דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 427 אב תשע"ח יולי 2018
כתבות

שידוך משמיים

כבר 30 שנה היא פוגשת אותם, רווקים ורווקות שרוצים למצוא סופסוף את זיווגם. כל הפרטים החשובים נכנסים לתוך כרטיסיה קטנה, וחיה ויינר יוצאת שוב ושוב לקרוע עבורם את ים סוף מביתה שבעפרה


שידוך משמיים

חיה ויינר היא מותג מוכר בקרב ציבור הרווקים, אישה אחת שהיא מוסד במגזר הדתי-לאומי באזור בנימין וירושלים. הרבה מאד רווקים ורווקות כבר פתחו אצלה כרטיסיות והרבה הצלחות נרשמו לזכותה. "אני לא סופרת", היא מצהירה, אבל גם מגלה ש"על כל מאה ניסיונות בערך מגיעה הצלחה אחת". בהמשך נברר מה זה בדיוק אומר.

האסוציאציה הראשונה של רוב האנשים שישמעו את המונח 'שדכנית', תהיה של אישה מבוגרת מאד, יכנע, רכלנית. מן תפקיד דינוזאורי כזה ששרד עד ימינו ללא הצדקה. הם יחשבו על אישה שמתפרנסת מרקיחת חיבורי משפחות על חשבון הקורבנות - המשתדכים הצעירים. השדכנית חיה ויינר מעפרה לא עונה על הדימוי הסטראוטיפי הזה בשום אופן. היא מתוקה ושובבה, והיא שם כדי לתת את הנשמה למי שמרגישים בודדים, לגאול אותם.

שום דבר במראה החיצוני של חיה, מראה הקיבוצניקית במכנסיים, לא מעיד על הפנימיות האמונית היוקדת, העממית והפשוטה שלה, על הלב הענק ושם שמיים השגור בפיה. כשהיא מזכירה שם של מישהו, היא טורחת תמיד להוסיף תיאור חיובי, כי כולם כל כך נפלאים בעיניה. כולם מקסימים, כולם אהובים, כולם גיבורים וכולם קדושים. ומי שרק יקרא את דבריה או ישמע אותה, יראה בעיני רוחו סבתא מזרחית חמה, והאמת שלמרות שהיא גם לא נראית כך, היא אכן ס"טית גאה.

 

לא מבקשים את החיים הנוחים

"המשפחה שלי משני הצדדים מגיעה מגלות ספרד", היא מספרת, "המשפחה מצד אמי הגיעה בגירוש ספרד ישירות לחברון. בפרעות תרפ"ט הם נמלטו מחברון והגיעו לירושלים. המשפחה מצד אבי, משפחת סאגיס, הגיעה מגירוש ספרד והתיישבה בצפת. ברעידת האדמה ב-1837 נספו בצפת אלפים, ורבים עזבו את הארץ. בני המשפחה התיישבו בעיר בורסה בתורכיה. סבי זצ"ל עלה שוב עם משפחתו והיה בין מקימי המושבה באר יעקב. הוא שינה את שם משפחתו מסאגיס לשא-נס.
"היום, הרחוב הראשי בבאר יעקב קרוי על שמו - הרב ניסים יוסף שא-נס. אלו היו שנים קשות מאד, בקושי רב התפרנסו, וסבלו חרפת רעב. הרב פלאג'י, רב הקהילות בתורכיה, ביקש מסבי לשוב לבורסה ולשמש כרב העיר והבטיח לו חיים נוחים יותר, אך הוא סירב". חיה שומרת העתק ממכתב התשובה שכתב סבה לרב פלאג'י. היא מראה לי בגאווה את המכתב המנוסח בלשון יפה ופיוטית, מכתב שאכן ראוי שיילמד ויישמר בפנתיאון הציוני. הסב כותב: "זה נכון שהמצב עכשיו קצת קשה בארץ, אבל דבר ידוע לנו: וחיי צער תחיה. ארץ ישראל ומנוחה - אי אפשר שני תענוגים יחד, זה דבר בלתי אפשרי, ולכן אני מייעץ את כבודו באופן פרטי, שישתדל עד כמה שאפשר לו לבוא לארץ אבות". הסב נפטר במלחמת השחרור, נקבר בקבורה זמנית בבית העלמין בשייח' באדר, ולימים הועברו עצמותיו לקבורה בהר הזיתים.

חיה גדלה בירושלים. היא היתה חניכה ומדריכה בבני עקיבא, וכשהתגייסה לנח"ל הגיעה לקיבוץ הדתי עין צורים. בקיבוץ פגשה את יוסי ויינר, אף הוא נח"לאי, מבוגר ממנה בשנתיים. היא התחתנה איתו כשהיתה בת 20. אחרי השירות הצבאי חיה פנתה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "סיימתי את התואר בהצטיינות, אך מעולם לא עבדתי בתחום כמקצוע. העבודה הסוציאלית והנתינה היא כל חיי, אבל התפרנסתי בעיקר מהוראה".
הם נשארו לגור בעין צורים והיא עבדה כמורה בקיבוץ יבנה הסמוך. ההתמודדות הראשונה הגדולה שלהם היתה כשיוסי נפצע קשה במלחמת ההתשה.

"יוסי היה מאושפז במשך כשנה בבית החולים", היא נזכרת. "הוא מוכר עד היום כנכה צה"ל, אבל יוסי לא ויתר לעצמו בחיים. הוא המשיך לתת ולעשות מילואים. הוא משמש דוגמה לילדים ושותף מלא בגידולם ובגידול ילדי האומנה, וכל הפרויקטים שלקחנו על עצמנו ברבות השנים".

המיקוד המקצועי הגיע מבלי שתכננה. "אחרי שעזבנו את הקיבוץ עברנו לקריית ארבע ואחר כך לעפרה. הצעתי עצמי כמורה באולפנה, אבל לא הסכימו לקבל אותי במכנסיים וללא כיסוי ראש, כפי שהייתי אז. מצאתי עבודה בהוראת מבוגרים באולפן, דבר שאני עושה עד היום.
"גם בהוראה וגם בכל מקום הרגשתי תמיד שהעבודה הסוציאלית, העזרה והנתינה הם חיי. יש לנו שישה ילדים ביולוגיים וחמישה ילדים באומנה. ילדים מקסימים שעושים לנו כל כך הרבה נחת. שניים מילדי האומנה שלנו נישאו וגרים גם הם בעפרה".
כשאני מתפעלת מכך שאימצה בביתה כל כך הרבה ילדי אומנה, היא מחייכת "העבודה הקשה היא במקומות אחרים. ילדי האומנה שלנו הם תענוג וכיף גדול. הם תלמידים מצטיינים, ילדים למופת. רק לאחרונה חיתנו בן שהיה אצלנו מכיתה ה' והיום משרת בצה"ל. בן אחר הוא עתודאי מצטיין בחיל האוויר. העבודה הקשה יותר הייתה בחזיתות אחרות, למשל עם נרקומנים שהשתקמו אצלנו בבית ומספר נשים שהגיעו אלינו ממקלט לנשים מוכות, או בעסקי השידוכים".

צילום: מיכל אביאור

מרגישה שקיבלתי מתנה

כבר 30 שנה שחיה ויינר בעסקי השידוכים. "להורים שלי שידכתי חמישה מהנכדים. סיפוק עצום".

חיה מסבירה לי למה דווקא שידוכים: "זה אתגר גדול של הדור שלנו, דור מעוכב, רווקות מאוחרת, בדידות, מצוקה גדולה. אני מרגישה שקיבלתי מה' מתנה גדולה. אני מרגישה שזה הייעוד שלי, ולכן איני מרפה".

את השידוך הראשון שלה עשתה בצעירותה, כשניסתה לשדך בין אחיה הגדול ממנה בשנה לבין אחת מבנות השירות בקיבוץ. היא הזמינה אותה לשבת אליהם הביתה, וזה עבד. הם התאהבו והתחתנו.

מאז היא בתחום. אחד המשודכים שלה בנה לה תוכנה מיוחדת להיכרויות, אבל חיה צריכה את המגע האישי ולכן היא עובדת עדיין עם כרטיסיות.

הכל נראה לי ארכאי ומיושן, גם השיטה הטכנית וגם עצם רעיון השדכנית המסדרת. אבל חיה מתארת את החברה הדתית הנפרדת כמי שמקטינה את אפשרויות המפגש והאינטראקציה בין המינים, ודעתי מתיישבת. באמת יש בפונקציית השדכנית כדי לפתוח דלתות ולאפשר לרווקים להגדיל את הגישה למעגלים חברתיים נוספים. והכרטיסיות? "ככה התרגלתי".

חיה מסבירה גם את חשיבות המפגש הבלתי אמצעי שלה עם המועמדים: "אנחנו חיים היום בעידן קשה ומסובך. האתרים, האינטרנט, הכל וויזואלי ושטחי. התמונה חשובה כל כך היום, אבל מה אפשר באמת ללמוד מהתמונה על האדם? הרבה פעמים יש גם פער בין התמונה למי שמצולם בה. לכן הדרך שלי היא פנים מול פנים, לא אשדך מי שלא פגשתי".

שלוש פעמים בשבוע היא מקדישה לפרויקט השידוכים, ומפנה מזמנה לטובת טלפונים למשך כשעתיים וחצי בכל פעם. יש לה קו טלפון מיוחד בבית לטובת העניין.
בימי שישי בבוקר היא קובעת פגישות עם מועמדים חדשים בבית קפה באזור ירושלים. לכל אחד היא מקדישה עשרים דקות. "את השבת שלי אני מכינה כל השבוע. בימי שישי אני שקועה בפגישות".
אני סקרנית לדעת איך מגיעים אליה, איפה היא מפרסמת, איך גדל המאגר? "מגיעים אליי כי יש לי מוניטין. חבר מביא חבר".

בגלל חוסר האיזון בשוק בין רווקים ורווקות, והעובדה שהרבה יותר רווקות פונות לעזרה (שעון ביולוגי כבר אמרנו?), חיה מבקשת מהפונות אליה להביא איתן למאגר לפחות רווק אחד. "המאגר שלי הוא מאוזן. פונות אליי ים של בנות. ממש הייתי שמחה לעזור לכולן, אבל אני לא מסוגלת טכנית. כבר כמה שנים טובות אני מקבלת בחורה בשני תנאים. התנאי הראשון הוא בנות מאזור ירושלים ויו"ש - מצפון השומרון עד דרום הר חברון. פה ושם אני חורגת. התנאי השני - אשמח לעזור לך, אם תשלחי אליי גם בן. אח, בן דוד, מכר".

חיה מסבירה לי איך זה עובד ומה קורה במשך עשרים הדקות של ההיכרות בינה ובין הנרשמים החדשים. היא רושמת את הפרטים הרלוונטיים, כמו הכיוון הדתי ומה המועמד או המועמדת מחפשים, ואת התרשמותה שלה. "בסוף הפגישה אני נותנת כרטיס ביקור ומבקשת שיתקשרו בשעות המצוינות בכרטיס. וחובה לנדנד. אני אומרת לכל אחד".

פתיחת הכרטיסיה לא מבטיחה אוטומטית הצעות לפגישות. רק מי שיהיה מעורב ויתקשר, יקבל הצעות תכופות.

חיה מבקשת עדכונים. אם השידוך לא הסתדר חשוב לה לדעת מה הייתה הסיבה, מה לא עבד. היא מעדכנת את הכרטיסיה וכך משתדלת לדייק יותר בהצעה הבאה. היא יודעת שזה מתיש ומעייף, אבל בטוחה שכל פגישה היא לא לחינם, כי היא מקדמת את הרווק לקראת הפגישה הבאה שתהיה נכונה לו יותר. "כל ניסיון מקדם אותנו, גם אם לא הצליח. כל הזמן מתקדמים".

חיה לעולם לא מעיזה לחנך, גם כשחבל לה שאנשים לא פתוחים יותר לאפשרויות. אבל המציאות לפעמים מפתיעה. "הגיע אליי בחורצ'יק, אינטליגנט, חתיך, רוצה את הבחורה הכי יפה, הכי אינטליגנטית, הכי הכי. ניסיתי להכיר לו המון בחורות יפות ומוצלחות, ושום דבר לא עבד. בסופו של דבר, לאחר תקופה שמעתי שהוא מתחתן. כששמעתי עם מי הוא מתחתן, נדהמתי. הוא התחתן עם בחורה מקסימה ומוצלחת שגם היא הייתה אצלי, אבל מישהי שבחיים לא הייתי מציעה לו. באמת בחורה נפלאה, אבל לא עונה לקריטריונים החיצוניים המחמירים שהוא ביקש. והם הקימו משפחה לתפארת".

כדוגמה נוספת היא מספרת לי סיפור מרגש אחר: "לפני שנים רבות הגיעה אליי בחורה רווקה בת 30, אחות ראשית בבית חולים. ניסיתי להכיר לה מלא בחורים, לא הלך. במשך תקופה ארוכה ניסיתי שוב ושוב להכיר לה. כעבור שנתיים שמעתי שהיא מתחתנת. בחור מקסים ממכון לב. שנה אחרי כן, בנסיעה לחגיגות יום הנישואין הראשון, היתה תאונה מחרידה. הבחור נהרג במקום, היא נפצעה אנושות ונפגעה בעמוד השדרה. הבחורה עברה שיקום ממושך בבית לוינשטיין ונשארה משותקת. כעבור שלוש-ארבע שנים היא פנתה אליי שוב, ואז צץ לי רעיון. הכרתי לה בחור מדהים, אינטליגנט, עם בעיה של חירשות-אילמות, באמת בחור מיוחד. השידוך הצליח והם מגדלים היום משפחה נהדרת, מדהימה. בכל פעם שנולד ילד היא מתקשרת אליי מחדר לידה לבשר בהתרגשות: "בזכותך, בזכותך". הכרת הטוב אצלה באמת יוצאת דופן כי היא מתמשכת.

 

תיפתחו אבל אל תתפשרו

במלאכת השידוכים עסקה כל השנים מבלי לגבות תשלום. "אני עושה את זה ממש לשם שמיים. מודה שהקב"ה שם אותי בצד הנותן. אני מקבלת ממנו בשפע. הרבה שנים לא הסכמתי לקבל כסף בכלל, אבל אני מבינה שאנשים רוצים להכיר תודה.
"הרב גיסר, רב היישוב שלנו, פסק שאם יוצאת חתונה, צריך לשלם. אני באמת לא זקוקה לכסף ולא עושה את זה על מנת לקבל שכר, אז פתחתי קרן צדקה ואני מחלקת ממנה לנזקקים ולמי שמבקש".

חיה מספרת לי שהיא משדכת רווקים ורווקות, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, ועדיין מתרגשת כל כך מכל שידוך שלה שמצליח. "הצלחתי לחבר בין בני זוג, הוא בן 73 והיא בת 71. יוצאים עכשיו כבר הרבה זמן. מחכה לשמוע מהם בשורות טובות.

"בשנים האחרונות לדתיים-לייט יש ביצות משלהם, אליי באים הדוסים, שם זה קצת יותר קל. כשהצעירים בדרך כלל פחות בררניים, הם יותר פתוחים, פחות קפדניים, אין הרבה כללים. ככל שמתבגרים זה נעשה קשה. הכל בסופו של דבר מאת ה', אבל אם רק אפשר – כדאי להתחתן מוקדם".

גם המעגלים הסובבים את הרווקים מתמודדים עם סוגיית הרווקוּת. "זה לא פשוט", אומרת חיה, "זה דור מעוכב וקשה", והיא מודה שלא רק הרווקים עצמם יוזמים את הכנסתם למאגר. "ההורים והמשפחות גם בוחשים לפעמים. זה חשוב, תושיטו יד. אם הבחורה נרדמת או אולי מיואשת, תתקשרו אתם ונראה אם יש בחורים מתאימים. אל תתנו לזמן לחלוף. קשה להשיג אותי וזה דורש מאמץ, אבל המאמץ משתלם".

אני שואלת אותה אם יש לה טיפים להצלחה במציאת זיווג נכון. "אין לי טיפ גורף, כל מקרה הוא לגופו. אבל חשוב לבוא פתוחים ותמיד כדאי לנסות עוד ועוד. לפעמים הרווקים כבר עייפים ומתוסכלים, אבל חשוב להמשיך להתקדם". אני מנסה לקרוא בין השורות ושואלת אם כדאי בשלב מתקדם גם להתאים את הדרישות למציאות.
"להתפשר זו מילה גסה בעיניי", היא עונה, "אני מציעה לא להתפשר על מה שחשוב באמת".
"וצריך להתפלל על הזיווג. אני עושה מצדי מה שאני יכולה ומשתדלת לדייק, אבל לא מפסיקה להתפלל. מידי שנה ביום ההולדת שלי, שהוא כמו יום כיפור קטן, אני לוקחת יום חופש. אני הולכת עם חברה לקברי צדיקים ואנחנו מתפללות על הרווקים והרווקות והנצרכים. בסוף היום אני מרגישה שפע".

אני מתפעלת מהכוחות של חיה, מזה שהיא לא נשחקת עם השנים וממש מתרגשת כשזוג שהיא משדכת באמת מצליח. "יש חתונות, וכל חתונה מעודדת וממריצה אותי להמשיך", היא מסבירה. "על כל מאה ניסיונות, כאמור, יוצא אחד. אבל אני עושה כמאה בחודש, אז אני אופטימית".

בסיום שיחתנו היא מבקשת להוסיף הערה חשובה: "חז"ל אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. זה באמת אתגר גדול. אבל ההחלטה להתחתן, היא רק תחילת הדרך. באהבה צריך להשקיע כל החיים, זה ממש לא מובן מאליו. ואם קשה, יש היום המון מטפלים ויועצים ומגשרים.
חשוב שתהיה סיעתא דשמיא, והכי חשוב שזה לא ייהפך לברור מאליו אף פעם. השקעה תמידית היא המתכון לזוגיות טובה ולאהבה גדולה".

חזור למגזין