורת שמוכר לי, ובחרתי לוותר עליו. אני נפגשת עם הנכדים שלי וזה מספיק לי״.

״החלום שלי תמיד היה לעבוד עם הגיל הזה״, אומרת אורה אביקסיס, רכזת הוותיקים של כפר אדומים, מיוזמי הפרויקט, ומי שעושה נפלאות לוותיקי הכפר אהובי ליבה. ״בחברות העתיקות היה נהוג ללמוד מזקני השבט ולחלוק להם כבוד, בעוד שהיום לצערי יש פחות הבנה שאדם שעבר את החיים יש לו משהו לתת לכולנו. במקום זאת נוצרו בדידות וזלזול. היה לי חשוב להחזיר לאנשים האלה קצת מהיחס הטוב שמגיע להם, לטובת כולנו, לטובת עולם שבו נלמד ממי שעבר את החיים, במקום לטעות בעצמנו. ההקשבה לזקני השבט יכולה לקחת את כולנו צעד אחד קדימה, אם לא יותר.

״מבחינתי הגיל ממש לא רלוונטי״, היא מוסיפה, ״כולנו אנשים שיכולים ליהנות אחד מהשני. אני אוהבת את הוותיקים שלי, אני כל הזמן לומדת מהם, הם מלאי חיים, מלאי אנרגיה ואג׳נדה, פשוט תענוג לעבוד עם הגיל הזה. ואני חושבת שאפשר ללמוד גם מאנשים צעירים. היה לנו מקרה טראגי שבו תלמיד בכיתת הוותיקים שלמד כאן יחד עם אשתו נפטר במפתיע. האישה שנותרה קיבלה חיבוק חם מהתלמידים. היה יפה לראות את האכפתיות והרצון לנחם״.

הוותיקים לא מטיפים מוסר לצעירים?

״ממש לא. יש אהבה וחמלה. הם נהנים מהדרך שבה המורים מעבירים את החומר. התיכון שלנו מאד בראשיתי, הוא קטן מאד, יש כאן אנרגיה טובה״.

אם ותיק מאחר לשיעור, הוא מקבל עונש מהמנהלת?

״לא״, מחייכת אביקסיס, ״אבל שמעתי שבכיתת הוותיקים בעיר אילת יש להם תעודות, טיול שנתי, וגם שיעורי בית. אצלנו הלימודים הם לכיף, בשביל הנפש והרוח, אצלנו אין עדיין ״טיול שנתי״ לכיתת הוותיקים, כי לצערי הכל בסוף זו שאלה של תקציב״.

ואם כבר מדברים על תקציב, כדי שתהיה לוותיקים כיתה פנויה, ומאחר שיש כרגע מחסור בכיתות, ביום שבו מתארחים הוותיקים בבית הספר לומדים הצעירים בחדר המורים ובחדר המנהלת, וצוות בית הספר רומז בקריצה שיהיה נחמד אם מישהו ידאג לתקציב כך שיהיו בבית הספר יותר כיתות.

״בשנה הראשונה הוותיקים העבירו שיחות לתלמידי בית הספר״, משחזרת יעל ספיר את ההיסטוריה הקצרה של כיתת הוותיקים, ״לומדים כאן שמנה וסלתה של כפר אדומים והסביבה. יש כאן אנשים עם סיפורי חיים מדהימים כמו מוני בן ארי, שהוא יוזם הקהילות המשותפות לדתיים וחילונים, או גבי ענתבי שסיפרה לתלמידים על כ"ט בנובמבר, ואיך שהייתה מדביקה כרוזים כילדה בת 14. כל החומרים הללו מעשירים מאד״.

״מפגש, זו גם מילת מפתח אצלנו בתיכון, כשהנחת היסוד שלנו היא שבמהלך החיים אתה פוגש אנשים שונים ממך, בכל המובנים, והיכולת לפגוש את השונה ולהכיל אותו היא כלי נהדר לחיים טובים. לא תמיד קל לפתוח את הנערים שלנו לאחר, חלקם רגילים לחברה אליטיסטית, או לסגנון אנשים מסוים מאד, אבל אנחנו עובדים על זה, והוותיקים זה עוד מפגש עם השונה, בגיל, בניסיון החיים. הם מלאים חום, רוגע, הם המורים הכי טובים לחיים ואני שמחה שזכינו לייסד כיתה כזו בבית הספר שלנו״.

 

חברות אמיתית

הוותיקים לא רק לומדים בבית הספר, אלא גם משתתפים בדיוני מליאת התיכון שבה מתקבלות החלטות בצורה דמוקרטית, על ידי הצבעת התלמידים.

״כשדנו בתלבושת אחידה, הוותיקים היו חלק מהדיון. הם קמו ודיברו בעד ונגד. הייתה מישהי, מורה בעברה, תל אביבית במקור, שאמרה שהתלבושת האחידה גרמה לה להרגיש גאווה בבית הספר, ואז קמה ותיקה אחרת ונתנה נאום נלהב נגד התלבושת האחידה. היא אמרה שלבוש הוא ביטוי אישי, וצריך לתת לכל אחד מקום להיות מי שהוא. אנחנו לא צבא ולא צריכה להיות כאן אחידות, הבהירה. התלמידים, שרובם היו נגד תלבושת אחידה, התלהבו שיש מישהי מהוותיקים בדעה שלהם, והיא זכתה למחיאות כפיים סוערות.

"בסופו של יום המליאה הצביעה נגד התלבושת האחידה, אבל הוחלט שיהיו חולצות מיוחדות רק למפגשי ספורט ומפגשים מחוץ לבית הספר, עליהן מודפס הכיתוב: 'מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?', זה מתחבר מאד גם לרוח בית הספר שלנו. את הכסף שנשאר ממכירת החולצות בחרו התלמידים שלנו לחלק בין עמותה לקשישים, לבין בית מדרש חברתי נודד - פרויקט שלנו שעוסק בנגישות לנכים. אני משערת שהבחירה לתרום לעמותת הקשישים קשורה למודעות שלהם בגלל כיתת הוותיקים שלנו״.

״קשה לתאר את האושר, השמחה והקרבה שנוצרו בינינו״, אומרת דפנה אילון מכיתת הוותיקים, ״נוצרה חברות אמיתית. שנים אנחנו חיים פה בכפר זה לצד זה, עסוקים כל אחד בענייניו, בבניית היישוב ובחילוקי דעות של פוליטיקה יישובית. כאן הפכנו למשפחה - חיבוק, התעניינות, דאגה איש לרעהו, למידה משותפת. את מה שתורמת לי הפגישה השבועית הזאת עם שכניי ליישוב ועם חברים מיישובים נוספים אפשר לסכם כך: אני מאושרת״.

 

חזור למגזין