דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 425 אייר תשע"ח מאי 2018
דברי הימים

זמן ריבונות

גם השנה נוספו נופלים לרשימת נופלי בנימין שמקריא ראש המועצה בטקס יום הזיכרון המרכזי של בנימין, בבית "יד לבנים" (המשטרה הבריטית) על דרך האבות (ואדי חרמייה). תלמידי ישיבת נר תמיד בחשמונאים ריגשו את הקהל כאשר סיפרו ושרו על כמה מן הנופלים, ובהם גם בני משפחת סל


זמן ריבונות
צילום: יהודה שראבני

ערב יום העצמאות תלו ראשי המועצות ברחבי יהודה ושומרון, בצד דגלי המדינה, גם את דגלי הריבונות. אבי רואה הצטרף למיזם (שלא היה יוזם בעצמו, כך אמר במאמר מוסגר, כי את הדגלים האלה צריך לתלות בתל אביב וירושלים, לא כאן בחצר האחורית שלנו) מתוך תחושת לויאליות לעמיתיו שיזמו את המהלך. "אין לי משהו מהותי נגד העניין", הוא מבהיר, "אז זרמתי עם הרעיון".

בנוגע לריבונות עצמה, בלי קשר למיזם תליית הדגלים, אבי רואה מאד בעד. לאחרונה הוא אף מבחין בבשלות מסוימת שנוצרה בחברה הישראלית. "זה חשוב גם אם מהלכי הריבונות יהיו בהדרגתיות", הוא מסביר, "קודם כל בחלקים מאד מסוימים, כמו ביישובים ביו"ש, כל היישובים", הוא מדגיש. "אנחנו בעצם אזרחים לכל דבר ועניין של מדינת ישראל, ואין סיבה שהריבונות לא תחול עלינו, ושנמשיך להיות כפופים לכל מיני חוקים ונהלים שקשורים לריבון הקודם. באופן מוזר החוק מגדיר את הירדנים כריבון הקודם, למרות שהם עצמם כבשו את המרחב הזה, ואף גורם רשמי לא הגדיר שהאזור הזה שייך להם. אז כדי למנוע כל מיני עיוותים שאנחנו חווים כל העת, הגיע הזמן להחיל ריבונות, גם אם בשלביות. ראשית כל על היישובים, אחר כך בשטחי C, ואחר כך בעז"ה במקומות נוספים. אני תומך בזה וחושב שזה חשוב ונכון, וזו הזדמנות שעומדת לפתחנו בזמן הזה. נוצר כאן חלון הזדמנויות עם עליית ממשל חדש בארה"ב, ואם נפספס אותו יכול להיות שנפספס את ההזדמנות לעוד הרבה זמן, וחבל".

 

להסתכל קדימה

גם באירועי ה-70 למדינת ישראל מזהה אבי רואה שינויי מגמה. נוכחותה של שרת התרבות היתה ניכרת, הוא אומר. "היא ידעה לקחת את האירועים לנקודות הנכונות. יצא לי לראות את טקס הדלקת המשואות, ואת טקס פרס ישראל, ואין ספק שנושאים חשובים של לאומיות והתיישבות הטביעו את חותמם בשניהם. וזה נותן תקווה שהנושאים האלה יחלחלו אל קהלים נוספים בעם ישראל. שמעתי את אריה גולן ב"כאן 11" משדר את טקס הדלקת המשואות, ומדגיש שלראשונה בטקס הזה גם אנשי דימונה וירוחם הוכרו כחלוצים. זו אמירה כל כך נכונה. ויחד איתם הוכרו גם תושבי חברון, בית אל ועמיחי כחלוצים. הנה שמים בעצם את הצרכים של עם ישראל ומדינת ישראל בראש סדר העדיפויות, ולא את הרצון להיות יפים בעיני העולם, שזה גם חשוב אבל הרבה פחות מהצורך שלנו לבסס את האחיזה שלנו בארץ ישראל, מכל הבחינות – בטחונית, התיישבותית, תעשייתית-כלכלית, חינוכית.

"אני שמח שיש מי שראו את העניין כמשימה שצריך להקדיש לה מחשבה, זמן וכסף, ולא להתחשב בכל אלה שמנסים להחליש אותנו מול אומות העולם ולטעון שאנחנו לא מספיק הומניטריים ואף מאשימים אותנו בגזענות", אומר רואה. "אלו אמירות שנאמרו על ידי אנשי ציבור וחברי כנסת. לזה אני קורא 'להחליש אותנו ביכולת העמידה שלנו', ואני שמח שבחודש הזה, חודש הזיכרון והעצמאות, הנושא הלאומי תפס מקום מכובד, ועושה רושם שרוב העם מתחבר לעניין הזה.

"ובתוך זה, אמירות קטנות כמו הזכרת החלוצים של חברון, בית אל ועמיחי, ודאי משפיעים עלינו, ואנחנו חוזרים להתחבר להוויה הישראלית יותר ויותר מכל הבחינות, גם מבחינות החלטות ממשלת ישראל וגם בחברה הישראלית. ואין ספק שזה נותן בנו יותר עוצמות, ויותר יכולת להמשיך לפתח, להרחיב, להסתכל קדימה ורחוק, ולא רק כאן ועכשיו. להסתכל 30 שנה קדימה, 50 שנה קדימה, לקדם את חזון המיליון, להתחיל לחשוב על הדברים המשמעותיים לעתיד מדינת ישראל במרחב יו"ש בכלל ובבנימין בפרט.

 

משימת הדור הבא

"וכל זה משפיע כמובן גם על היכולת של דור ההמשך של ההתיישבות להבין שיש לו משימות", ממשיך אבי רואה. "אצל עם ישראל המשימות לעולם לא מסתיימות, ולכן לכל אחד יש את המשימה שלו. בנושא ההתיישבותי זה מאפשר להביא לפתחו של הדור החדש את המשך המשימה ההתיישבותית כאן במרחב בנימין. ואם נדע לעשות את זה נכון, זה יהיה שכרנו.

"כי החשש שלי תמיד היה, ועדיין קיים, שלא נדע ולא נשכיל להעביר את הרוח של החלוצים הראשונים בהתיישבות, עם הנתינה והחיבור לקהלים נוספים כדי לחזק את ההתיישבות. אנחנו מעבירים את זה, אבל צריך להעביר את זה נכון. לא מתוך אמירה שהעיקר שיגורו פה גם אם זה אומר לוותר על ערכים וסוגיות חשובות שהן בלב לבו של עם ישראל, והעיקר להשיג את המטרה שאנחנו רוצים. אלא בדרך נכונה, שנותנת מקום לערכים, לנתינה, לנחישות, גם אם זה יוצר יותר קשיים. אין מה לעשות, אנחנו חייבים להתמקד באמת שלנו שיכולה להתמודד עם כל דעה כזו ואחרת, שבעצם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם אם יש קשיים צריך להתנהל מולם בשום שכל, ולא בצורה של 'העיקר המטרה ולא מעניין אותי מה יקרה ומי ייפגע'. יכול להיות שנצליח בזה אבל ניכשל ביכולת לחזק את הקשר עם שאר חלקי החברה הישראלית שתומכת בנו. תמיד יהיו קיצוניים נגדנו, גם כשיצאנו ממצרים היו שמיד רצו, מול כל הניסים, לתת ראש ולשוב מצרימה. לא צריך להיבהל מאלה, אבל ודאי מול אלה שתומכים בדרך שלנו, יש לעשות את הדברים בצורה שתחזק את הקשר אתם ולא תנתק בינינו, גם אם זה מעכב ומכביד עלינו בדרך להשגת המשימה. דרך נכונה, ישרה והגונה. דרך ארוכה שהיא קצרה".

חזור למגזין