דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 426 סיון תשע"ח יוני 2018
טורים

עין צופיה - קיץ בא

חורשה, סנדות וחבלים לא מספיקים לילדים של היום. לוח קייטנות הקיץ מתמלא בטיולים ובאטרקציות, ולא נותר אלא לשמוח שהם אוספים חוויות ועדיין צועקים שירי מורל, ומזה שמצאנו סופסוף ליד הטרמפולינה את הסנדל


עין צופיה - קיץ בא

ההרשמה לקייטנות בעיצומה והתכניות כבר יוצאות לדרך. השנה, 70 שנה למדינה, ותפקידו של כל רכז קייטנה הוא קודם כל למצוא את השם הקליל והאטרקטיבי ביותר בנושא -

"ישראל חוגגת", "ארץ מולדת - הקייטנה הכי שווה ביישוב", "אין לי ארץ אחרת - וטוב שכך", ועוד ועוד.

הלחץ סביב מספר הנרשמים גם הוא בעיצומו. כולם שוכחים כי למרבית הקייטנות באזורנו אין באמת תחרות. שלא כמו בעיר, קייטנה יישובית היא האלטרנטיבה היחידה, האינטרס של ההורים וההכרח של המציאות. רכזי הקייטנות יכולים להסתכל שנים אחורה ולאמוד את מספר המשתתפים מבעוד מועד. ובכל הרשמה יש את אלה שנרשמים מיד, את אלה שנרשמים יום לפני, אלה שהתלבטו ואלה שגילו שהנה, החופש כבר כאן.

גם אצלי בבית בכל שנה יש דיונים בעניין הקייטנות. זה מתחיל ב"לא בא לי", עובר ל"לא סובל קייטנות" ומסתיים ב"אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר בבית".

אם השעמום לא היה האלטרנטיבה לקייטנה, הייתי משאירה אותם בבית, אבל אני מפחדת שאם ביולי יהיו לי ילדים בבית, באוגוסט כבר אשלח אותם לפנימייה צבאית.

בשנים האחרונות החלה לפעול קייטנת בית הספר, יוזמה של משרד החינוך לאור ביקורות ותלונות של הורים. בקייטנה משולבים לימודים לצד פעילויות, ומחירה נמוך מקייטנה רגילה. הילדים שלי קלטו מהר את הקונספט והם ממיינים בהתאם את ימי הנוכחות שלהם בקייטנה, כלומר ביום שיש לימודים הם נשארים בבית וביום שיש פעילות הם הולכים, ואני מוצאת את עצמי נעה בין הרצון לשלוח אותם לקייטנה בעיר (לא באמת, לא השתגעתי) ובין להכניס להם גם שיעורים פרטיים באותם הימים.

בינינו - ואל תענו לי - מה הסיפור? למה לא לתת לילדים את האפשרות ליהנות מקייטנה נורמלית שיש בה 70% רגעי כלום ו-30% אטרקציות? בשביל מה להוסיף להם ימי לימוד? ובכלל, אם ברצונכם להוסיף ימי לימוד - למה לא בסוף אוגוסט כשכולנו ממצים את החופש וכשהחום עולה על גדותיו? אתם יודעים כמה כסף נחסוך אם לא נבזבז אותו על אטרקציות או נופשים באוגוסט? וכמה חומר יספיקו הילדים ללמוד על החגים? אולי אם נלך על הפורמט הזה ילדי הגן לא יערבבו את סוכות עם שמחת תורה וראש השנה.

בינתיים, אני אוחזת בתכנית הקייטנה, מסמנת בעבור ילדיי את ימי הטיול ומעדכנת אותם באלו ימים אוכל להתלוות אליהם.

איזה כיף זה לבלות יום שלם בקיפצובה החמה עם עוד 450 ילדים דחוסים על רכבת הרים בגובה של שני מטרים מקסימום. איזו הנאה צרופה היא לחפש את הסנדלים בין כל מזרני הקפיצה, ואז לגלות שבזמן החיפושים ילד אחד נרדם על המזרון החם, השני הרטיב במכנסיו כי השירותים היו רחוקים, השלישי שפך את תכולת הדוריטוס על השביל ורגליו הבועטות מתסכול ומבכי מרסקות את החטיף והופכות את האזור למסריח אף יותר, כשהרביעי נזכר שהוא לא מרח קרם הגנה וכעת כל פניו אדומות מצריבת השמש.

כשהיינו ילדים לא לקחו אותנו לכל מיני אתרים אטרקטיביים, היו לוקחים אותנו לאיזו חורשה, זורקים לכיווננו סנדות וחבלים ונותנים לנו להסתבך איתם עד סוף היום. ביום שלמחרת השלמנו את המלאכה ועד תום שלושת השבועות בהם התקיימה הקייטנה היינו צריכים לסיים להקים את המחנה, ליהנות ממנו, לפרק אותו ולהחזיר את כל החבלים למקומם. בפתקים ששלחו מהקייטנה לא היה רשום "יש להביא למחר בקבוק שתייה וחטיף", אלא "יש להביא למחר ארבעה סדינים, ארבע אבנים ומקל של מטאטא". את מרבית ימי הקייטנה בילינו כשאנחנו סוחבים ציוד מצד לצד ושרים מורל כאילו אין מחר.

רכזי הקייטנה שלנו היו אנשים רציניים והמדריכים עוד יותר. בעידן שלא היו בו פלאפונים זכינו למלוא תשומת הלב מהמדריכות והן עשו לנו צמות וקוקיות מכל סוג ואופן, שוקו ולחמניה היו מזוננו העיקרי ולא היינו צריכים שיעסיקו אותנו בכל רגע נתון.

היום הקייטנות מעומלנות משהו, המדריכים נעים בין הסלפי לאינסטוש תוך כדי עבודה, והשוקו מזמן יצא מהז'אנר, תודות למשרד הבריאות. ורק העמל נהיה קשה יותר. לילדים של היום צריך לתת תעסוקה מלאה מבוקר עד צהריים, הראש צריך להיות יצירתי וחוצה קווים כדי לחדש לילדים ולהוציא אותם לאטרקציות שעוד לא היו בהן.

ועם כל זאת, אין אושר גדול מלראות את הילדים המתוקים צווחים מלא הגרון "כיתה א' בראבק" או את "הצ'יקיקיקוקו", המורל הנצחי, ואין יופי גדול מלראות אותם עומדים בשורה ארוכה וממתינים לאוטובוס שייקח אותם לחוויה היומית.

תפילתי היחידה היא שישובו לשלום, שישמרו על עצמם, שהצוות יהיה אחראי ומלא תשומת לב, שישתו מים, שיתמרחו בקרם הגנה, שיעמדו בכללים.

כשאני שולחת את ילדיי לקייטנה אני שמה את מבטחי ברכז ובמדריכים ומתפללת שיהיו אחראיים. זה מה שהכי חשוב.

ועד אז... עד אז נותר לי לנסות לשכנע את הילדים שיסכימו ללכת לקייטנה.

קיץ בריא לכולם.

ההרשמה לקייטנות בעיצומה והתכניות כבר יוצאות לדרך. השנה, 70 שנה למדינה, ותפקידו של כל רכז קייטנה הוא קודם כל למצוא את השם הקליל והאטרקטיבי ביותר בנושא -

"ישראל חוגגת", "ארץ מולדת - הקייטנה הכי שווה ביישוב", "אין לי ארץ אחרת - וטוב שכך", ועוד ועוד.

הלחץ סביב מספר הנרשמים גם הוא בעיצומו. כולם שוכחים כי למרבית הקייטנות באזורנו אין באמת תחרות. שלא כמו בעיר, קייטנה יישובית היא האלטרנטיבה היחידה, האינטרס של ההורים וההכרח של המציאות. רכזי הקייטנות יכולים להסתכל שנים אחורה ולאמוד את מספר המשתתפים מבעוד מועד. ובכל הרשמה יש את אלה שנרשמים מיד, את אלה שנרשמים יום לפני, אלה שהתלבטו ואלה שגילו שהנה, החופש כבר כאן.

גם אצלי בבית בכל שנה יש דיונים בעניין הקייטנות. זה מתחיל ב"לא בא לי", עובר ל"לא סובל קייטנות" ומסתיים ב"אני לא הולך לשום מקום, אני נשאר בבית".

אם השעמום לא היה האלטרנטיבה לקייטנה, הייתי משאירה אותם בבית, אבל אני מפחדת שאם ביולי יהיו לי ילדים בבית, באוגוסט כבר אשלח אותם לפנימייה צבאית.

בשנים האחרונות החלה לפעול קייטנת בית הספר, יוזמה של משרד החינוך לאור ביקורות ותלונות של הורים. בקייטנה משולבים לימודים לצד פעילויות, ומחירה נמוך מקייטנה רגילה. הילדים שלי קלטו מהר את הקונספט והם ממיינים בהתאם את ימי הנוכחות שלהם בקייטנה, כלומר ביום שיש לימודים הם נשארים בבית וביום שיש פעילות הם הולכים, ואני מוצאת את עצמי נעה בין הרצון לשלוח אותם לקייטנה בעיר (לא באמת, לא השתגעתי) ובין להכניס להם גם שיעורים פרטיים באותם הימים.

בינינו - ואל תענו לי - מה הסיפור? למה לא לתת לילדים את האפשרות ליהנות מקייטנה נורמלית שיש בה 70% רגעי כלום ו-30% אטרקציות? בשביל מה להוסיף להם ימי לימוד? ובכלל, אם ברצונכם להוסיף ימי לימוד - למה לא בסוף אוגוסט כשכולנו ממצים את החופש וכשהחום עולה על גדותיו? אתם יודעים כמה כסף נחסוך אם לא נבזבז אותו על אטרקציות או נופשים באוגוסט? וכמה חומר יספיקו הילדים ללמוד על החגים? אולי אם נלך על הפורמט הזה ילדי הגן לא יערבבו את סוכות עם שמחת תורה וראש השנה.

בינתיים, אני אוחזת בתכנית הקייטנה, מסמנת בעבור ילדיי את ימי הטיול ומעדכנת אותם באלו ימים אוכל להתלוות אליהם.

איזה כיף זה לבלות יום שלם בקיפצובה החמה עם עוד 450 ילדים דחוסים על רכבת הרים בגובה של שני מטרים מקסימום. איזו הנאה צרופה היא לחפש את הסנדלים בין כל מזרני הקפיצה, ואז לגלות שבזמן החיפושים ילד אחד נרדם על המזרון החם, השני הרטיב במכנסיו כי השירותים היו רחוקים, השלישי שפך את תכולת הדוריטוס על השביל ורגליו הבועטות מתסכול ומבכי מרסקות את החטיף והופכות את האזור למסריח אף יותר, כשהרביעי נזכר שהוא לא מרח קרם הגנה וכעת כל פניו אדומות מצריבת השמש.

כשהיינו ילדים לא לקחו אותנו לכל מיני אתרים אטרקטיביים, היו לוקחים אותנו לאיזו חורשה, זורקים לכיווננו סנדות וחבלים ונותנים לנו להסתבך איתם עד סוף היום. ביום שלמחרת השלמנו את המלאכה ועד תום שלושת השבועות בהם התקיימה הקייטנה היינו צריכים לסיים להקים את המחנה, ליהנות ממנו, לפרק אותו ולהחזיר את כל החבלים למקומם. בפתקים ששלחו מהקייטנה לא היה רשום "יש להביא למחר בקבוק שתייה וחטיף", אלא "יש להביא למחר ארבעה סדינים, ארבע אבנים ומקל של מטאטא". את מרבית ימי הקייטנה בילינו כשאנחנו סוחבים ציוד מצד לצד ושרים מורל כאילו אין מחר.

רכזי הקייטנה שלנו היו אנשים רציניים והמדריכים עוד יותר. בעידן שלא היו בו פלאפונים זכינו למלוא תשומת הלב מהמדריכות והן עשו לנו צמות וקוקיות מכל סוג ואופן, שוקו ולחמניה היו מזוננו העיקרי ולא היינו צריכים שיעסיקו אותנו בכל רגע נתון.

היום הקייטנות מעומלנות משהו, המדריכים נעים בין הסלפי לאינסטוש תוך כדי עבודה, והשוקו מזמן יצא מהז'אנר, תודות למשרד הבריאות. ורק העמל נהיה קשה יותר. לילדים של היום צריך לתת תעסוקה מלאה מבוקר עד צהריים, הראש צריך להיות יצירתי וחוצה קווים כדי לחדש לילדים ולהוציא אותם לאטרקציות שעוד לא היו בהן.

ועם כל זאת, אין אושר גדול מלראות את הילדים המתוקים צווחים מלא הגרון "כיתה א' בראבק" או את "הצ'יקיקיקוקו", המורל הנצחי, ואין יופי גדול מלראות אותם עומדים בשורה ארוכה וממתינים לאוטובוס שייקח אותם לחוויה היומית.

תפילתי היחידה היא שישובו לשלום, שישמרו על עצמם, שהצוות יהיה אחראי ומלא תשומת לב, שישתו מים, שיתמרחו בקרם הגנה, שיעמדו בכללים.

כשאני שולחת את ילדיי לקייטנה אני שמה את מבטחי ברכז ובמדריכים ומתפללת שיהיו אחראיים. זה מה שהכי חשוב.

ועד אז... עד אז נותר לי לנסות לשכנע את הילדים שיסכימו ללכת לקייטנה.

קיץ בריא לכולם.

חזור למגזין