דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 426 סיון תשע"ח יוני 2018
טורים

בהנגאובר - בירה ונשירה

רגע אחד ישבנו בנחת על כוס בירה, ורגע אחר כך פרץ דיון סוער על אידאולוגיה, פוליטיקה, חזון ההתיישבות ותכניות אומנותיות. סך הכל נורמלי לגמרי


בהנגאובר - בירה ונשירה
איור: norm

עורכת העיתון שאתם מחזיקים כרגע ביד רוצה להרוג אותי. אני לא עומד בזמנים, תמיד מגיש טורים מאוחר, והיא צריכה לרדוף אחריי. בקיצור, נודניק אמיתי. צעיר מרדן. אבל הפעם, אולי, לא בטוח (אפילו בספק רב), גם היא תשמח שהתעכבתי. כי הייתי בדיון סופר-מעניין שבטוח יש לכם מה לומר בו. אם לא לומר אז לפחות לקרוא. ואם לא לקרוא אז לכו תישנו על האף.

אז היה היה שלשום, ומליאת הצעירים שלנו, LEADERIM, התכנסה לה כדי לדון על הא ועל דא ועל בירה. למה בירה? כי באמצע סיון, סוף מאי למניינם, כפר הסטודנטים רימונים ומרכז הצעירים, מרימים פסטיבל בירה שווה לאללה. וכמובן מביאים הופעה שווה לאללה.

יום לפני המליאה מישהו לחש לי שהאמנים שאמורים להופיע - וכרגע לא חשוב מי הם, ומי שיקרא עד הסוף יבין גם למה – הופיעו בטקס האלטרנטיבי ביום הזיכרון. זוכרים את הטקס הזה? משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות מציינות ביחד את הזיכרון שלהם. היה בלאגן שלם סביב הנושא, בג"ץ התערב, בקיצור שמח.
טוב, אז זרקתי את העובדה הזו למליאה, כבדרך אגב, ותכננתי להמשיך כרגיל בשיחה. "רגע, רגע", עצר אותי נציג הצעירים משילה, "אני לא מבין מה קורה פה. אני חושב שאנחנו לא צריכים לתת להם להופיע באירוע שלנו, פה בבנימין, אחרי שהופיעו באירוע הזיכרון האלטרנטיבי הזה. מספיק לכופף את הראש. ככה אנחנו המתנחלים, כל הזמן מכופפים את עצמנו מול ערכים של אחרים. צריך ללמוד מהשמאלנים. להם יש ערכים והם הולכים איתם עד הסוף". וואו. אין ספק שהבחור נתן ספיץ' יפה ומנומק. חלק גדול מנציגי הצעירים הנהן בהסכמה. "שנייה רגע", אמרתי, אבל לא הספקתי להשחיל את המשפט הבא, ונציגת עפרה חטפה את המיקרופון הווירטואלי – "אני לא מסכימה אתך. דווקא זה שהם באים לפה לשיר ולהופיע, זה כנראה אומר שהם לא נגד התנחלויות. אז מה אם הם הופיעו במקום אחר לפני כן, גם אם הוא באופי שונה?". חלק אחר של הלידרים הנהן הפעם. "צריך קצת אידיאולוגיה", החזיר הצעיר משילה. שמיייח. ככה, בערך 20 דקות.

הדיון הזה הזכיר לי דיון אחר שהשתתפתי בו השנה. הנושא היה מפוצץ – "חזון המועצה", והתבקשנו להגדיר אותו. נזרקו שם הרבה מילים גבוהות על יישוב הארץ, גאולת ציון ועוד. זה לא שאני נגד כל זה, להיפך, אני מאד בעד, אבל אני הצעתי להתמקד במילה אחת קטנה – נורמליות. בעיניי, זה הניצחון שלנו המתנחלים על פני אויבנו הפוליטיים. אנחנו חיים פה חיים נורמליים. אנחנו נוסעים בדרכים ללא ליווי צבאי, בכל השעות. מחלקת תרבות עובדת פול טיים ומביאה לכאן אמנים מהשורה הראשונה; לוותיקים יש סצנה תוססת של פעילויות; הצעירים פה עושים פסיכומטרי ביישובים ויוצאים לפאבים במרחב; הנוער חי ובועט, מחלקת תברואה מוציאה סרטונים כיצד לפנות זבל ולמה חשוב למחזר, ומחלקת ספורט כבר חודשיים בהסגר בגלל עומס הטורנירים באזור.

כל צעד קטן של נורמליות, הוא צעד ענק להתיישבות. זה כמובן לא סותר את הערכים ולא את האידיאולוגיה ולא את צדקת הדרך ולא את המצפן הפנימי, ולא ולא.
השאלה היא באיזו תודעה אנחנו חיים. האם זו תודעה של אזרחים שווי ערך, נורמלים, לא פחות טובים (וגם לא בהכרח יותר), כאלה שלא מפחדים לארח אמנים שחושבים אחרת, כאלה שלא מחרימים כי הם בטוחים בנורמליות שלהם, כאלה שפשוט חיים ולא צריכים לצעוק כדי שמישהו יקשיב להם, או - בתודעה שאנחנו מיעוט נרדף, שכל אמירה של איזה אמן תל אביבי יכולה לסכן את קיומו ומערערת את יציבות דרכו וחוסן קהילותיו.

אבל כמו לכל דבר טוב, גם לדיון הזה היה סוף. מישהי טרחה לבדוק בגוגל: "הם באמת השתתפו בטקס האלטרנטיבי. ליום השואה והגבורה".

 

חזור למגזין