דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 425 אייר תשע"ח מאי 2018
טורים

עין צופיה - 70 שנה, לך תזכור

סבא מאיר מצרפת התפעל ממדי צה"ל ומכל פרי ארצישראלי, וסבא הרב מאיר יאודה מטוניס התרגש מכל כביש שנסלל ומכל בניין שנבנה. המשימה שלנו היא להעביר את תחושות השבח וההודיה הלאה אל הדור הבא


עין צופיה - 70 שנה, לך תזכור
איור: מיטל בן זקרי

"אמא, את יודעת שהמדינה שלנו בת 70?", שואלת אותי הקטנה. אחרי ימים רבים שבהם היא רוקדת לי ושרה שירי חג, כבר נכנסתי איתה למצב רוח של יום העצמאות. שירי מולדת נשמעים ברחבי הבית, רכשתי כלים חד-פעמיים בצבעי כחול ולבן, גם הדגל הוכן לתלייה.

כשהייתי ילדה הייתי גאה בעובדה שיש לי שני סבים ושלוש סבתות (אחת סבתא רבתא), ולכולם יש סיפורי עלייה מרשימים. בכל שיעור מולדת, והיו הרבה כאלה, הייתי מוסיפה מידיעותיי על קום המדינה.

היום אני מבינה שסיפורי הסבים היקרים שלי הם סיפורי גבורה של ממש.

אבא של אמא שלי, מאיר מימון, עזב עסק משגשג בצרפת, ואת כל הממון הרב שחסך הלווה לאנשי האצ"ל כדי שיוכלו לקנות עצים לבניית דרגשים בספינת המעפילים שרכשו, "בן הכט". סבא, שהיה גם נגר, שיפץ את האונייה והפך אותה ראויה לבני אדם. הוא בנה את דרגשי הספינה כדי שהעולים יוכלו לישון בנחת. על כל פרוטה שתרם קיבל הבטחה כי כשיגיעו לארץ, ערי ז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו (הבן של) יחזיר לו את הכסף, ובכל פעם שהיה חסר כסף היו אומרים כולם "מימון ישלם", ומימון שילם.

כשהגיעו לארץ התגלתה האונייה, ולאחר קרבות שהתנהלו בין העולים לחיילים הבריטים, השתלטו הבריטים על האונייה והובילו אותה לקפריסין. במחנה המעצר למעפילים למד סבא את תורת הלחימה. כשעלו ארצה כעבור שנה הוא התגייס לצה"ל והשתתף בקרבות בכפרי המשולש ובכיס פלוג'ה, שם נהרגו רבים מחבריו לפלוגה הדתית שזכתה לכינוי "פלוגת הא-לוהים".

לאורך כל השנים סבא התפעל מכל דבר קטן כמו פירות הארץ - משמן הזית ועד התמרים שהיו תמיד על שולחנו. המבט של סבא על ארץ ישראל היה תמיד מלא בהכרת הטוב. בשבתות הייתי צועדת אתו משכונת גבעת מרדכי בירושלים עד לכותל, ושומעת את כל סיפורי הקרבות והעלייה לארץ. עיניו של סבא אורו בעת שסיפר לי את כל אלו, וסיפוריו הפכו לחיים כך שיכולתי ממש לדמיין את הספינה, המפעל והמדים שכל כך היה גאה בהם, וכל זה למרות שכל הכסף שהלווה לאנשי העלייה לא חזר אליו, ואפילו לא קיבל מפגש קטן עם ערי ז'בוטינסקי.

אבא של אבא שלי, הרב מאיר יאודה גץ זצ"ל, היה פעיל עלייה בעצמו. הוא ברח ממחנות העבודה בטוניס במלחמת העולם השנייה, בערב ט"ו בשבט, ניצל בנס ונדר נדר שאם הקב"ה יציל אותו ויעלה אותו לארץ, הוא יחגוג בכל שנה את סעודת ט"ו בשבט ברוב פאר והדר.

כפעיל ציוני משמעותי סבא הדריך בני נוער ולימד אותם עברית וציונות. התחנה הראשונה של סבא וסבתא וילדיהם במדינה הצעירה, היתה מחנה העולים חליסה בחיפה. האוהל שלהם היה הנקי ביותר והמלא בשמחה. סבתא היתה לאוזן קשבת לכל נשות המחנה. סבא, שכבר היה אז רב פעלים - עורך דין, נוטריון ורב קהילה - לקח כלי עבודה ויצא לעבוד בשמחה בשדות. העולים מסביב ראו את כבוד הרב עמל בעבודת האדמה והצטרפו אליו. כשעזבו את חליסה הגיעו לראס אל אחמר בגליל העליון. סבא החליף את שם המקום ל"כרם בן זמרה", על שם התנא רבי יוסי בן זמרה שקבור שם. סבא גם הקים במושב בית ספר, עיבד את אדמות המשק וגידל עצי פרי, וסבתא גידלה את הילדים וסייעה לסבא בכל דבר.

אני זוכרת את ההתפעלות של סבא מכל כביש ודרך שנסללו, מכל בניין שנבנה.

תארו לעצמכם באיזו חוויה ציונית גדלנו - בכל ביקור אצל סבא וסבתא, ולא משנה של איזה צד, היינו סופגים ציונות וסיפורי ניסים. שבח והודיה היו בשיח היומיומי בהסתכלות על הארץ.

לפעמים אני תוהה לעצמי אם הדור של ילדינו לא החמיץ קצת מהפלא הזה, היום כשהכל מובן מאליו, הם לא יודעים מה הם צירי לידה. דור הסבים שלנו כבר לא בינינו, והסיפורים שלנו, מרתקים ככל שיהיו, אינם דומים לסיפורי הורינו.

70 שנה, בשביל עם שעבר סבל נוראי בשואה והגיע פגוע וחבול; 70 שנה, עבור אלו שחלמו במשך דורות לתקומה; 70 שנה שהתחילו בדרך נס, 70 שנה שבהם הפכנו למדינה משגשגת, פורייה, מלאה ומפותחת - כל אלו נס גדול.

אז נכון, לא הכל מושלם, ונכון יש הרבה מה לתקן, ונכון ישנם תחומים שבהם אנחנו אפילו הולכים אחורה, אבל היי... אנחנו כאן. יש לנו כנסת. יש לנו צבא. יש לנו שפה שלנו, ואנחנו צומחים ומהווים מודל לעמים רבים, ויש עוד אחים שלנו שנמצאים בגלות ואם רק יחליטו שהגיעה העת, השערים פתוחים. הימים בהם שערי העלייה ננעלו, אינם. הימים בהם שלטון זר חי כאן, חלפו. הימים בהם יהודים הלכו שפופים, נמוגו.

אני מרגישה שימים אלו שבין יום העצמאות ליום ירושלים צריכים להיות ימי הודיה, בהם נשקיע את כל מרצנו בהסברה לילדינו על מה שלא היה אז ומה שיש היום - בסיפורים על ההקרבה שעשו הדורות שלפנינו-מעלינו כדי לחיות כאן, בשירים ישנים שהפכו למורשת כי הם אלו שמביעים את היהודי האמיתי.

צריכים להפוך את הימים האלה לימים שבהם מרבים טוב בארץ. לדבר טובות ולא להלעיז, לחשוב טוב ולא שחור, להתנדב, לשמח את חיילנו, לטעת בהם כוחות, ולהתפלל. להתפלל לבניין המקדש, כי המדינה אמנם בת 70, אבל הארץ עצמה בת אלפי שנים.

קום המדינה הוא צעד אחרון לפני הגאולה.

יהי רצון שנזכה להיות ברגע הנכסף, בבניין.

חזור למגזין