דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 415 - שבט תשע"ז
טורים

עין צופיה - האוטו שלנו נוסע רחוק

בדרך כלל אני דווקא מאד אוהבת לזרוק, למסור או למכור דברים, להתחדש, להתקדם הלאה. אלא אם בחפץ הדומם טמונים זיכרונות חיים. פרידה מסיטרואן ג'אמפי מודל 2004


עין צופיה - האוטו שלנו נוסע רחוק

אני לא טיפוס סנטימנטלי, ואני גם לא אוהבת את המילה הזאת משום שהיא תמיד מסבכת אותי בהגייה שלה. יותר מדי נונים יש בה, והיא מחזיקה אותי בכוח כאילו כדי להוכיח שיש לי דבר כזה. סנטימנטים.

אבל מה לעשות, גם אם אתכחש לכך, יש בי חלקיקים שמוכנים להודות שמידי פעם, מבלי שאני שמה לב, אני מתחברת לדברים וחפצים מאחר והם מעוררים זיכרונות מתוקים או נוסטלגיים.

באופן כללי אני אוהבת לזרוק דברים. כל מה שלא היה בשימוש במשך פרק זמן סביר או שכבר לא רלוונטי, עובר אצלי ישר למחלקת ה"בוא נוציא את זה כבר מהבית, יש בטח מישהו שירצה". כשהייתי צעירה (כן, הייתי. אני חושבת...) הייתי הופכת את הבית לפחות פעם בשבוע. הסלון היה עובר לפינת האוכל, פינת האוכל למעבר והמעבר למטבח. גם הילדים. בכל שבוע בעלי היקר היה מגלה עיצוב חדש. היום אני כבר חוששת לעשות שינויים שכאלה, מהפחד שאולי אמצא במהלכם איזה חפץ שצריך להוציא מהבית, ואולי, רק אולי, בדיוק אזדקק לחפץ הזה, שיש לו ים של היסטוריה וקשר אישי.

זה בדיוק מה שקרה לי כשהחלטנו למכור את הרכב שלנו.

 

עוד כשהיה קטן

קנינו אותו כשהיו לנו שישה ילדים. זוג צעיר ומתוק שהבין שאי אפשר להמשיך בלי ואין ברירה, צריך רכב מסחרי. אז קנינו. הרכב הזה שעבר אתנו כל-כך הרבה טיולים, נסיעות לחדר לידה, טרמפיסטים מצחיקים ובלתי צפויים, שאת מבטם ההמום לא אשכח לעולם כי ביננו, מתי יצא לכם לעמוד שלוש שעות בחום המטורף ולגלות שהרכב שעצר לוקח אותך אל היעד ויש לו שמונה (!) מקומות פנויים? ואתה, שהיית מספר שבע בטרמפיאדה זוכה לעלות עם הראשונים בתור.

הרכב הזה, שצבר זיכרונות כמו נמלים, בטח כבר שמח להיפטר מאתנו. ולמה? אז ככה...

 

שטיח מעופף

פעם עברה אמי מורתי דירה משכונה אחת בירושלים לאחרת, וגייסה אותנו, בני המשפחה לעזרה בשינוע הציוד. שני אחיי האהובים - שאת שמותיהם לא אזכיר - היו בשלבי ההעמסה האחרונים, כשהשטיח העתיק היה היחיד שעוד נותר להעמיס וזהו, נוסעים. "תזרוק את השטיח מלמעלה", צעק הצעיר, והבוגר התחיל בכיוון השטיח אל סביבת האוטו (גובה של קומה אחת), תוך שהוא מדבר בטלפון. הצעיר, שקלט שגבר לא יכול לבצע שתי פעולות בו זמנית, זעק לו שיחדל כי המיקום בו הוא נמצא לא טוב והשטיח עלול ליפול ישירות על האוטו. אך מה לעשות שמשליך השטיח היה בשיחה חשובה, כך שלא שמע את הזעקות - "וישלך את השטיח בחבטה גמורה על מכסה המנוע של האוטו, ויישמע קול מכה גדולה".

את השעות הבאות בילו האחים במציאת מכסה מנוע חדש, כדי שהאיש שלי לא יגלה ויפרק אותם עצמם למטרת מכירת חלפים לנזקקים. הוא כמובן גילה, חלקי גופם עדיין עימם. מזל שאני בסביבה.

 

בדרך לחדר לידה

כל רכב צריך מידי פעם לנוח מבעליו, לעבור איזה טיפול מקיף. כך היה עם המכונית המתוקה שלנו בשבוע שלפני לידת בתי השביעית. לא יודעת מה חשבנו לעצמנו כששלחנו את הרכב לבדיקה שגרתית במוסך דווקא בימים ההם. הצירים התחילו בתזמון מושלם, בשעת לילה מאוחרת, והתלבטנו האם להזמין אמבולנס או לקחת רכב מאחי וגיסתי היקרים. כמובן שבמקרים האלה הרוב קובע, והרוב קבע שניקח את הרכב של אחי. איך רוב? כי אני הייתי שניים, בשלב ההוא. המסע אל ביתם היה ארוך ואיטי. שתי דקות של הליכה קצרה הפכו לרבע שעה ארוכה, עד אשר הגענו אל עמדת קבלת המפתח. הרכב שלנו חזר אמנם אחרי מספר ימים, המום לגלות שבזמן שהוא עבר טיפול קוסמטי, לנו נוספה עוד נסיכה למשפחה.

 

ארון בבאגז'

לפני חמש שנים בערך, כשביתנו נשרף עקב מרד אזרחי של מייבש הכביסה, קיבל הרכב שלנו תפקיד נוסף – ארון בגדים. קופסאות פלסטיק גדולות נערמו בבגאז', ועל כל קופסא היה שם ופירוט תכולה. בכל פעם שאחד הילדים היה צריך לקחת בגדים, הוא ניגש אל הרכב, פתח את הדלת האחורית ובחר לו את הבגדים הנדרשים. לו ידעתם כמה בלגן זה חסך לנו בימים ההם. הרי בדרך כלל בכל בית יש ערימות בגדים על הרצפה, בגדים שמקומם בארון, ועוד. במקרה הזה, אף ילד לא לקח סיכון שהבגדים שלו יהיו מרוחים בצדי הכביש.

 

קילומטרז' של שמחה

הרכב הזה שימח אותנו במשך כשבע שנים, ואין מקום בארץ שהוא לא היה בו. בטיולים משפחתיים בחום המהביל של חודש אוגוסט, או בטיולים המשוגעים שלנו בשבוע שלפני פסח, בנסיעות להופעות בכל הארץ או בשליחויות לדבר מצווה, ומעולם לא שמענו אותו מתלונן, וזאת למה? כי מנוע הטורבו דיזל לא איפשר לנו לשמוע הרבה. ככה זה, רכבים מתנחלים מגיעים רחוק, אבל עושים הרבה רעש בדרך.

 

החלטה ופרידה

כבר שנתיים שאנחנו מתלבטים אם למכור את הרכב. לכאורה אין לנו באמת סיבה מוצדקת למכירה, אבל הרגשנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה, וכך בתהליך ארוך נפרדנו אט אט מהרעיון שהרכב שלנו ימשיך אתנו לאורך שנים. לפני כשבוע הכנתי שלט נחמד: "למכירה, סיטרואן ג'אמפי שנת 2004", ושלחתי את הילדים להדביק את המודעה כי לא יכולתי לעשות זאת בעצמי.

מי, מי אמר שאני בחורה סנטימנטלית?

חזור למגזין