דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 423 שבט תשע"ח פברואר 2018
מאמרים

מאמין ומשקיע

שורת הרווח שמציגה התעשייה בבנימין איננה רק של בעלי העסקים. מהשקעה כלכלית ומפיתוח מוקדי תעסוקה ומסחר קרובים לבית, מרוויחה הקהילה וצומחת ההתיישבות כולה. דרושים לנו חולמים בעלי אמונה


מאמין ומשקיע
צילום: שושה גרינפלד

"איך אתה יכול להגיד שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים?", השאלה - כמעט צעקה - הזאת נזרקה לעברי בעודי מלמד באחת מהמכינות הקדם צבאיות בבנימין. "מה עם ערכים, ארץ ישראל, עם ישראל?". כדי לצאת מהבוץ אליו הכנסתי את עצמי, הייתי צריך להתאמץ ולהסביר.

הכסף עצמו, עניתי, הוא כלום, סתם חתיכת נייר. השאלה היא מה כסף מבטא, וכסף מבטא אמון. בהחלט אחד הדברים החשובים בחיים. פעם היינו מגיעים לחבר שמגדל כבשים עם ערימה של חיטים, כדי להחליף בין הסחורות, אבל זה לא היה מאד יעיל. בני האדם חיפשו דרך מסחר כזו שאם אמכור את החיטה עכשיו אוכל לקנות את הבשר הטרי רק כשאצטרך. אז התחילו עם כל מיני המצאות - מלח, חלקי מתכת, חתיכות נייר, ביטים במחשב. אין באמת הבדל ביניהם. המכנה המשותף לכולם הוא העובדה שאני מאמין שמחר אוכל לקבל מוצר שווה ערך למוצר שמכרתי. ושיהיה לי קל לנייד את הכסף, לשמור אותו, ובעיקר שכל שאר בני האדם גם ירצו אותו.

וכסף הוא בהחלט דבר חשוב מאד, כשהוא משמש ככלי לקידום החברה כולה.

 

להעדיף את העתיד

מאחורי כל חנות קטנה באזור התעשייה בשער בנימין, מאחורי כל מפעל באזור התעשייה בשילה, עומד מישהו שחלם, או אולי מישהי שחלמה. עומדים כאלו שהאמינו שניתן להגשים את החלום. החלום הוא כמובן חלום ורוד, אך תחילתו בדרך כלל אפורה למדי. צריך להתאמץ להגשים אותו, ומי שזוכה לזה, המאמץ המתמשך שבתחילה הוא בשבילו כימים אחדים ביחס לאושר המצוי בהגשמה.

חלום של אחת הוא למכור בגדי נשים בכדי לשמח נשים אחרות, חלום של אחר למכור מכשירי סלולר ולעזור לאנשים לתקשר, חלומו של השלישי לפתוח מפעל לפיצוחים, שיהיה לג'עלה של שבת. חיים עם חלומות אינם פשוטים. היקיצה אל המציאות עשויה להיות מאכזבת. בעלי העסקים הקטנים והגדולים בבנימין התעוררו מהחלום, אולם לא הניחו לו. הם המשיכו לחיות את החלום ביום יום שלהם, והם הבינו שיש דבר מה הכרחי כדי להפוך את החלומות למציאות - כסף.

עם הכסף שהם בחרו להשקיע בהגשמת חלומם הם יכלו לעשות דברים רבים אחרים - לצאת לחו"ל, לקנות אוטו חדש או לשפץ את הבית, אבל הם החליטו לבחור בהשקעה לטובת העתיד.

יש כאלו שלא היה ברשותם כסף, אז הם לקחו הלוואה מהבנק או מההורים. הכל, רק כדי להגשים את החלום. הלוואה איננה דבר קל. אתה באמת צריך להאמין שהעתיד הולך להיות הרבה יותר טוב ושתוכל להחזיר את ההלוואה ולצאת בסוף עם רווח. לא כל אדם בנוי לכך. רוב האנשים אינם מאמינים מספיק בהגשמת חלומות וחוששים לקחת סיכונים. וגם אלו שהעזו וחלמו, לעיתים קרובות נכשלים, מפסידים וגוררים שנים רבות את הנזקים.

צריך לזכור שאיננו מצויים בתל-אביב או בפתח תקווה. אנחנו מאמינים, בצורה זאת או אחרת, שעם ישראל צריך לגור כאן, בבנימין. זאת כנראה הסיבה שתושבי בנימין בחרו לגור פה ולקחת סיכון ולהשקיע את כספם בקניית בית, מתוך אמונה שהיישוב הקטן שאנחנו גרים בו עכשיו יגדל ויביא עוד תושבים ויהווה השראה ליישובים נוספים.

האמונה הזו באה לידי ביטוי חזק הרבה יותר בהשקעה ממשית במקום. מפעל שקובע את משכנו באחד מאזורי התעשייה בבנימין בונה תכנית עסקית ל-12-10 שנים. הוא מאמין שאם העסק ילך טוב בתוך פרק הזמן הזה הוא יחזיר את ההשקעה ויתחיל להרוויח. החשיבה קדימה לטווח זמן ארוך מבטאת את האמונה ששטחי יהודה ושומרון יפרחו. שבעתיד יהיה פה עוד יותר טוב.

המבחן לאמון נמצא בכסף - האם אנחנו בוחרים לתעדף את העתיד על פני ההווה, האם אנחנו מאמינים עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את ההווה בשביל העתיד.

וזה לא רק אנחנו, זה שדר שמשדרים אנשים מחוץ לבנימין כשהם משקיעים את הכסף שלהם כאן. המדינה מעבירה את המסר כשהיא סוללת כבישים מתוך ראייה ארוכת טווח. ומצד שני כשהמדינה לא משקיעה ולא מפתחת תשתיות, זה ביטוי של חוסר אמון בעתידו של המקום.

האמון הזה, הקריטי להצלחה, נבחן דווקא ברגעים בהם עוד לא ברור מה יהיה. ביום חנוכת המרכז המסחרי בעלי, שאז עמד בשיממונו למעט הסופר של שלמה לוויתן, עמד לידי חבר, טפח על שכמי ואמר: "בהצלחה עם ה'פיל הלבן'". אחרי שנה המקום היה מלא בבעלי חלומות שעשו כל מאמץ להגשים אותם. בכנות, לא כולם הצליחו. לא מעט נפלו בדרך, אבל למרות כל הקשיים, המאמינים הגדולים ממשיכים לנסות, ומצליחים.

מי שנוסע בסביבות אזור התעשייה שילה, לא יכול היה להתעלם מתחושת העזובה במקום. בשנתיים האחרונות הצטרפו למספר המפעלים הקטן שהיה שם, כ-30 עסקים ומפעלים שהחליטו שהם מאמינים באזור ומוכנים להשקיע זמן וכסף, לקחת סיכונים לא פשוטים, ולנסות לרכוש שם קרקע. התהליך ארוך, מלא בירוקרטיה, מייגע, כמעט בלתי אפשרי. אבל הם - מאמינים.

 

לחזק את החולמים

ניתן אולי לחבר את האמונה הזאת לביטוי החז"לי "מאמין בחי עולמים וזורע". כמו החקלאי, גם התעשיין, נוטע מפעל ולא יודע אם "יירד גשם" - אולי יהיה חרם מהאיחוד האירופי, אולי יתחילו חלילה פיגועים בכבישים ומשאיות לא יוכלו לנסוע. אבל הוא מאמין וזורע, משקה ומפרסם, מייצר ומנסה, ולא אומר נואש, כי הוא מאמין.

באמת, כסף לא כל כך חשוב. מה שאני עושה אתו זה מה שחשוב. כשאני מחליט להשקיע אותו בעתיד ולא בהווה, אני מאמין שהעתיד יהיה טוב יותר. אז אני פועל ללא לאות, תוך נטילת סיכונים אישיים, להביא את העולם למקום טוב יותר.
כדאי ללמוד מהמאמינים הגדולים, להאמין בעתיד הטוב בבנימין ולבטא את זה דרך הכסף שלנו. לחזק את החולמים והמאמינים ולהשתדל לקנות מהם. גם אם זה קצת יותר יקר, וייתכן והסחורה לא הכי טובה. כי באמת קשה להגשים חלום.

השותפות שלנו בקנייה, בתמיכה, בחיזוק העסקים בבנימין היא גם כן סוג של השקעה. השקעה בדבר שיקר לכולנו. השקעת אנרגיה של ההווה לשם קידום העתיד. השקעה המעידה על תקווה ועל אמונה. השקעה שהופכת חלום למציאות.

ואולי נזכה ונהפוך בעצמנו ליזמים.

------------------------------------------------------------------------------

עמיעד כהן, תושב עלי, ניהל עד לאחרונה את אזורי התעשייה והיזמות העסקית בחברה לפיתוח מטה בנימין. כיום מכהן כמנכ”ל “קרן תקווה” בישראל ומו"ל כתב העת “השילוח”

חזור למגזין