דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 423 שבט תשע"ח פברואר 2018
טורים

עין צופיה - בעלת החלומות

איפה נהיה בעוד חמש שנים, מה יהיה מרכז העשייה והיצירה שלנו. לכל מי שרוצה לחלום ולדמיין קדימה, אני אומרת - איחזו עפרונות ביד שמאל ותתחילו לכתוב


עין צופיה - בעלת החלומות
איור: מיטל בן זקרי

לפני כשנתיים חוויתי משבר גדילה בעסק. כל מה שעשיתי היה טוב ונחמד, אבל הרגשתי שאני תקועה במקום. אחרי ייעוץ עסקי ותהליך נפלא, הרחבתי את העסק, שיניתי את שם העסק, מיתגתי אפילו את הרכב וכתבתי הופעות חדשות.

באחד המפגשים עם היועצת העסקית, היא הציעה לי תרגיל - "כתבי ביד שמאל איפה תהיי בעוד חמש שנים". יד שמאל תפעיל את האונה הימנית במוח ואת תת המודע.

אחרי קצת דמיון מודרך של טיול בהרים, נשלחתי למשימת הכתיבה. חמש דקות ישבתי בדממה וכתבתי בשטף את מה שהתת מודע שלי חלם. וכך היה כתוב:

בעוד חמש שנים אני מנהלת בשער בנימין היכל תרבות. בקומה למטה יהיו בית קפה וחדרי חזרות ולימודים. יהיה שם מרכז לחוגי מחול, תנועה, מוסיקה ומשחק, בהם יופעלו מילדים ועד קשישים. יהיו גם שני אולמות לפעוטות, הכוללים ג'ימבורי ופינות יצירה.

בקומת הביניים יהיו משרדים וכניסות למרכז ההיכל, ובקומה למעלה הכניסות ליציע. היכל התרבות יהיה מודולרי, עם קירות ניידים לשלושה גדלים שונים.

בהיכל התרבות שער בנימין יעלו הצגות ומחזות וקונצרטים מבית היוצר של המרכז שפועל בו, ואומנים מרחבי הארץ והעולם יגיעו להופיע בו.

בחלל חיצוני מקורה תהיה בריכה גדולה עם חדרי כושר, ובחזית מדשאות "ומיני-אמפיים" לאירועים חברתיים קטנים.

אחרי שסיימתי לכתוב הבטתי ביועצת בפליאה. הייתי מוכנה להישבע שיכולתי לראות במו עיני את השטיחים במדרגות, את חלונות הזכוכית הענקיים, יכולתי לשמוע את הילדים רצים בין חדרי החזרות ואת ההורים יושבים בבית הקפה וממתינים לילדים שיסיימו את החוגים, בזמן שאחיהם הקטנים משחקים בג'ימבורי המיוחד ורחב הידיים. יכולתי להריח את ריח הכלור מהבריכה כשהדלתות הכפולות נפתחות, ואת מכונת האספרסו מסיימת את פעולתה.

"מאיפה החלום הזה בא?", שאלתי אותה.

היועצת רק צחקה ושאלה אותי "באמת, מהיכן?".

מאז החלום בוער בי. אני לא יודעת אם הוא נחלם כדי שיתממש או נחלם כדי שמישהו יחלום אותו למען תושבי ויישובי בנימין.

המרכז המסחרי האדיר הקיים בשער בנימין הולך ופורח, ומיום שהוקם איני מחפשת דבר מחוץ לשער בנימין. לעיר אני נוסעת רק כשאני צריכה לקנות בדים (זורקת את הכפפה למי שחשקה נפשו), כי חוץ מזה יש לנו הכל במרכז הנפלא הזה. אפילו ערבים.

כל בניין שנבנה שם במרכז משמח את ליבי כי אני יודעת שבמקום בו יש תעסוקה, ייצור, ועסקים, יש חיים וקהילה.

אני אוהבת לפגוש תושבים משבות רחל, מגבעת הראל, מבית אל, פסגות ומכמש שעושים קניות עם קונים מפסגת זאב, מעלה אדומים ובית חנינא.

על הקונים מבית חנינא כנראה הייתי מוותרת ובכל זאת... הרעיון הובן.

כשאני אומרת לילדים שלי שאני קופצת לשער בנימין וחוזרת בעוד שעה, ובפועל חוזרת אחרי שלוש שעות, אני יודעת שהמקום באמת מצדיק את עצמו.

כי בבית המרקחת יש תמיד תור ובחנות 'ארץ' יש קונים, ב'דושה' יש לפחות שתי מוכרות במשמרת ואצל חנניה כדאי להזמין דגים לפני יום חמישי אחרת לא נשאר. כשיש לי חתונה אני נכנסת ל'טוהר' ואחרי התלבטות אם לקנות שמלה אחת, אני יוצאת עם שתיים, ואחרי שסיימתי את כל הרשימות שיש לי כולל קניית מזון לכלב שלנו, אני חוזרת הביתה בידיעה מוחלטת שלא רק שחסכתי שעה וחצי בפקקים, אלא גם קניתי אצל חבר'ה שלנו.

יש לנו כוח קניה, יש לנו את היכולת לחזק את המרכז הזה על ידי רכישה עקבית, והפיכתו למרכז שהוא מעבר לקניות, מקום שהוא גם מרכז בילוי. יש כבר מיני בית קפה, ומיני מרכז תרבות - החממה, ועכשיו כשיש את ה"זול סטוק", אני בכלל בעננים.

ואתם יודעים מה? השמיים הם הגבול. תחשבו בגדול, קחו דף ועפרון, וכתבו ביד שמאל - "איך אתם רואים את שער בנימין בעוד חמש שנים?

אני יכולה בקלות לדמיין. בנק דואר, ואולי גם בנק לאומי, סניף של פוקס, גרג קפה וסופר נוסף (בשביל התחרות) רי-בר וביוטי-קר, באולינג נחמד, או אפילו החלקרח - כי מה אכפת לי לדמיין?

וחנייה ענקית, שרובה כבר מלאה, כי תיכף ממש מתחיל שם אירוע, וכל הכרטיסים מזמן כבר SOLD OUT, ובכניסה לבניין, במתחם הקופות, יש תור של מבוגרים שמצפים לתחילת המופע בהיכל התרבות של שער בנימין.

לו יהי.

חזור למגזין