דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 426 סיון תשע"ח יוני 2018
כתבות

אל תגידו לי זה לא יקרה

הקיץ שבפתח, על חוויותיו וסכנותיו, מעלה מחדש את טעמה המר והנמהר של תופעת שכחת ילדים ברכב, שכבר כאבנו לא פעם מקרוב כאן בבנימין. אולי תופתעו (ואולי לא) לגלות עד כמה אנחנו מוקפים שוב ושוב באירועים כאלו שהסתיימו בנס, ב"כמעט", ב"ברגע האחרון". הורים טובים ואוהבי


אל תגידו לי זה לא יקרה

באמצע תא המדידה בחנות הבגדים, פתאום זה היכה בה. מיטב נבהלה ופרצה החוצה בריצה. "התינוק שלי באוטו!", היא צעקה ומיהרה אל הרכב, לבושה עדיין בבגדי החנות. היא פתחה את האוטו בזריזות, לקחה בזרועותיה הרועדות את התינוק הישן, חיבקה ונישקה אותו שוב ושוב. מלאת תודה שהוא חי ונושם ובריא. למזלה, זה נגמר הפעם בטוב. היה זה יום נעים והרכב עמד במקום מקורה. מיטב היתה נסערת מאד. גם היום, במרחק של כמה שנים, היא נסערת שוב ומתרגשת כשהיא חוזרת לאותם רגעים, ומתקשה לספר. "במשך כעשרים דקות התינוק היה באוטו סגור. אני לא רוצה לדמיין מה יכול היה לקרות".

מיטב (שם בדוי) היא אשת חינוך מוכרת באחד מיישובי בנימין, מסודרת, מאורגנת ותמיד מוקפדת במראה. רחוקה מאד מהסטריאוטיפ של האמא המרושלת והמזניחה. מיטב לא מוכנה להיחשף בשמה. "אני לא יכולה להרשות לעצמי שהורים שמפקידים בידיי את היקר להם מכל, ישפטו אותי ואולי לא יסמכו עלי. אני מספרת בכל זאת כי אני מרגישה שאם זה קרה לי, זה עלול לקרות לכל אחד. גם אני לא הבנתי איך ייתכן לשכוח ילד באוטו. איך יכול להיות שאבא או אמא ישכחו את הילד שלהם?! היה ברור לי שלאמא כמוני זה לא יקרה".

אני דוחקת במיטב לשחזר איך ייתכן שזה קרה לה. "באותו בוקר יצאתי לקניות לבד, יום שופינג. ברגע האחרון לפני שיצאתי, בעלי שידל אותי לקחת איתי את התינוק ושם אותו באוטו. בתודעה שלי, הייתי לבד באוטו. התינוק היה שקט ולא מספיק הפנמתי שהוא איתי". כשחזרה מיטב נסערת לחנות כדי להחזיר את הבגדים, המוכרת הסתכלה עליה במבט מזועזע ומבקר. שתי קונות נוספות שהיו עדות למתרחש וראו את המצוקה והסערה של מיטב ניסו להרגיע אותה, אבל מבחינת מיטב היום נגמר. היא לא יכולה היתה עוד להמשיך בקניות. היא החזירה את הבגדים וחזרה הביתה, מבלי שנתה דבר. אבל חזרה בידיים מלאות.

מיטב מוסיפה ומתוודה שזו לא הפעם הראשונה שקרה לה כזה דבר. כחודשיים קודם לכן קרה לה אירוע דומה קרוב לבית. כשפיזרה את הילדים בבוקר, נשארה עם הילדה בגן לעוד משחק אחד, ועוד אחד קטן ועוד סיפור ודי. וכך, כעבור כרבע שעה, נזכרה בתינוק שבאוטו. המקרים האלו טלטלו אותה והיא מקווה שלא יקרה לה דבר דומה לעולם.

"הלימוד החשוב באמת", מוסיפה מיטב, "הוא שאסור לסמוך על עצמנו ולחשוב שזה לא יקרה. אפילו הורה טוב, משקיען, מסור ואוהב עלול לטעות בהיסח הדעת".

 

אף אחד לא ראה אותו

רויטל (שם בדוי), מתביישת גם היא שאספר את סיפורה בשמה. היא לא היתה רוצה שיזהו אותה עם אותו רגע אומלל שלא מעיד על ההורות שלה ושל יגאל. רויטל היא אישה חזקה ודעתנית, בעלת עסק פרטי שמעסיקה תחתיה עובדים והיא אמא נהדרת ומשקיענית. "במהלך נופש משפחתי בצפון", היא מספרת, "נסענו בשני רכבים, ולרוע המזל גילינו פנצ'ר בגלגל הרכב שלי. היה סטרס באוויר, והיינו צריכים לקבל החלטה איך להתקדם ואיך להציל את היום. אחת הבנות 'אכלה לנו ת'ראש' ודרשה שנחזור לצימר, ולא הרפתה, תוך שאנחנו מתוחים ממילא ומנסים לחשוב. היה חם, שיא אוגוסט. קיבלנו החלטה להגיע למעיין הקרוב ביותר ולרבוץ שם עד שיגאל יתקן את הפנצ'ר. חנינו בחניון קרוב למעיין, מרחק הליכה של דקות ספורות. המעיין היה בדיעבד שלולית דלוחה, ובתוך כל המהומה והלחץ החלפנו רכבים בינינו. הוצאנו אוכל, מים, מגבות ודברים שנצטרך. חלק מהילדים כבר התחילו להתקדם לכיוון המעיין. העפתי מבט ברכב לפני שיצאתי והתחלנו ללכת. רק כעבור כמה דקות, כשהיינו כבר בדרך למעיין, התחלתי לשאול על הקטן, בן השנתיים. אף אחד לא ראה אותו. אם הוא לא היה בין הרצים קדימה ואני לא ראיתי אותו מאחור, אולי הוא עדיין באוטו?! עזבתי הכל ורצתי לאוטו שעמד בשמש החמה. כשפתחתי את הרכב הוא ישב שם, קשור עדיין לכיסא. בחיים לא אשכח את המבט הנורא והמצמרר שנתן בי. לעולם לא אשכח את העיניים שלו, את ההלם, את העצבות. אני לא יכולה להשתחרר מהרגע הזה, זה היה כל כך חזק. זה רגע שבו הבנתי את המשמעות של מה שקרה. יכולנו להיות היום בסרט אימה, בחיים אחרים לגמרי".

רויטל לא מקלה ראש ולא מתכחשת לאחריות שלה במקרה הזה, אבל יש לה גם מסר ברור - "הסלט המשפחתי הזה בנופש בוודאי קיים אצל כל אחד, אני לא חושבת שאצלנו זה משהו מיוחד. לכל אחד יש רגעים של לחץ או מתח ומאד מאד צריך לשים לב. לבדוק את הרכב לפני שיוצאים. לוודא בעצמי שהרכב ריק, ושראיתי במו עיניי שכולם יצאו החוצה. גם ביומיום, וגם באירועים ובטיולים כשיוצאים מהלו"ז הקבוע".

 

היא נכנסה בשקט לרכב הפתוח

אלעד (שם בדוי), תושב בנימין ואב לשלושה, חווה חוויה דומה באחד מימי שישי לפני כחודשיים. אלעד ואשתו אנשים אחראיים, זהירים ומודעים מאד. הם מיידעים אחד את השנייה כמעט מדי בוקר, כשהם לוקחים את הילדים למוסדות החינוך. אשתו של אלעד מתקשרת אליו לעיתים תכופות כשהוא לוקח את הילדים כדי לעקוב, ומדווחת לאלעד כשהיא לוקחת אותם. באותו יום שישי היה יום חופש במוסדות הלימוד. יום חם, שרב כבד. אלעד יצא מוקדם בבוקר לקניות וכשחזר חנה ליד הבית, פרק את הקניות והמשיך משם לקניות נוספות, מרחק של כעשר דקות נסיעה מהבית. הוא עצר לקניות לכמה דקות ושב לרכב החם. "אני ניגש לפתוח את האוטו, ורואה ילדה מאחורה. ברגע הראשון חשבתי שזה לא הרכב שלי, כי הרי יצאתי לבד לקניות. אבל במבט נוסף הסתבר שזו הבת שלי! נחרדתי. היא שהתה ברכב סגור ולוהט כעשר דקות. מזל שלא התעכבתי, מזל שהיתה זו שעה מוקדמת יחסית בבוקר. כאדם מאמין לא יכולתי שלא לחשוב גם על כך שערב קודם התקשרו אליי מאיזו עמותה שמטפלת בילדים חולים, ובהחלטה של רגע תרמתי להם ח"י שקלים כפול 10. מי יודע אם הצדקה לא הצילה ממוות".

אני מנסה להבין איך הגיעה הילדה לרכב ואיך לא הבחין בבתו בת השלוש, איך ייתכן שלא שם לב שהיא באוטו. "אני מעריך שהיא נכנסה לרכב בזמן שפרקתי את הקניות הראשונות. היא היתה בשקט, לא ראיתי אותה בכלל. היא כנראה היתה עדיין רדומה קצת, עדיין לא ממש התעוררה, לא דיברה. כשחזרתי לאוטו החם היא ביקשה שוקו". אלעד נבהל מאד מהאירוע, שהסתיים לשמחתו בטוב. אבל יודע שהיה עשוי לאבד את היקר לו מכל, על אף שהוא מעיד על עצמו שהוא אדם אחראי.

"ביישוב לא תמיד נועלים רכבים", הוא אומר, "וזה מאד מסוכן. חשוב לנעול את הרכב גם אם אתה עוזב אותו רק לדקה להכניס משהו הביתה, וחשוב מאד לסרוק אותו ולוודא שאין אף אחד בסוף כל נסיעה. סיגלתי לעצמי הרגל לסרוק את האוטו תמיד לפני ואחרי נסיעה".

 

הטכנולוגיה הביאה ברכה וקללה

בעולם המערבי שכחת ילדים ברכב הפכה לבעיה וסכנה מוכרת. בארצות הברית, למשל, מתים עשרות ילדים מידי שנה וגם שם מנסים להילחם בתופעה המחרידה.

הטכנולוגיה הביאה איתה ברכה אך גם קללה. בזכות טכנולוגיות בטיחות וחקיקה פחות ילדים נפגעים בתאונות דרכים, אך ילדים קשורים ברכב מתרגלים לפאסיביות במשך שעות, ונוכחותם לא תמיד מורגשת. הנעילה המרכזית מאפשרת שליטה על כל החלונות והדלתות בלחיצת כפתור ללא הטרחה והסרבול שהיו פעם, אך עלולה להביא לאי תשומת לב לפרטים בעת הנעילה.

הטלפונים הניידים מסיחים את דעתנו ועלולים לגרום לנו לחוסר ריכוז בנהיגה ובעת עזיבת הרכב.

כל אלה מעלים את הסיכוי, של כל אחד מאתנו, לשכוח ברכב בטעות, לרגע אחד, את היקר לנו.

העלאת המודעות לבעיה הולידה כל מיני ניסיונות לפתרונות - דיון בהחמרה בענישה, קמפיינים של מודעות במדיה ופתרונות טכנולוגים רבים. גם בבנימין נולד רעיון לפתרון טכנולוגי שיסייע למסגרות החינוכיות ולהורים לעקוב אחר נוכחות הילד והגעתו למסגרת בזמן.

לאה קרנסדורף, בת 28 ממעלה לבונה, עובדת היום על תוכנת KEEPI, בנוסף לעיסוקה כעצמאית בחברת התיירות של המשפחה. "לפני חמש שנים התחלתי לעבוד כגננת. באותה תקופה אירע האסון בשילה בו נשכחה תינוקת באוטו. המקרה זעזע אותי ונגע בי, לא יכולתי להפסיק לחשוב איך אפשר היה למנוע את האסון. כגננת וכהורה חשבתי איך יכול להיות שאין מערכת טכנולוגית פשוטה שתסייע למוסד החינוכי לעקוב אחר נוכחות הילדים. לו יכול היה ההורה להתעדכן על מצבו של הילד שלו, אולי היו נחסכים אסונות. לא היה שום כלי בשוק שיכולתי להיעזר בו ונולד אצלי רעיון איך לנהל אפליקציית נוכחות במסגרות חינוך.

"חיפשתי שותף טכני כדי להוציא לפועל את הרעיון וחברתי לרובי הרץ, בחור מקסים שעוסק בהייטק ופיתוח מערכות ממוחשבות". הרץ, בן 49 ממבשרת ציון, הוא ארכיטקט מערכות מידע והבעלים של חברת swapcom. "אני ורובי יחד שותפים ובעלי פרויקט KEEPI. אני מציעה רעיונות ומגדירה צרכים, ורובי בצד הטכני - מפתח את האפליקציה".

לאה מסבירה איך זה בדיוק עובד: "זו אפליקציה אינטרנטית שיכולה לעבוד בכל מכשיר שיש לו חיבור לאינטרנט. בכל מוסד חינוכי צריך שיהיה מסך, ובתחילת כל יום כל שמות הילדים מסומנים בצבע אדום. ברגע שילד נכנס, איש הצוות או ההורה מסמן נוכחות ושם הילד משתנה לצבע ירוק. בשעה שהמעון או הגן מגדיר מראש, נשלחת הודעה אוטומטית להורים של הילדים החסרים: "האם צפוי ילדך להגיע?", וההורה צריך לענות בלחיצת כפתור. אם הורה לא עונה כעבור זמן מה, תישלח לו הודעת סמס חוזרת. התרעה על הורה, או מורשה אחר שצוין, שלא הגיב, מגיעה למנהלת המוסד, והיא יכולה לעשות כרצונה ולפעול בהתאם לשיקול דעתה. לפעמים יש סיבה לדאגה והמנהלת יכולה להיעזר בכוחות ביטחון והצלה".

לאה אמנם הגתה את הרעיון על מנת לענות על הצורך לעקוב אחר נוכחות ילדים, אבל בהזדמנות הזאת ניתן לעקוב אחרי נתונים נוספים הקשורים בילד. "במערכת הניטור אפשר להזין נתונים כמו מספר תעודת זהות, טלפון, מידע על אלרגיות ואפילו ציוד חסר. אם חסרים לילד מגבונים למשל, כשהמידע יוזן למערכת - תישלח להורה הודעה אוטומטית בבוקר, לפני הגיעו לגן".

כשהפכה למנהלת המעון בשילה, לאה הריצה במעון את הפיילוט, התנסתה בתפקוד המערכת, ושיפרה ביצועים. היא למדה להעריך עלויות וזיהתה צרכים נוספים שהתעוררו. למערכת יתרון גם בכך שכל רישום הנוכחות נשמר בארכיון, בענן.
היום המערכת נמצאת בשימוש גם במעון במעלה לבונה וגם בגבעון החדשה. המערכת מקלה על הגננות והסייעות בתפקוד שהן ממילא עושות מחד, וההורים נהנים ממעקב שוטף שמגיע לטלפון שלהם אוטומטית.

לאה מציינת שהשאיפה שלה היא שהמערכת תיכנס לכמה שיותר מוסדות לימוד ולכן היא משווקת אותה במחיר כדאי. "העלויות כרגע הן לא למטרות רווח. אנחנו גובים עלות של כשלושה שקלים בחודש לילד כדי לכסות את עלות שליחת הסמסים".

האפליקציה של לאה נשמעה לי כל כך פשוטה ומוצלחת, אבל בשיחה עם גורם במועצה הבנתי למה היא נתקלת בקושי לשווק אותה. האפליקציה בעצם מציעה להתחלק באחריות - לא רק ההורה אחראי, אלא גם המוסד החינוכי שצריך לעקוב אחר הנוכחות. זו מלכודת שמוסדות חינוכיים מפחדים להיכנס אליה, מפחדים לקחת אחריות. ללאה אסור, אגב, לשווק את האפליקציה כמצילת חיים, אלא רק כ"מערכת ניטור פנימי". לאה לא מתייאשת וממשיכה לנסות ולהפיץ את המערכת מתוך שליחות.

במעונות בהם היא פועלת, המערכת התקבלה בלחץ ובמימון ההורים. "אם אנשים יהיו מודעים לבשורה שהאפליקציה עשויה להביא, הם יוכלו ללחוץ על מוסדות החינוך להשתמש בה. בסופו של דבר כולם ייצאו נשכרים. אני מציעה להורים ליזום את ההתקנה. אם נציל ולו נפש אחת, דיינו".

 

ליצירת קשר עם לאה: Lea@keepi.org.il

-------------------------------------------------------------------

למנוע את המקרה הבא

בארגון "בטרם" לבטיחות ילדים מבקשים להביא לידיעת ההורים כי חום קיצוני משפיע על תינוקות ופעוטות במהירות רבה יותר ובצורה חמורה יותר מאשר על מבוגרים. טמפרטורת הגוף של ילדים קטנים עלולה לעלות במהירות הגדולה פי שלושה עד חמישה מהמהירות בה עולה טמפרטורת הגוף של מבוגר. יש לדעת כי עיקר העלייה בטמפרטורה ברכב סגור מתרחשת בדקות הראשונות, והיא יכולה להגיע עד לכ-70 מעלות צלזיוס.

השארת חלון פתוח אינה מסייעת רבות. גם אם משאירים חלון פתוח מעט, מידת החום במכונית עולה לרמות מסוכנות ביותר לילדים, למבוגרים פגיעים וגם לבעלי חיים.

מכת חום יכולה להיווצר אף בימים שאינם חמים במיוחד.

אלו המלצות "בטרם" להתנהגות בטוחה:

  1. לעולם אל תשאירו ילד צעיר ברכב סגור, גם לא לדקה. אינכם יכולים להבטיח שלא תתעכבו יותר מכך.
  2. הניחו תיק, ארנק או טלפון סלולרי ליד מושב הילד.
  3. היעזרו בצלצול תזכורת בטלפון סביב מועד ההגעה ליעד.
  4. טלפון קבוע לבן/בת הזוג לאחר הורדת הילדים.
  5. שימוש במוצרים ואפליקציות שונים למניעת שכחת ילדים ברכב.
  6. כשאתם ברכב עם הילדים השתדלו לא לשוחח בסלולרי.

"עלינו להפסיק לחשוב שלנו זה לא יקרה", אומרים בארגון, "ולהתחיל למנוע את המקרה הבא".

חזור למגזין