דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 425 אייר תשע"ח מאי 2018
מאמרים

חגיגות ה-140

לכבוד שנת ה-70 למדינת ישראל, בחרנו להקדיש את במת המאמרים לדור הבא, תלמידי תיכון ממזרח וממערב בנימין, שלהם הגיגים, תובנות ורעיונות לקראת 70 השנים הבאות


חגיגות ה-140
צילום: מיכל גלעדי

תעלה המשואה

רוצים שתהיה כאן ריבונות בעוד 70 שנה? רוצים לראות בבנימין קיבוץ גלויות, שדה תעופה אזורי, בית חולים מחקרי, ואת נאום שרת ההתיישבות? הגיע הזמן לחשוב מה תפקידנו בסיפור

נעם צוברי, עפרה

תפילת יום העצמאות בבית הכנסת מעולם לא הייתה רבת משתתפים כמו הערב. מאז שהיישוב גדל לעיר, כל קהילה התפללה בבית כנסת אחר, אך היום כולם התקבצו ובאו.

בתום התפילה התקיים ברוב עם הטקס בהיכל המרכזי.

"לכבוד שנת המאה וארבעים לישראל, נזמין את משיאי המשואות שגדלו כאן בבנימין. אנשי אמת ורוח, שהתברכו בעשייה משמעותית. להדלקת המשואה הראשונה, יעלה ויבוא ד"ר שלום לוי, בנו של אביחי לוי ז"ל.

"אביחי לוי היה מראשוני החקלאים בבנימין", הסבירה המנחה, "ובזכותו יערות בנימין מהווים מוקד עלייה לרגל. זואולוגים וביולוגים הצליחו להרבות בהם זנים של חיות וצמחים בסכנת הכחדה. בזכות אביחי לוי ורבים מבני דורו, זוכים אנו היום לחבל ארץ פורח".

הקהל נעמד על רגליו, ובהתרגשות שומע את דברי הבן: "אני, שלום בן אביחי וצילה זכרונם לברכה, נקרא על שמו של שלום קרניאל הי"ד, ממגיני גוש עציון, שבשעה שנטעו נטיעות ראשונות בגוש כתב: 'מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרינת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשִיממונם. עם עלייתנו לכפר עציון נשבענו - לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים, ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירונו את שירת התחייה'.

אני מתכבד להשיא משואה זו לכבודם של הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה. גאה אני להמשיך את דרך אבותיי על פי חזונם של נביאי ישראל, ולתפארת מדינת ישראל".

"להשאת המשואה השנייה", המשיך המנחה, "אני מתכבד להזמין את אחת הנשים החשובות והמשפיעות בישראל - שרת ההתיישבות תמר יהודה ממגרון, שמאז שחלה הריבונות על יהודה ושומרון, עוסקת בהרחבת הערים ובקליטת עלייה בבנימין, ובפיתוח מרכז ההייטק, המרכז הרפואי, והעברת חלק מהמשרדים הממשלתיים לבנימין.

"בקרוב ייפתח כאן שדה התעופה, שכרגע יהיו בו טיסות פנימיות בלבד, אך אנו מאמינים כי בעוד כמה שנים יהיה אפשר לטוס ממנו לכל מקום בעולם".

התשואות הרמות נשמעות זמן רב, והשרה פותחת: "אני, תמר בת אליהו ורחל, מתכבדת להשיא משואה זו לכבודם של אנשי המעשה, שבזכות מאבקם האיתן והנחוש אנחנו כאן היום. בטוחים בבתינו ובאדמתנו.

לפני כעשרים שנה, כאשר הסתיים קיבוץ הגלויות וכל אחינו מהגולה שבו לארץ ישראל, שמחתי להיות ממובילי דרכם ליישובי בנימין, ואני גאה לומר כי כיום רובם גרים כאן עמנו.

גאה אני להיות חלק מממשלה המונהגת על ידי אנשים יראי שמים ואוהבי הארץ והתורה, ואני משיאה משואה זו לכבודם של המאמינים בארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, ולתפארת מדינת ישראל".

ראשת המועצה תמר נעים נושאת דברי ברכה: "מכובדי, תושבים יקרים, אני שמחה ומתרגשת לעמוד כאן היום, כאשר מדינתנו האהובה חוגגת מאה וארבעים שנות גאולה.

שטחי יהודה ושומרון ובפרט בנימין, נחשבים היום לזירת תיירות עולמית, ואנו מתחילים בבניית בתי מלון בעקבות הביקוש הגדול.

בהזדמנות זו אברך את העובדים במרכזי ההייטק והרפואה, שהפיתוחים שלהם זוכים בפרסים יוקרתיים, והתגליות מושכות לכאן חוקרים רבים.

אני מברכת גם את אנשי החינוך, שעוברים דרכם דורות של תלמידים.

בזכות החולמים, בזכות העושים, אנחנו כאן היום. וכאשר בלבבות הומה נפש יהודית, והעם הוא חופשי בארץ שהיא ציון וירושלים, והעם אוהב ומכיל ומאוחד, התקווה לעולם לא אובדת".

* * *

נשמע טוב נכון?

בשביל להגיע למציאות הזו, יש כמה דברים שאנחנו, הנוער, חייבים לעשות.

אחד מהם - להצטרף למאמץ ההסברה. נכון שכבר היום יש מערך הסברה מצוין, אבל חובתו של כל אחד מאתנו להיות שגריר. הרבה אנשים חושבים כמונו ורוצים להגיע אלינו, אבל אין להם מספיק ידע. כשהמפגש מגיע מהנוער, הוא משמעותי יותר וחזק יותר.

צריך ליצור מפגשי שיח, לראות אחד את השני. רק כך נגיע למצב שבנימין תהיה לגמרי חלק ממדינת ישראל.

חשוב שנמשיך לצאת מהבועה, להתמקם בעמדות מפתח, להמשיך ללמוד משפטים, תקשורת, רפואה.

עוד תפקיד שמוטל עלינו, וגם על המבוגרים, הוא לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ולא להיות כפויי טובה.

אנחנו דור הגאולה, ואנחנו צריכים להתנהג ככזה. נכון שלא מושלם ויש עוד דרך, אבל אסור לנו לשכוח מאיפה הגענו - מארץ ישראל. תמיד הגענו מכאן.

לדעתי אנחנו צריכים להפסיק לנהוג מנהגי גלות, ולאמץ מנהגי ארץ ישראל.

נכון ששוקעים בעיסוקי החיים ולא תמיד יש זמן להתעסק באידיאלים, לכן אני חושבת שכל אדם צריך להזכיר לעצמו לפחות פעם ביום, מה המטרה האמיתית שלו כאן, ואיך הוא יכול לקדם את בנימין, את ארץ ישראל, למקום טוב יותר, חדשני יותר ומפותח יותר.

@ בקטן: נעם צוברי היא תלמידת י"ב באולפנת עפרה, כתבת מגזין מוצש לנוער

 

לעוף קדימה

למצוא עוד המון מעיינות, להיות חלק משביל ישראל, להקים רכבל בחרשה. יש הרבה דברים שאפשר לפתח פה ב-70 השנים הבאות כדי לחזק את אחיזתנו פה

אליה כהן, טלמון

עד לשנה ה-140 לעצמאות מדינת ישראל ישתנו פה הרבה דברים. ולדעתי כל השינויים שיקרו, תלויים בנוער של ימינו בצורה ישירה.

הדבר שהייתי הכי שמח שיתפתח ב-70 שנים הקרובות, זה נושא ההתיישבות באזור.

ונראה לי - למרות שעוד אין לי רישיון נהיגה - שאחד הדברים הראשונים שצריך לשפר לצורך כך זה הכבישים - שיהיו יותר דרכי גישה מסודרות, שייפתחו כבישים בין מערב בנימין לירושלים ולמזרח בנימין. הרי כיום אנחנו נוסעים בדרכים מאד עקיפות ומלאות סיבובים בכבישים, בוא נגיד, לא הכי מטופחים.

לתחום התעבורה נכנס חזק עניין התחבורה הציבורית, שצריך שתיתן מענה לכל יישוב, אולי אפילו איזו רכבת קלה שתחבר בין היישובים. כשלאנשים יהיה קל יותר להגיע - הם יבואו. יבואו לגור, יבואו לבקר במעיינות ובמסלולים. עוד 70 שנה בטח ימצאו פה עוד עשרות מעיינות גדולים והמסלולים יקיפו את כל השטח, וכמובן שנהיה חלק משביל ישראל. ייבנו עוד צימרים ואולי רכבל ותצפית ציפורים בחרשה. יוקמו עוד תחנות דלק, חנויות ציוד טיולים איכותיות ובתי קפה.

אזורי תעשייה 'יעיפו' קדימה את היישובים, במיוחד את מערב בנימין, כשלא יצטרכו לנסוע עשרים דקות בשביל תחנת דלק ורמי לוי, וגם בשביל תעסוקה.

מה שעוד יעזור לפיתוח ההתיישבות בבנימין, הוא שהישיבות והאולפנות יביאו לפה בני נוער מבחוץ שייחשפו למקום.

ואה כן, לגבי חזירי הבר... נקווה שבעוד 70 שנה הם כבר יבינו שהם לא רצויים פה.

אני בטוח שכל מה שכתבתי יכול להתגשם, אבל אנחנו גם יכולים בקלות להגיע ליום העצמאות ה-140 לישראל בלי ששום דבר גדול ומשמעותי ישתנה. זה תלוי בנו. אם אנחנו בתור בני נוער נבין שיש בידינו את הכוח לגרום להתיישבות לעוף קדימה, זה מה שיעשה את השינוי.

זה יפגוש אותנו בשני מסלולים – הראשון, ממש עכשיו - להסתכל מה קורה פה, לשמוע, להתעניין, להפיץ, לטייל. המסלול השני הוא מעכשיו ועד יום העצמאות ה-140 שלנו - עם הזמן אנחנו נגדל ונקים משפחות, נחפש מקום לגור, וחלקנו יהיה בהמשך בעמדות משפיעות ויהיה מסוגל לעורר את עם ישראל. אם נחיה במודעות לגבי כמה חשובה ההתיישבות פה ואיך אנחנו מובילים אותה קדימה, כל זה יקרה והרבה יותר מזה.

אליה כהן הוא תלמיד כיתה י"א בישיבת נר תמיד בחשמונאים

 

חגיגה רצינית

השמחה על הקמת המדינה מובנת לנו היטב. ציון החג במנגלים, זיקוקים ומסיבות, לעומת זאת, נראה פחות מתאים לגודל האירוע. את ימי העצמאות הבאים הייתי רוצה לראות שונים בתכלית

הראל פלח, דולב

יום העצמאות הוא אחד הימים היפים בשנה. היציאה הזאת מיום אבל כללי שכולם שותפים לו, לתוך השמחה הגדולה הזאת, היא משהו חוצה מגזרים. טקסים חגיגיים במאות נקודות לכל אורך המפה, מופעי זיקוקים ובמות ענק המציגות את מיטב הזמרים תוצרת הארץ.

אבל האם שאלתם את עצמכם אי פעם, לשם מה כל החגיגות? מה מצדיק כזאת שמחה? הרי בסופו של דבר מה כבר עשינו בתור מדינה בשנה האחרונה? מה שעשינו לפני שנתיים ולפני שלוש, ארבע וחמש. מה באמת מצדיק את החגיגות?

לפני 70 שנה התאספו להם חברי מועצת העם והכריזו בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, ומאז ועד היום חוגגים את אותו מאורע היסטורי.

בעצם אפשר לשים את יום העצמאות באותה קבוצה עם פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים, - ציון מאורע לאומי שמהווה אבן דרך ב'להיות עם חופשי בארצנו'. ישנו רק הבדל אחד - בחגים האחרים אנו מדגישים את המאורע ההיסטורי מאד בבירור. כך למשל בפסח כל אחד רואה עצמו כאילו יצא ממצרים, אז למה ביום העצמאות לא כל אחד רואה עצמו כאילו יצא מגזירות המנדט? למה החגיגות הפכו למשהו שבמקום לבטא את העצמאות ואת היכולת לעמוד על הרגליים לבד, מבטאות שמחה כללית כזאת, שלא מכוונת לנקודה ספציפית? שמחה שכוללת משפחתיות, זיקוקים, בשר והופעות.

אנו רואים את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, וככה אנחנו חוגגים?

אני חושב שפה נפלנו, והנפילה אולי נקודתית אבל היא מצביעה על הבעיה שלנו כחברה, והיא הניסיון המחפיר להידמות לסביבתנו. החגיגות של יום העצמאות מזכירות מאד את החגיגות של ארצות הברית. בשאר ימות השנה הייתי מבין, אבל ביום שבו אנו אמורים להראות את היותנו יהודים ישראלים, אנחנו רואים את זה כאידיאל?!

השנה קצת איחרנו את ההזדמנות, אבל בואו ניקח על עצמנו לשנה הבאה לעשות משהו שמדגיש את האופי הישראלי-יהודי שלנו - ולהשפריץ ספריי קצף על מכוניות זה אכן מאד ישראלי אבל לא לזה התכוונתי, צריך לחבר את ההווה לעבר, להרגיש עצמאות.

לא חסר מה לעשות. אפשר להחליף את המנגל המסורתי בטיול משפחתי, יחד עם השכנים החדשים, במקום שעוד לא ביקרנו בו. את הטקסים למנף לכיוון של איחוד וחיבור חדש, ואת סגידת הנוער לבמות אפשר לשנות במעגלי הידברות. כמו שהרב שלי נוהג לומר לי מידי פעם - "להיות כללי עם חיוך". לשים את ה"עצמי" בצד ולהרגיש את כולנו כעם ישראל בארץ ישראל.

בראייה של כמה שנים קדימה, עם קצת אופטימיות, זה יכול להיות יום שונה בתכלית.

יום שכולו בנוי על ציונות, ישראליות ויהדות. יום שבו אנו מדגישים את השוני שלנו כי אנו גאים בו, וגם יכולים לשים בצד את הדעות ולדבר עם מי שלא חושב כמונו. יום שבו אנו מרגישים ומכילים את החברה הישראלית על שלל גווניה, מתוך הבנה שזאת באמת ראשית צמיחת גאולתנו.

הראל פלח הוא תלמיד כיתה י"ב בישיבת הזורעים

 

היינו כחולמים

אני מסתכלת קדימה אל האופק כי יש חלום גדול אחד שעומד כל העת לנגד עיניי, ועד שיוגשם השמחה אינה שלמה

נועם הראל, אולפנת מעלה לבונה

בשנים האחרונות, בין הזיקוקים לדגלים המתנופפים ברחובות, בין השירים והטקסים, עולה בי תחושת מועקה גדולה.

אם סבתא שלי היתה שומעת על כך היא היתה בוודאי נוזפת בי ומספרת לי על עם שקם מאפר, על גבורה, על הקרבה. היא היתה מתארת את הדמעות שנשפכו בכותל המשוחרר ואת הצעדות לסבסטיה בין הרי השומרון השוממים, ובעיניים נוצצות היתה מראה בידה סביב סביב, מצביעה על חלום של דורות שהתגשם.

ואני, הייתי מתרגשת, אפילו מאד. אך הלב רק נעשה כבד יותר, והכאב חד, דוקר.

וסבתא לא תבין. היא תתהה ממה אפשר להיעצב, כשאושר כה עצום נמצא מול העיניים, כשכל מה שקיווינו לו אלפי שנים סוף סוף פורח?

ובלבי נוקבת השאלה - הייתכן שזה מה שחלמנו? האם אכן כל מה שקיווינו לו ושאליו התפללנו, התגשם?

איפה בית המקדש שלנו? איפה מלכות בית דוד שלנו? כמו הרצי"ה קוק זצ"ל אני רוצה לצעוק – לשאול: "אנחנו שוכחים את זה?".

בדמיוני, עם ישראל עולה על אוניות, יוצא מהגלות ממרוקו, מתוניס, מאירופה הבוערת. הוא מפליג ללב הים וחותר עד שהשרירים צווחים מכאב, והנה - יבשה נראית באופק. הנה הארץ המובטחת. אך בינתיים, התעייפו הידיים החותרות, ומדוע בכלל לחתור? הרי על האוניה נעשה טוב מתמיד. רב החובל יהודי, המלחים יהודים, הספינה בטוחה, ואפילו לימוד התורה על הסיפון פורח. וכך, הטלנו עוגן. זכרנו להודות ולשמוח על האוניה הבטוחה שלנו, ואל האופק הפסקנו להביט.

ואני שומעת את שירו של דוד המלך "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", שאומר לי שגם עכשיו, גם בציון ששבנו אליה, היינו כחולמים - דווקא עכשיו דחוף לחלום. בואו נהיה כאותם חלוצים שמאסו בגלות, שהחליטו שכל מה שהיה עד עכשיו איננו מספיק, שצריכים להפשיל שרוולים ולחתור, להפליג מכאן הלאה.

הדרך מעייפת וסוערת והרוחות מסיטות אותנו ממנה, אך צריכים לחתור במאמץ וביזע, כשהכתפיים עייפות והידיים צורחות מכאב, כשהחלום עומד מול העיניים כמו מצפן ולא נותן לשכוח איפה נמצא היעד באמת.

חלומנו חייב להתגשם. ואנחנו המיועדים למשימה, אין אחרים.

זכינו להיות דור שנכונו לו תפקידים גדולים, גאוליים. זכינו שדרכנו תצמח הישועה.

אני מברכת אותנו שבעוד 70 שנה נסתכל לאחור על כל חלום שהגשמנו, ונמשיך אל עבר האופק. עם רגליים נטועות בקרקע, מבט אל השמיים, ושוב אל האופק.

נועם הראל, במקור מעדי עד, מתגוררת בהוד השרון והיא תלמידת כיתה י"ב באולפנת מעלה לבונה

 

חזור למגזין