דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 427 אב תשע"ח יולי 2018
טורים

עין צופיה - עיניים של הלב

ברשימת השידוכים שלנו נמצאים שישה זוגות נשואים. בט"ו באב אני מסתכלת אל עבר אלה שחסרות ואלה שרוצים, ומתפללת שכולנו נראה אותם לעומק ונחפש יחד איתם


עין צופיה - עיניים של הלב

את הזוג הראשון ששידכנו אני זוכרת היטב.

זה היה לפני 15 שנה ואולי קצת יותר, זה היה רעיון בהבלחה של רגע. רעיון משולב שלי ושל בעלי. הוא הביא את החתן, אחיין שלו, ואני הבאתי את הכלה.

כשפנינו לבחור הזרימה שלו היתה כמעט מביכה - "אין בעיה, אני אבוא אליכם לשבת, תזמינו אותה לארוחה". הסתכלנו על הבחור כמו שמסתכלים על מישהו לא נורמטיבי.

פנינו אל המיועדת, שהסתבר שסבלה מאותם התסמינים, כאשר ענתה "מעולה, תזמינו אותו לשבת ואני אבוא לארוחה". הבנו מיד שיש פה הפרעה משולבת, שני אנשים שבכל היקום לא יכולנו למצוא מתאימים מהם.

ההסכמה לשבת נחתמה והזוג הגיע אלינו. הדרך מבית הכנסת הביתה היתה מפתיעה עוד יותר מהצעת השידוכין. הוא סיפר בדיחה, היא צחקה. היא זרקה מילה, הוא הבין מיד. בתום ארוחת השבת התחמקנו מהבית לחברים והשארנו את השניים לשטוף כלים, להוריד מהשולחן או לברוח מהבית שלנו ברגע שהשטח יהיה פנוי. ובאמת הזוג היקר נעלם, לא לפני שהורידו משהולחן, שטפו כלים וסידרו את הסלון, ועד למוצאי שבת לא פגשנו אותם.

לא אספר לכם מה קרה הלאה, זה היה עוד יותר הזוי מכל מה שסיפרתי לכם עד כה, אך כן אומר שכעבור כחצי שנה הם היו נשואים והיום הם חובקים חמישה ילדים.

השידוך הזה עשה לנו 'תיאבון בריא' ומשם רצנו לשידוך השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. החתן השישי היה שוב אחיין. הבנו את הקונספט הנחמד של מפגש זוגי בתוך מפגש משפחתי, והבנו שיש משהו בגן המשפחתי שכנראה זורם טוב יותר בטבע. כך הזמנו את האחיין ואת המיועדת, ישבנו עם חברים משותפים (שלה, לא שלו) ושרנו וניגנו, ו... נעלמנו.

בשלב הזה התלהבנו כמו ילדים שרוקמים מזימה חשאית.

הזוג המתוק הזה יצא ארבעה חודשים, נפרד לשנתיים וחזר. כעבור חצי שנה עמדו מתחת לחופה והיום הם הורים לארבעה ילדים.

בין הזוג הראשון לשישי היו כמה מעורבויות בניסים של זוגות אחרים.

עד היום אני לא יודעת להגיד מהי נקודת המפגש שמזהה מי שמשדך, מהי התובנה השכלית שגורמת לו לומר "בן פלוני לבת פלוני". הרבה מאד פעמים זה המראה החיצוני שמדליק לנו את הנורה ומשם בודקים פנימה, לעיתים זה המאפיינים והערכים, ולפעמים... לפעמים זוהי סתם תחושת בטן. משהו שאומר "ננסה".

מאז הזוג השישי עוד לא שידכנו אף זוג (וכבר חלפו שש שנים), והאמת שגם לא ניסינו. עם השנים הרגשתי שאני לוקחת אחריות כבדה מדי על התוצרים של השידוך. אם זה זוג שהתגרש, או זוג שיצא ובן הזוג עשה את פאדיחת חייו ולא התקשר או לא הקשיב או לא היה מחובר.

כשהרגשתי שאני לא רואה בעצמי שליחה, זה נפסק באופן טבעי. ואין יום שאני לא מתפללת לשוב ולהיות צינור, כי לקחת חלק בבית שנבנה זה דבר מדהים.
אני מרגישה שלהיות שדכן זה מעין אות משמיים, שפע אלוקי, השגחה מדויקת. להיבחר מכולם להיות השליח, זאת מתנה בפני עצמה.

בעוד מספר ימים נחגוג את היום הכל כך מיוחד, ט"ו באב. הרבה מאתנו לא חוגגים כראוי את החג הזה, הוא יום שנשכח במידה מסוימת.

ביום זה אני מסתכלת ימינה ושמאלה, אל עבר אלה שמחפשות, אלה שמחפשים, אלה שחסרים, אלה שרוצים. אני מתפללת שנזכה להיות הצינורות בעבורם. לא רק אני, כולנו, כולכם. שנזכה להיות בעלי עיניים של שידוך, שנזכה לתחושות הבטן האלה שאומרות "הי, זה מתאים לזאת, ולהיפך". תחשבו איזה פלא זה היה אילו לכולנו היה מבט נוסף על החיים, מבט תלת-מימד, מבט שיכול לזהות נפשות, לבבות, כוונות.

איזה פלא זה היה אילו היינו מרגישים בצורה מדויקת שיש לנו את היכולת לשדך.

דווקא אחרי יום חורבן הבית, אנחנו צריכים לעזור לבריאה, לכוון גבוה ולנסות לשדך.

לכל אחד מאתנו יש אח, אחות, חבר, חברה, דוד שהם רווקים. לכל אחד מאתנו יש את הכוח לנסות, בתבונה, בעדינות. ללוות זוגות מתלבטים, לאחות לבבות נכזבים.
דווקא כשלריבונו של עולם אין בית לשכון בו, עלינו ליצור בתים ביננו, ששם תשרה השכינה.

הלוואי, הלוואי והמילים האלה ימצאו אצלכם מקום, הלוואי ונעמוד ביום ט"ו באב ונישא מבט אל כל מי שמחפש, ונמצא.

חזור למגזין