דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 427 אב תשע"ח יולי 2018
דברי הימים

גם אם אדמתי בוערת

משטרת ישראל תפסה את החוליה שהכתה שוב ושוב בשוד רכבים במרחב מערב בנימין. "אמרתי לעצמי, או שאת מוציאה את עצמך מהמצב הזה, או שלא", מספרת ע' שהצליחה להימלט מניסיון שוד


גם אם אדמתי בוערת
צילום: דוברות המשטרה (למצולמים אין קשר לאירוע)

בימים של תבערה בעוטף עזה, מתגמדות ההתמודדויות השגרתיות של בנימין. "תושבי העוטף נאבקים בימים אלה מול טרור ההצתות", אומר ראש המועצה, אבי רואה, "וגם אם מדובר באמצעים פרימיטיביים, וב"ה אין פגיעות בנפש, אין ספק שבטווח הארוך נגרמים נזקים לא קטנים, ולא נעים לראות שדות חרוכים ויערות ותיקים עולים באש. אנו שולחים להם את חיזוקנו. אין לנו ספק שזו אוכלוסייה איתנה, ואנחנו סומכים על העוצמות שלה, ומאחלים להם שממשלת ישראל וצה"ל יכלכלו את צעדיהם בתבונה ויעשו מה שנדרש כדי להפסיק את הטרור המתמשך הזה".

אצלנו במטה בנימין הגיע בתקופה האחרונה לשיאו גל שוד הרכבים. בשלושה מקרים בתוך ארבעה שבועות נזרק הנהג מהרכב, והרכב נשדד. היו גם מקרים שבהם זה הסתיים אחרת.  ע' מטלמון חזרה ליישוב בשעת ערב לא מאוחרת. ב-19:45 היא כבר עלתה בעלייה ליישוב. "זה כבר השלב שבו את נוסעת בהרגשה שהגעת הביתה", היא מספרת. "ואז נצמד אליי רכב עם לוחית זיהוי ישראלית. אמרתי, בסדר, סתם מישהו עצבני, אני נוסעת בקצב שלי. ואז בתוך שניות הוא עקף אותי ונעמד באמצע הכביש, חוסם אותי כך שלא אוכל לעבור גם לנתיב השני. בדיעבד הבנתי שהוא נצמד אלי כדי לוודא שאני אשה ואני לבד באוטו. בשנייה שהוא עצר ירדו בבת אחת שני גברים מהדלתות האחוריות, בתיאום מוחלט, ועדיין לא הבנתי במה מדובר. הרגשתי כבר כמעט בבית, ולא דימיינתי מה הולך לקרות. חשבתי שאולי אלה נערים מהיישוב שרוצים שאסיע אותם. אבל תוך שניות הם היו שניהם עם אלות על החלון של האוטו. האוטו היה נעול, והם היכו בשמשת הרכב הקדמית. אחד מהם הסתכל עלי כל הזמן, במעין מלחמה פסיכולוגית, כי באמת המבט שלו היה משתק. הוא ממש ניטרל אותי. היה לו מבט רע שקשה לתאר, והוא בהחלט זורע פחד.

"הצלחתי להסיר ממנו את המבט כדי להפעיל את אפליקציית החירום שיש לי בטלפון, אבל היד שלי רעדה ולא הצלחתי. כשקלטתי שאני לא מצליחה, אמרתי לעצמי, אוקי, או שאת מוציאה את עצמך מהמצב הזה, או שלא, אז קדימה. הסתכלתי וראיתי שאמנם אין לי מספיק מקום לעבור מהצד, אבל כנראה שאצליח אם אשפשף את האוטו בגדר הבטון. הערכתי שהפגיעה באוטו לא תהיה כזו שתפגע במנוע. לא רציתי לפגוע גם ברכב שלהם, כדי שלא ירדפו אחרי. תכננתי את הזווית, נכנסתי בגדר, ולחצתי על דוושת הגז בטירוף. אני אפילו לא יודעת אם הם רדפו אחרי, לא הסתכלתי במראה. נסעתי ברייס, ומיליון חתיכות זכוכית מהחלון השבור עפו עליי. רק כשהגעתי לשער היישוב, כולי רועדת, הבנתי שאני יכולה להרפות.

"באיזשהו מקום אני יודעת היום לומר שזה שהטלפון לא עבד, עזר לי להתעשת. כי הבנתי שאין לי מה לחכות למישהו אחר שינהל את האירוע הזה. זה או אני או שלא. עוד תובנות שלי, הן לנסוע ברכב נעול, אבל לבטל את הנעילה של הטלפונים. להבין שהרכב הוא המגן שלך. חשוב לנטרל מהתוקפים את העיניים, כדי להתעשת ולתת לשכל לפעול, כדי לחשוב איך לצאת מהסיטואציה הזאת בכוחות עצמך. אין לי ספק שזה שהצלחתי להתעשת, זה לגמרי בחסדי ה'".

משטרת ישראל, בינתיים, הודיעה כי החוליה נתפסה.

חזור למגזין