דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 424 ניסן תשע"ח מרץ 2018
כתבות

נקודת ציון

כרמים ויער, מעיינות ומדבר, מרבדי פריחה, אתרים היסטוריים, בתי אומנים ואטרקציות טיולים, כל אלו הם חלק מתפאורת היומיום שלנו בבנימין, אבל הצצה אל כמה מסיורי "חמישים סיבות להכיר" מגלה שבשביל אורחים מבחוץ הם יעד תיירותי מרגש ואחר, במיוחד כשמשולב בהם המפגש האנוש


נקודת ציון
צילום: קובי רפאלי

ביער נווה צוף, באחד מימי השישי האביביים האחרונים, הייתי כחולמת, הרגשתי עוד צעד בשיבת ציון. זה קרה כשהצטרפתי לסדנת צילום של תיירות חבל בנימין עם הצלמים שחר כהן וקובי רפאלי, כחלק מסדרת סיורי "חמישים סיבות להכיר". שחר מנהל את המכללה לצילום בקריית אונו וצלם טבע עטור פרסים, וקובי הוא אושיית אינסטגרם, צלם מוכר בתחום הסמארטפון, אף הוא עטור זכיות בתחרויות צילום בארץ ובעולם.

המשתתפים בסדנה הגיעו אליה ממקומות שונים בארץ, והיער הסביר להם פנים. השמש הגיחה מידי פעם מבעד לעננים באור רך, מרבדי העשב הוריקו בקרחת היער, הכלניות והרקפות דיגמנו סמוקות וזקופות. סבך העצים הזמין את הצלמים בצללים המרתקים שיצר אל המסתוריות בעומק היער.

הסדנה, בלב מערב בנימין, התנהלה במקצועיות רבה ונראתה לי כאילו מנותקת מהזמן, מהמרחב ומהתודעה הציבורית הרווחת. כאילו ביקום מקביל. כולם, חוץ ממני, היו מרוכזים בפריים, בזוויות הצילום והפוקוס, כאילו לא שמעו מעולם על הסכסוך במזרח התיכון. שחר כהן הדריך את הקבוצה שהגיעה עם מצלמות מקצועיות מרשימות, וקובי הדריך את צלמי הסמארטפון. שניהם פתחו בהסבר טכני ארוך וכמעט איבדו אותי בשלב הזה. שחר הסביר על העדשות, על גודל הצמצם וזמן החשיפה, וקובי סיפר על עולם הסמארטפונים, פונקציות המיקוד השונות בהתאם למכשירים ועל אפשרויות העיבוד והליטוש לאחר הצילום. אצל שניהם נבחרו זוויות צילום מאתגרות ובלתי שגרתיות. או כמו שאומר קובי, "העולם מתחלק לאלה שמצלמים מגבוה ואלה שמצלמים נמוך".

 

פשוט הגעתי

בין המשתתפים בסדנה פגשתי את יפעת ושלמה ורטהיימר שהגיעו מהיישוב נירית שליד כפר סבא. שלמה הגיע חמוש במצלמה עם כננת ארוכה והצטרף להדרכה של שחר, ויפעת הצטרפה לקבוצת צלמי הסמארטפון בהדרכת קובי. שלמה עובד במכון התקנים והוא צלם וצייר חובב, מצלם ומצייר בעיקר טבע ונוף. "אל הסדנה הגעתי דרך המלצה של חבר מראשון לציון", הוא מספר, "החבר הוא חובב צילום ועוקב אחרי צלמים ברשת. הוא ראה פרסום על הסדנה ויידע אותנו". אני מתעניינת אם ידע שהסדנה מתקיימת בבנימין, ושלמה לא נבהל. "לא עשיתי שיעורי בית לפני, פשוט הגעתי. אולי בדיעבד אם הייתי מבין, הייתי לוקח אקדח". יפעת מרגיעה עוד יותר: "הכל רגוע ושקט הרבה יותר ממה שזה נשמע מרחוק, כשאתה נמצא בפועל במקום אתה לא מתרגש מזה". ניסיתי לתהות אם באו מתוך כוונה נסתרת, אך לשמע תגובתם האדישה והלקונית כמעט פרצתי במחולות. ימות המשיח! דין בנימין כדין תל אביב.

גם את רודיקה מרחובות הטרדתי, תוך שהיא מתאמצת להתרכז בעדשה ולהפיק מהרקפת שמולה פריים מדויק. היא לא הבינה את פשר השאלה שלי ושימחה אותי מאד בתשובותיה הסתמיות.

אני לא חושבת שהמציאות הזאת היתה יכולה להתקיים לפני כעשור. משהו כנראה קרה ליחסי הציבור של בנימין בזמן שישנתי.

ניסיתי להבין מה בדיוק קרה ואיך, ביקשתי לדבר עם המנהל – הצלם שחר כהן גר ביישוב נווה צוף הסמוך ליער. "אני כבר 28 שנים מלמד צילום ומארגן סדנאות בכל הארץ", הוא עונה, "הגיע הזמן לעשות את זה במגרש הביתי. אני גר פה וחשוב לי לחשוף את האזור לאנשים מכל הארץ. יש פה עושר של בעלי חיים, צמחיה וטופוגרפיה מיוחדת.

"לפעמים אנשים נמנעים מהגעה לאזור בגלל מחסום פסיכולוגי, אבל ברגע שעוברים את המחסום הפיזי רואים שזה לא בשמים, ומגלים מקום קרוב ומקסים. מי שעבר את המחסום בפעם הראשונה, יגיע בדרך כלל שוב. אנשים חוזרים וחבר מביא חבר", אומר שחר ומוסיף, "אני אופטימי. ההתמדה היא המפתח".

הקשר של בנימין עם הצלם קובי רפאלי, תושב אשדוד, נוצר דרך רשת האינסטגרם והוא הוזמן להכיר מקרוב. "לא הייתי מצליח להכיר את האנשים והנופים אלמלא החיבור דרך האינסטגרם", הוא אומר בכנות, "רק ככה נוצר חיבור אישי עם אנשים במחלקת התיירות במועצה, ונחשפתי לכל מה שקורה בבנימין. המקומות המדהימים, אתרי התיירות, האנשים המיוחדים - נכנסו לי ישר ללב. לא הייתי ער לזה שיש כאלה חיים בבנימין, שיש כזו פעילות".

אני שואלת אם זה יוצר אצלו צורך לשתף אחרים בגילוי. "בהחלט", הוא עונה נחרץ. "כמוביל דעת קהל ברשתות החברתיות אני מציין בפני העוקבים שלי שאני מעביר סדנאות בבנימין ומאד מתחבר למקום. דרך הפלטפורמה של האינסטגרם אני מביא לתודעת הקהל בארץ את מה שחוויתי. קולגות שכבר הצטרפו אליי תמיד נפעמו וחוו גם הם את הגילוי. "עבור מי שגר בתל אביב, באי המבודד, זה פוקח את העיניים. הביקור פה מצליח כי המפגש נעשה באופן לא פורמלי, בלי יותר מדי שיווק ופרסום, טבעי ופשוט".

הפער הכל כך משמעותי בין האופן שבו נתפסים החיים בבנימין בעיני צרכן תקשורת ממוצע לבין התנועה במציאות מפתיע אותי, ואני לומדת על המאמץ שנעשה מאחורי הקלעים מאסף לסנר מאגף התיירות.

אסף, שמנהל את תחום השיווק, מספר על הרקע לסדנת הצילום הזו. בשנה האחרונה, לרגל 50 שנה לשחרור חבל בנימין, יצאו במחלקת תקשורת והסברה יחד עם אגף התיירות בסדרת סיורים וקמפיין '50 סיבות להכיר', לקהל הרחב. "בחודשים האחרונים, מידי יום שישי, מתקיימים סיורים שאליהם אנשים מוזמנים להירשם בחינם. יש סדנאות צילום, סיורי פריחה, סיורים של רוכבי אופניים מקומיים שמארחים בסינגלים, סיורי בתים פתוחים ועוד", הוא מפרט, "הקמפיין נערך ברשת החברתית וקהל היעד שלנו הוא אנשים מחוץ לבנימין. אנחנו שואפים לעבור תהליך של נירמול וקונצנזוס לגבי האזור. האתגר שלנו הוא להתמודד מול פחד מתוך בורות. הרוב המוחלט של התושבים באזור הרי חיים כאן חיים פשוטים בלי תסבוכות ותהיות". לכל סיור מגיעים עשרות משתתפים שנרשמים דרך אתר "חמישים סיבות להכיר", וכל התגובות נרגשות ונלהבות.

 

לעבור דרך הבית

אחת השותפות לסיורי החמישים היא אליענה פסנטין, שהובילה בחודשים האחרונים את סיורי "בתים פתוחים ביובל". "אני גרה כבר 23 שנים בעלי, ומהיום הראשון, בלי לקרוא לזה ככה, התחלנו כזוג לעסוק בהסברה". אליענה נזכרת בהתחלה: "עלות המגורים בקרוואן היתה אז 150 שקלים לחודש. כשהגענו לבנק, לא האמינו לנו, הפכנו לבדיחה. הפקידים צחקו והיו סקרנים לדעת איפה משלמים כזה סכום חודשי למגורים. פתחנו מפה, התחלנו להסביר על האזור, וכבר אז התחילה הרגשת השליחות".

הזוג פסנטין גרו כעשור בגבעות באזור ולא הפסיקו לארח חברים וקבוצות, כשנודעו בהכנסת האורחים שלהם. עם השנים אליענה הבחינה שמשהו קורה לאנשים כשהם עוברים את מפתן הדלת ונכנסים לבית. משהו קורה כשאתה פותח בפניהם את הבית והלב, שהציניות נמסה והם קשובים יותר. לא דומה הסבר על הנוף בתצפית נהדרת, להסבר על הנוף בתצפית נהדרת אחרי שעברו בתוך הבית הפרטי שלך.

"אני מארחת לתצפית בחצר האחורית שלי", היא מספרת, "כשעוצר אוטובוס, אנשים נבוכים לעבור דרך הבית הפרטי שלי אל התצפית. הם שואלים בזהירות: 'אפשר להיכנס? אפשר לעבור?', ואני נענית בשמחה. אני מרגישה שכשאני חשופה ומזמינה אותם לחיים הפרטיים שלי, הם מרגישים שיש פה משהו אמיתי. משהו עובד יותר טוב אחר-כך".

בטיול שעשו בני הזוג פסנטין בפנסילבניה, הם התנסו בחוויה מיוחדת שהשאירה עליהם רושם ונתנה להם רעיונות להמשך. "ישנו שם בחוות עובדים. הרעיון הוא להצטרף לחיים בחווה - לישון בחווה, לקום מוקדם לעבודה, לאכול ארוחה המורכבת מהמצרכים שליקטת בחווה. לא אכלנו שם בגלל בעיות כשרות, אבל נדלקנו. בחווה סמוכה גרה משפחה מקהילת האמיש והם פתחו את ביתם לארוחות בתשלום. הצורך של האנשים להשתתף ביוזמות האלה גרם לי להבין שיש עוצמה לחוויה של ארוחה סביב שולחן. התאהבתי בקונספט הזה. יש משהו שקורה בין אנשים סביב חוויית האוכל, כשהם יושבים יחד - המחיצות יורדות, הכל פחות טעון. אפשר לדבר בצורה יותר עניינית".

בתקופת חופשת הלידה של רכזת דסק חו"ל במחלקת התקשורת של המועצה, אליענה החליפה אותה בתפקיד. "פתאום ראיתי את הדברים במבט על. הבנתי את פוטנציאל ההסברה העצום שיש לגוף גדול".

הרעיונות מפנסילבניה גויסו לציון 50 שנים לשחרור חבל בנימין. המכנה המשותף של יוזמת הסיורים היתה ישיבה אצל מישהו בבית ומפגש בלתי אמצעי סביב ארוחה. "בניתי שלושה מסלולי סיור. לכל סיור היה קונספט אחר עם שלוש תחנות שיש ביניהן חיבור".

דביר וסר, בן 39 מירושלים, הוא אחד מהמשתתפים שלקחו חלק בסיורים הללו. דביר עוסק בהשקעות בנדל"ן ואוהב מאד לטייל בארץ ובעולם. את החוויות הוא משתף עם חבריו בפייסבוק.

"המפגשים האנושיים היו הכי משמעותיים בעיניי. זה נגע בי וריגש אותי. בזכות המפגשים למדתי המון", הוא אומר.

"יש בבנימין המון תיירות", הוא מתפעל, "וואו! אפשר להיות שם ימים ולא תראה הכל". דביר מספר על הסיורים מהזווית שלו: "השתתפנו בסיור שנקרא 'המוציא לחם מן ההר'. היינו כ-20 איש, קבוצה מאד מגוונת. אני מטייל המון, אבל אני חייב להודות שהיה שם משהו מקסים במיוחד. אספנו ביצי חופש מהלול האורגני בשילה, ביקרנו במשק שבו מגדלים עיזים ומכינים גבינות ויוגורטים, ביקרנו גם במסעדת הגורמה 'אסדר לסעודתא', ובבית הבד של משק אחיה טעמנו סוגים שונים של שמן זית. מהמצרכים שאספנו אכלנו ארוחת בוקר אצל קדרית בשם שבותיה, בכלי חרס שהכינה, למול הנוף הנשקף מביתה. הרגשתי שחזרתי אחורה בזמן, התפעלתי מזה שאנשים מייצרים לבד את המזון שלהם. פעם ראשונה שיצא לי לפגוש את האנשים שם באמת. פגשנו אנשים חרוצים וטובים".

הסיור השני בסדרה היה 'סיפורי בתים', ובו ביקרו בביתה של אליענה, שנבנה בהשראה תנ"כית, ביורט - אוהל מונגולי ביישוב אחיה ובצימר חברתי ביישוב עדי-עד.

סיורים אחרים הגיעו לחאן ענבלים האקולוגי בנווה ארז, ליקבים השונים בבנימין, למפעל סבונטו בכוכב השחר ולאתרים רבים אחרים, בהם שילה הקדומה.

אילנית ממודיעין, שהשתתפה באחד הסיורים סיפרה בהתרגשות: "נפתח בפנינו צוהר מרגש לעולם קרוב כל כך, אך עם זאת כה רחוק ולא ידוע. אליענה אפשרה להתחבר להתרגשות שבגילויים הארכיאולוגיים של מקום המשכן בשילה, והסיפור של חנה, עלי ושמואל התמלא בחיים מרגשים מולנו. האתר בשילה מושקע ומרגש ומחבר לשורשים. הביקור בו מחזק את ההבנה שהעץ שלנו כעם כה עמוק ועתיק, עוד טרם היות ירושלים. התרגשנו והתביישנו שזו הפעם הראשונה שאנו מבקרים באתר, כשאנחנו נושקים לגיל 50. איך זה שמשרד החינוך לא כלל את המקום בסיורי בית הספר בכל שנותינו במערכת החינוך?!", היא שואלת. "סיפרנו לחברים ואנו מתכוונים להגיע עם בנותינו ועם המשפחה המורחבת לסיורים נוספים.

"היישוב עלי הפתיע אותנו בגודלו ובאוכלוסיה האיכותית שפגשנו בו. ביקרנו גם באחיה ועדי-עד והתארחנו בבתי משפחות המחוברות לעם ולארץ הטובה הזו. התקבלנו בחום ובאירוח כמסורת אברהם אבינו ולא הפסקנו להשוות בין הציניות והרדיפה אחרי ה"עוד ועוד" השטחי, לעומת השמחה שראינו שקיימת ב"יש" המקומי, הממשיך שרשרת יהודית בת אלפי שנים.

"ללא הפרויקט ייתכן שלא היינו מגיעים לסיורים באזור וממשיכים לחוות את ההתיישבות דרך פריזמה צרה של תקשורת חד צדדית", היא מודה. "כדאי להנחיל ל'מסבירנים' נוספים את האפשרות לארח ולפתוח לאנשים את העיניים והלב. קודם כל לישראלים שכלל לא מודעים למקומות הללו ומושפעים מתקשורת שטחית ולא מחמיאה. כתושבי מודיעין שגרים 50 דקות נסיעה מכאן, גילינו עולם עשיר שהפחד להתקרב אליו התפוגג לחלוטין".

 

מבקרים חוזרים

הסיור השלישי בסדרת "בתים פתוחים ביובל" נקרא 'צ'ולנט לא רק בשבת'. כבת לבעלי תשובה אמריקאים, אליענה הרגישה שזו הזדמנות לחשוף את הציבור גם לעולם החרדי-מתנחלי. בסיור התאפשרה למשתתפים הצצה ל'סצנת הצ'ולנט' שמתרחשת בימי חמישי בלילה במודיעין עילית, העיר החרדית השכנה לבנימין. הם שמעו על עושר חיי החסד בקהילה, על אפשרויות הגמ"ח הרבות מספור ועל החיים בחברה החרדית, וטעמו אוכל מסורתי אופייני כמו קוגל וצ'ולנט. גם בסיור הזה הדלת פתוחה – דלת בית הוריה של אליענה ביישוב מתתיהו שבמערב בנימין.

סביב השולחן הם התוודעו למשפחה יוצאת הדופן. מתוך רצון להיטיב, קיבלה עליה המשפחה לפני שנים לאמץ ילד, וכך קיבלו לידיהם תינוק עם תסמונת דאון שננטש בבית החולים. לאחר הצלחת האימוץ, הם החליטו לשוב ולאמץ ילד נוסף, וכך לאט לאט אימצו ארבעה ילדים עם תסמונת דאון, שהם היום כבר בחורים צעירים.

דביר וסר השתתף גם בסיור הזה. "כל כך התרגשתי מהמפגש עם המשפחה הזאת. זה טלטל את עולמי. תעצומות נפש כאלה לא פגשתי בשום מקום בעולם. למדתי שיעור גדול לחיים. חשבתי עד אז שאני אדם די טוב, אבל מאז קיבלתי פרופורציות אחרות שגימדו אותי.

"בתום הסיור התקשרתי למשפחה וביקשתי לחזור לביקור עם חבר שמנגן. הגענו עם גיטרה, ניגנו ושרנו עם הילדים. היינו איתם עד אחת בלילה. מאז אני בקשר עם המשפחה. בפורים הגעתי עם משלוחי מנות". לשאלתי איך מגיבים החברים והעוקבים הרבים בפייסבוק, הוא עונה: "אנשים לא יודעים מה קורה בשטחים. שאלו אותי בהתחלה שאלות מודאגות כמו 'האם מסוכן?' ו'האם אפשר לבוא עם ילדים?', אבל לאחר ששיתפתי את החוויות שלי, אנשים ביקשו שאודיע להם כשאצטרף שוב לסיור. אנשים שטיילו בכל העולם, שמכירים את ניו יורק מצוין, לא מכירים מה נמצא חצי שעה מהבית שלהם".

אליענה מספרת שכשהציעה את הסיורים ידעה שהיא חייבת לעשות אותם מפתים, אטרקטיביים ומיוחדים, שצריך להשקיע הרבה בגרפיקה מושכת ומקצועית. אף על פי כן היא לא שיערה את ההצלחה הגדולה של הסיורים. כל הסיורים היו מלאים והיתה תמיד רשימת המתנה.

"שימח אותי מאד כשאנשים שאלו על הסיור הבא, שהגיעו גם בקור של שתי מעלות, שהרגישו הרבה יותר בנוח במרחב בביקורים החוזרים.

"אנשים היום הרבה יותר פתוחים לשמוע על תיירות בבנימין, אולי בגלל הפירסום הרב שהרגיל את האוזן לשמוע על 'חבל בנימין', אולי בגלל שהנגישו את בנימין בסיורים מפתים, כך או כך, יש שינוי. אם כולנו נשקיע באירוח וכל אחד יהיה שגריר הסברה, יזמין חברים מהעבודה או מהמילואים, תהיה פה מהפכה. 20 אלף איש יכולים לעשות את השינוי".

השינוי הזה לא קורה בין לילה, אבל בשורת האביב כבר כאן. והפריחה יפיפייה, ופוטוגנית.

חזור למגזין