דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 425 אייר תשע"ח מאי 2018
טורים

רק רגע עם שלמה קשי, פסגות

"לא הספקנו כלל להבין מה קורה, לא דמיינו שנגיע לשם. כולנו התפרקנו על הכותל. אי אפשר לתאר במילים איך זה להגיע לכותל בפעם הראשונה ולהבין שהר הבית בידינו"


רק רגע עם שלמה קשי, פסגות

נולד בשנת 1944.

גדל בירושלים בשכונת הבוכרים ולאחר מכן בתל ארזה ובקרית משה.

ממקימי היישוב פסגות.

נשוי לשולה, אב לארבעה, סב ל-14 וסבא רבא לנין.

לימודים: תלמוד תורה בני ציון, ישיבת פורת יוסף, בית ספר חורב, ישיבת קול תורה וישיבת חברון.

עיסוקים בעבר: נהג משאית ונגר.

עיסוק בהווה: ייצור יין ביקב פסגות.

תחביבים: נגינה ומוזיקה, בעלי חיים ומשחק שחמט.

מוטו בחיים: "לראות טוב בכל אדם".

 

מה היה הרגע - 

 

שזכור לך מילדותך?

גדלתי בירושלים החצויה. אני זוכר שכנערים היינו הולכים לסביבת שטח ההפקר והיינו "נלחמים" ברוגטקה מול הירדנים.

היתה לי ילדות מרתקת, בלי הרבה אמצעים, אבל היתה בה הרבה שמחה. ידענו להפוך כל קופסת פח לצעצוע.

 

של שמחה מיוחדת?

ההיכרות עם שולה אשתי. הכרנו כשהייתי בתקופת ההכשרה בנח"ל המוצנח בקיבוץ חפץ חיים, שם שולה גדלה. אהבתי את התמימות שלה, זה קנה אותי.

ההורים שלה מאד התנגדו לקשר בינינו. פעם אחת אמרתי לה שתשאל את אבא שלה איך יכול להיות שהוא כל כך מתנגד למישהו שהוא כלל לא מכיר. הוא הקשיב והלך לבדוק אודותיי בכל ירושלים. באותם ימים בית הוריי היה סמוך לביתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ואביה של שולה הגיע עד אליו לשאול עליי. אחרי הביקור קרא לי הרב עובדיה והביע כעס על כך שרב הקיבוץ חפץ חיים מתנגד לשידוך, והוא העביר אליו מסר ברור בעניין. 

אני חייב לציין שלאחר החתונה היחס אליי השתנה לגמרי, עד כדי כך שלפעמים הרגשתי קרוב וקשור לחמי יותר מאשר בניו.

 

של הפתעה?

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי חייל במילואים, בחטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור. לפני המלחמה היינו בכוננות במשך שלושה שבועות, לא יכולנו להוריד נעליים ולא להתגלח, מחשש שבכל רגע תפרוץ המלחמה. באחד הימים צה"ל הוריד את דרגת הכוננות ושלחו אותנו לראות סרט בצריפין. שולה שהיתה אז חברה שלי הגיעה לבקר אותי, ישבנו לנו לבד ולא שמנו לב שבאותו זמן כולם הוקפצו והמלחמה התחילה.

הייעוד של החטיבה שלנו היה לצנוח באל-עריש בסיני וללחום במצרים. הסיעו אותנו לתל נוף וכבר ישבנו במטוסים שהיו אמורים להטיס אותנו דרומה כפי שתוכנן, אלא שברגע האחרון הוחלט שכל החטיבה תעלה לסייע בזירת הלחימה מול הצבא הירדני בירושלים.

נסענו לירושלים באוטובוסים עם אורות מעומעמים, בדרך בורמה. הנסיעה והדרך כבר הכניסו אותנו לאווירת הקרב.

 

שלא יישכח?

הגדוד שלנו יועד להגיע עד מעבר מנדלבאום, בפועל הגענו לתוך שכונת שייח' ג'ראח.

אני זוכר שעמדתי על אחד הגגות בשכונה וראיתי אנשים עם חליפות וקסדות של הירדנים מתקרבים מכיוון שכבר נכבש על ידינו. רגע לפני שכמעט יריתי בהם, גיליתי לתדהמתי שאלו בחורים מישיבת חברון שרצו לבוא לסייע לנו. נס שלא יריתי עליהם.

ביום האחרון ללחימה נכנסנו דרך שער האריות לעיר העתיקה. בין החומות נשארו צלפים ירדנים בודדים. משם המשכנו עם חברינו לחטיבה עד להר הבית.

לא הספקנו כלל להבין מה קורה, לא דמיינו שנגיע לשם. חשנו אופוריה וכולנו התפרקנו על הכותל. אי אפשר לתאר במילים איך זה להגיע לכותל בפעם הראשונה ולהבין שהר הבית בידינו.

 

של התרגשות?

ללא ספק זהו הרגע שבו שרנו את "ירושלים של זהב" ליד כיפת הסלע, בסיום המלחמה.

זו היתה התרגשות מיוחדת בשבילי גם כלוחם במערכה לשחרור ירושלים, וגם כמי שגדל בירושלים החצויה. בכל פעם שאני שומע את השיר "ירושלים של זהב" אני נזכר ומתרגש מהרגע הגדול הזה.

אחרי המלחמה היה מסדר שהביאו אליו את כל הפצועים של החטיבה ושרנו יחד את המילים שחיבר מאיר אריאל, שלחם בחטיבה, לשיר הזה – "ירושלים של ברזל". גם הרגע הזה מלווה אותי עד היום.

 

שבו החלטתם לגור בבנימין?

אחרי נישואינו גרנו בקרית משה בירושלים, ואז התגבש בשכונת בית וגן הגרעין שהגה את רעיון העלייה לפסגות. גיסי עניין אותנו ברעיון, ואהבנו אותו.

כשהערבים הבחינו שיש תנועה של יהודים לכיוון ההר שעליו יוקם היישוב, הם הגישו על כך בג"ץ. פנחס ולרשטיין, שהיה אז יו״ר המועצה, דאג להביא במהירות מבנים למגורים והיה צריך לעלות ולאכלס אותם כמה שיותר מהר. באותם ימים היתה לי משאית גדולה וגיסי הציע שאעלה עם המשאית וניישב את המקום. היה לנו ברור שאנחנו הולכים על זה, ואנחנו פה עד היום עם ילדינו ונכדינו. זו היתה ההחלטה המהירה והטובה ביותר שלנו.

 

של התמודדות מורכבת? 

כשעלינו לגור ביישוב היתה תקופה טובה בינינו לבין הערבים. היה אפילו בעל מכולת באל-בירה שהיה מביא לנו חלות לשבת מאנג'ל. היתה פעם ששולה נסעה למרכז רמאללה כדי לחפש לי מתנת יום הולדת. השינוי היה מהאינתיפאדה בסוף שנות ה-80', אלה בהחלט היו ימים של קושי ופחד. יום אחד נסענו עם הילדים וחבריהם לבר מצווה בבית אל וכשחזרנו ליישוב זרקו עלינו בקבוק תבערה שהתחיל להבעיר את המשאית. יצאתי מהמשאית, לקחתי מהר שמיכה וכיביתי את האש. קראנו בקשר לצבא ועד שהחיילים הגיעו שולה ישבה עם הילדים מחוץ למשאית ושרה איתם.

 

של גאווה?

אני זוכר שכשבננו בועז חזר הביתה מגיבוש לסיירת גולני בה שירת, הוא סיפר לנו שאחד הקצינים קילל. מבחינתי זה היה רגע מספק, ידעתי שגידלנו פה ילדים במקום כל כך טוב ובצורה טובה, שהם חוזרים הביתה ומתפלאים שקצין בצבא קילל.

 

של נחת?

אין נחת יותר גדולה מכך שאנו מוקפים בכל ילדינו ובכל נכדינו כמעט, ביישוב שהקמנו. הבית שלנו פתוח תמיד והם מגיעים לפה פעמים רבות במהלך השבוע. לפעמים סתם בשביל להתפנק, לפעמים בשביל לצפות עם שולה במשחקים של הפועל ירושלים שהם כל כך אוהבים. באמת שזו הנחת הכי גדולה לראות אותם גדלים לצדנו. 

 

של חלום לעתיד?

להשאיר 'שריטה' על כדור הארץ, כלומר להטביע את חותמנו במשהו. 

למדינתנו שחוגגת 70 שנות עצמאות אני מאחל שיהיה איחוד בין כל הפלגים בעם שלנו.

חזור למגזין