דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 426 סיון תשע"ח יוני 2018
מאמרים

יוצאים מהמסגרת

מיליון וחצי תלמידים ייצאו בקרוב לחופש הגדול, ואצל הורים רבים הלחץ כבר מרקיע שחקים. אנחנו חוששים שהילדים יהפכו חסרי גבולות ויתקשו להתמודד בהיעדר המסגרות, אבל מי שהכי נדרשים להתנהלות נכונה ונבונה אלו ההורים. הכינו משפחתכם לקיץ


יוצאים מהמסגרת

יולי אוגוסט. צירוף מילים כזה שלפעמים נשמע דומה יותר ל"גוג ומגוג", "מלחמת ההתשה", או "נעבור את זה" לאופטימיים שבינינו. למה זה ככה? מה הסיבה שבגללה אנחנו כל כך חוששים מהתקופה הזו שמתקרבת אלינו? אנחנו מחפשים את הפאזל עם הכי הרבה חלקים, רושמים לקייטנה הכי ארוכה, קונים כרטיסים לאטרקציות הכי טובות בגרופון, ממלאים חצי עגלת קניות בחטיפים וקרטיבים ברמי לוי, מגייסים בצו 8 סבתות, בנות דודות, בנות דודות שניות, ומחדשים קשרים אפילו עם הגיסה מראשון לציון.

הסיבה האמיתית לעניות דעתי, היא לא בגלל שהילדים עלולים לצאת מהמסגרת ולאבד את הגבולות, אלא בגלל שאנחנו ההורים עלולים להגיע למצב של חוסר גבולות.

אנחנו, שבמשך כל השנה חושבים שאנחנו פחות או יותר הורים טובים, מוצאים את עצמנו כועסים, רוטנים, ממורמרים וחסרי סבלנות. כל כך מוזר וקשה לנו לראות את עצמנו ככה, כי זה בדיוק ההורים שנשבענו לעצמנו שבחיים לא נהיה, ופתאום - הפתעה גרועה.

כבר בפרוץ החופש הילדים מחפשים אמא אחרת ושואלים אם אפשר גם הערב לישון אצל חברים. כל הסיכומים משיעורי מידות באולפנה והישיבה והתובנות מחוג ההורים של שפר או של לייף סנטר נגמרים באחת כשאני מודיעה חגיגית מול המטבח המטונף שאני נוסעת לבית משוגעים, או כשאתה מאיים בקניון שבחיים, אבל בחיים, לא תקבלו עוד כלום ממני. זו הסיבה שיולי אוגוסט כל כך מלחיץ.

אז בואו ננסה להסתכל לזה בעיניים, ונתכונן.

אני מנסחת את הפנייה שלי הלאה בלשון נקבה, אבל כל מה שנכתב כאן מיועד ומתאים מאד גם לאבות.

 

זמן לתיאום ציפיות

לכל רגש יש תפקיד ומקום. השמחה מאותתת לנו היכן טוב לנו ואיפה כדאי להישאר. הפחד מראה לנו שסכנה מתקרבת ויש להיזהר. הבושה תזהיר אותי לא לחזור שוב על טעות שעשיתי.

וכעס? כעס מראה לסביבה שנחצה הגבול שלי. שנעשה משהו שלא מקובל עליי ולא מקובל על תפיסת המציאות שלי. ובמילים אחרות - המצוי לא תואם את הרצוי שלי.

נכנסתי הביתה. אני כבר רואה שהתיק של הגדולה זרוק בכניסה, הנעליים של הקטנות באמצע הסלון והטושים החדשים שכרגע סיימו לצייר איתם, פתוחים ונמצאים בסיכון גבוה להתייבשות בחום הזה.

מד הכעס עולה. ציפיתי שאם הסברתי, הפצרתי ואיימתי לשים את התיק והנעליים במקום כשבאים הביתה ולסגור טושים בסוף השימוש - זה בטוח יקרה. ופתאום אני רואה שהמציאות טופחת על פניי והתכניות שלי לא מתקיימות.

אני מרגישה כל כך קטנה ולא נחשבת, שהדבר היחיד שנותר לי לעשות כדי להוכיח שאני אכן כאן ושאני הגדולה מבין כולכם, הוא להרים את הקול. להראות שעברתם את הגבול, שזה הבית שלי, ושהגזמתם. הכעס יוצא כמו אש, לבה רותחת מבפנים שיש בתוכה עוד תסכולים על עוד דברים שקרו לי היום, אתמול וגם לפני כמה עשורים שבהם היה פער בין הרצוי שלי למצוי. ועכשיו כבר נשברתי מזה.

ואז, כמה דקות אחרי הסערה, בארוחת צהריים, הקטנה צועקת כי אין היום שניצל והיא שונאת את הקציצות האדומות האלה. אני דורשת ממנה להתגבר ולהבין שאין היום שניצל, ושאם היא לא תאכל, היא תהיה רעבה. היא משתטחת על הרצפה והגדולה רצה לסגור חלונות כדי שהשכנים לא ישמעו את הצרחות שלה.

אני מסתכלת עליה ומבינה שזה דווקא מוכר לי. גם אני צעקתי קודם כי היה משהו שלא קרה לפי התכניות שלי, גם אני לא אוהבת שיש פער בין האהבות שלי לחיים שלי.

ואולי זה הזמן להרים אותה מהרצפה בחיבוק גדול ולערוך לה (ולי) שיחה פשוטה: "אני רואה שאת מאד מאוכזבת שלא קיבלת מה שאת הכי אוהבת, אבל תראי - יש כאן על השולחן גם דברים אחרים שאת אוהבת. תראי אותם ותאכלי מהם".

לנסות להבין שגם אם יש כמה דברים שלא הולכים בדיוק לפי הרצון שלי, יש עוד הרבה דברים שדווקא כן. תראי, איך הם ידעו להעסיק את עצמם יפה בציור, ואיך בתוך התיק הזרוק יש הערה טובה מהמורה, והנעליים האלה בסלון נמצאות שם כי היא ביקשה מאחיה שיוריד לה אותן והוא עזר לה.

וגם אם לא מצאתי שום דבר טוב שבאמת רציתי וקרה, אני לומדת עוד שיעור עכשיו -

להתאים את הציפיות שלי למציאות. לדעת שזה לא נגדי, זה בעדם.

אני צריכה לדאוג להיות מספיק חזקה כדי שתסכולים ופערים במציאות לא ישברו אותי.

קחי רגע ותחשבי מה את רוצה שיקרה בחופש הזה, והאם זה מציאותי.
מציאותי שתצאו לקמפינג על הכינרת כשאת בחודש שמיני ושתיהני מזה? מציאותי שהילדים לא ייצאו כל יום מהבית עד השעה ארבע אחר הצהריים? מציאותי שבחודשיים הבאים הבית ייראה כמו בתים במגזין עיצוב? מציאותי שניסע באוטו והם לא יריבו מי יושב הפעם מקדימה? מציאותי שניסע למלון כשיש החודש טסט לאוטו ועדיין לא סיימנו לשלם על השיפוץ של הבית?

אחרי שתעני לעצמך את מוזמנת לסדרת שיחות עם האיש ועם כל הילדים, ואת אותו תהליך תעשו יחד. תאמרי לילדה שעל אף הרצון העז שלה, גם השנה את לא מסכימה לראות סרטים מהבוקר עד הערב, אבל בהחלט נהיה בקולנוע בערב יום ההולדת שלה. והרעיון שלה לעשות שבת עם בני דודים נשמע נהדר. את הילד תעדכני שגם השנה לא נטוס לאילת, אבל 'קיפצובה' לגמרי בא בחשבון, ויש מצב שהשנה נקנה את השנורקל היקר הזה שביקשת בשנה שעברה.

יחד נצפה לדברים הטובים שכן יהיו לנו הקיץ, ונשמח בהם.

 

לשמוע קול אחר

זה לא נגדך, זה בעדם.

לרוב, המעשים של הילדים מכוונים לטובתם. וטוב שכך. הבעיה היא כשאני חושבת שהם מכוונים לרעתי. כשאני מרוכזת בעצמי, אני מסוגלת ממש לשמוע שהטושים הפתוחים לוחשים לי "אנחנו לא רואים אותך ולא אכפת לנו שאת מוציאה עלינו כסף". הצלחת המלוכלכת על השולחן אומרת לי "את המשרתת פה". הגרביים הזרוקים בחדר צועקים: "יאללה אמא, את תסדרי אחריי". אבל אלה קולות בראש שלי, ואני יכולה לבחור לשמוע קולות אחרים, להאזין לצד שלהם ולגלות שהם לא התכוונו להכעיס אותי, הם פשוט חשבו על דברים אחרים. למשל "אמא, בדיוק באמצע שציירתי פתאום באה חברה ושכחתי לסגור את הטושים"; או "ממש מיהרתי לפעולה ואמרתי שאפנה את הצלחת כשאחזור".

 

חשבון בנק אישי

לא משנה אם את מסתכלת באפליקציה של הבנק כל שעה, או שאת אפילו לא זוכרת באיזה בנק אתם, בכל מקרה כולנו מנסות לחשב איך לא לחרוג מהתקציב. מחכות לסוף עונה, מזמינות בגדים מסין, ועומדות שעות בסופר בשביל כמה מבצעים. אבל רגע, יש עוד איזה חשבון שהוא לא פחות חשוב, ואותו אנחנו לא מנהלות - חשבון הכוחות שלנו.

חוסר המודעות והתכנון בחשבון הזה הוא הרסני. בייחוד בתקופה הבאה עלינו לטובה.

בתוך התכנון של החודשיים, יש גם תכנון של יום יום ואפילו שעה שעה, שקורא לי לבחון האם אני עושה גם דברים שאני נהנית ומתמלאת מהם, או רק דברים שמוציאים ממני כוח ואנרגיה.

מומלץ לתכנן מראש האם אפשרי ביום אחד לנסוע לים, לקנות ספרי לימוד וללכת בערב לזומבה, או שיש משהו שאפשר לוותר עליו או להוסיף, כדי שיהיה לי כוח לכל המשימות.

נכון שיש איזו אישה יפהפייה במידה 36 עם חיוך ענק שראיתי באיזה עיתון, שסיפרה שהיא מנהלת סטרט-אפ, הקימה מיזם חברתי למען חד הוריות, והיא רופאה מנתחת ומגדלת שישה ילדים שהיא מוציאה אותם מהגן כל יום בשעה שתיים, אבל כנראה זאת לא אני.

ואני חושבת מה בדיוק יתרום לכוח שלי ואני נאמנה לעצמי.

שיעור נשים משמח אותך? יאללה. שיחת נפש עם אחותך עוזרת לך? תתקשרי. סרט טוב בערב מרגיע אותך? תיהני. לצבוע פס כחול בשיער גורם לך להרגיש צעירה? יופי.

צאי ממוסכמות, ממחשבות מחלישות, מהצורך להיות הכי הכי טובה, מדברים לא מציאותיים שאת רוצה, ויהיה לך חופש אמיתי.

 

-------------------------

אפרת כהן היא אם לארבעה, עו"ס קלינית (M.Sw), עוסקת בטיפול, הדרכת הורים והנחיית קבוצות לנשים והורים. לתגובות ופניות: EFRATCOHEN98@GMAIL.COM

חזור למגזין