דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 428 חשון תשע"ט אוקטובר 2018
כתבות

מסע, בחירות

להגר, להתגייר, להתחתן, להביא לעולם חמישה ילדים, לעלות ארצה, להתיישב בבנימין, ללמוד מקצוע חדש ושתי שפות נוספות. אריאל ואליענה לימינה מהיישוב עלי בחרו ללכת עם הלב למרות הקשיים שבדרך. סוף סוף הם מרגישים שהגיעו הביתה


מסע, בחירות

הבחירות שעשו בני הזוג אריאל ואליענה לימניה-לימבו במהלך חייהם, ססגוניות ומטלטלות בהרבה לעומת הבחירות החיוורות והפשוטות שעשיתי בחיי.
הם תושבי עלי, מתנחלים, דתיים, בעלי עור כהה, והם צוחקים כל פעם מחדש מפניהם המופתעות של האנשים כשאריאל פותח את הפה ונשמע המבטא הצרפתי שלו.

אריאל נולד ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לשעבר קונגו הבלגית, צאצא למשפחה יהודית אשכנזית, מהראשונות שהגיעו למרכז אפריקה. בנעוריו היגר עם משפחתו מקונגו לבלגיה. הוא למד משפטים ועבד כמשפטן בייצוג חברת החשמל הבלגית. את אליענה הכיר בבלגיה. היא בת למשפחה נוצרית. אביה היה חבר הפרלמנט של קונגו שנסיבות פוליטיות אילצו אותו לעזוב את המדינה עם משפחתו.

"בשנת 2000, בזמן האינתיפאדה השנייה, ישבתי אצל חברים בבריסל בשיחת סלון", נזכר אריאל, "אליענה ישבה שם. החברים השמיצו את ישראל וביקרו אותה על יחסה לפלשתינים. אליענה לא השתתפה בהשמצות, וכשנשאלה, אמרה שאין לה מספיק נתונים, שהיא לא יודעת. זה היה משהו מיוחד ושונה בעיניי. התחלתי לדבר איתה והסתבר לי שהיא באה ממשפחה של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל. היא למדה תנ"ך ונמשכה ליהדות. הגישה שלה היתה חיובית בכל הנוגע לישראל, וזה מצא חן בעיניי. הגיור שלה בהמשך, לקראת החתונה, היה טיפוס עוד שלב בסולם שכבר היה שם ממילא".

אליענה מאשרת שהבחירה להתגייר היתה טבעית: "התגיירתי אחרי שנפגשנו. גדלתי עם אנשים מאמינים, הכרתי את התנ"ך, התחברתי בקלות ליהדות".

אליענה ואריאל התחתנו בבריסל ונולדו להם חמישה ילדים. את הילדים בחרו לשלוח לבתי ספר יהודיים פרטיים, על אף הקושי שעליו מצביע אריאל: "יותר ויותר מוסלמים הגיעו לגור בשכונות היהודיות בבריסל ודחקו את רגלי היהודים, ולאט התרכזו היהודים בשכונות אחרות. כך יצא שבתי הספר היהודיים הפרטיים נמצאים כיום בלב אוכלוסייה מוסלמית עוינת. יהודים עדיין שולחים לשם את הילדים על אף הסכנות הביטחוניות. לא ראיתי משפחה יהודית דתית ששולחת את הילדים ללמוד בבית ספר ממלכתי, כי בבית הספר הממלכתי אי אפשר ללמוד עם סממנים יהודים מובהקים כמו כיפה וציצית. היהדות חשובה מאד ליהודים שם, בגלל סכנת ההתבוללות. כ-40,000 יהודים חיים בבלגיה, מחציתם בבריסל, אבל יהדות בלגיה סובלת מאד מהתבוללות, בעיקר בבריסל".

 

באנו בגלל האמונה

העברית של אריאל טובה משציפיתי. הוא מטעים את שטף הדיבור במבטא צרפתי מובהק, אחת השפות הרשמיות בבלגיה, אבל מיטיב להתבטא בעברית. הוא נעצר מידי פעם כדי לשקול ולומר את המילה הנכונה ומברר שהבנתי את כוונתו. העברית שלו מסוגננת ותקנית, והוא מתוודה שרכש אותה באקדמיה. אחרי שלוש שנים בישראל, אני מכתירה אותו כלומד המהיר ביותר שפגשתי. לאליענה קצת קשה יותר. היא מבינה הכל, אבל עדיין קשה לה להתבטא בשטף בעברית. אצל אליענה הרגש חזק ממילים, אפשר להרגיש את החיבור שלה. כשאנחנו מדברים על הבחירה להתגייר או לעלות לישראל או להגיע לבנימין, כל הבחירות נראות לה פשוטות, נובעות היישר מתוך הלב ומגמדות את המחירים, הקשיים והסיכונים הכרוכים בהחלטות. "באנו בגלל האמונה", היא אומרת.

אצל אריאל הכל לוגי יותר ומורכב. אני מנסה ללכת אתו צעד צעד, להבין איך בוחרים.

"כמה שנים קודם כבר חשבנו על עלייה", מספר אריאל. "אידאולוגית חשבתי שמרגע שיש מדינה יהודית אין סיבה ליהודים לגור בחו"ל, חוץ מסיבות מיוחדות. הייתי רוצה להשתתף בהקמת המדינה והקידום שלה, לקחת חלק, לא להיות בחוץ". זה נשמע לי מובן למדי, לא בחירה מסובכת. אבל אז הוא מציג את הקשיים והמחירים של בחירה כזאת. "בבלגיה ובאירופה בכלל, התדמית של ישראל היא של מקום מסוכן מאד, רווי מלחמות ופיגועים. זו לא החלטה קלה לקחת את הסיכון ולהעמיד את המשפחה שלך בסכנה. משם גם נראה שבישראל המצב הכלכלי פחות טוב. ידעתי שזה יהיה קשה מבחינה כלכלית כי שם היתה לנו עבודה טובה, גם לי כמשפטן, וגם לאליענה שעבדה בחברה שנתנה שירותים לביטוח הלאומי הבלגי. כמובן שגם הפרידה מהמשפחה, מהקהילה ומהחברים, מהמוכר והנוח - זה מחיר שצריך לקחת בחשבון".

אז איך בכל זאת מכריעים? אני תוהה, ואריאל מספר על הדרך שעברו עד לקבלת ההחלטה. "בפעם ראשונה הגעתי לישראל ב-2010, התנדבתי לצה"ל, והמטרה היתה להכיר את החברה בישראל. ראיתי בצבא מדגם מייצג של האוכלוסייה. היתה לי חוויה חיובית ולמדתי הרבה על ישראל. הכי חשובה בעיניי היתה ההתנהגות של האנשים. היו אנשים שהיו מוכנים לעזור בלי שביקשתי, משהו שאני לא מכיר בבלגיה. הרגשתי בבית. היה פער בין מה שסיפרו לי על ישראל למה שחוויתי בשטח, וההרגשה הזאת שינתה את התפיסה שלי על ישראל. ישראל היא מדינה יפה ונעימה ומפחידה הרבה פחות ממה שנראה מבחוץ. מאז הגעתי שוב להתנדב כמה פעמים, הייתי בכמה בסיסים צבאיים לאורך השנים. אחת הבנות שלי נולדה בזמן שהייתי בבסיס צה"ל. לאט הבשילה ההחלטה, ובחרנו לעלות לישראל".

עוד לפני מבחן התוצאה, אני מבררת עם אריאל איך יודעים שבחרת נכון, מה מרגישים. אריאל הרגיש שהמציאות דיברה בעד עצמה: "נעשיתי ער יותר להשתלטות האסלאמית על אירופה. אני מאמין שאין עתיד ליהודים באירופה. גם ההרגשה הדתית שלי קיבלה חידוד. בגולה להיות יהודי זו רק דת, פה זה חיים".

אבל עם ההרגשה הטובה שבקבלת ההחלטה, אריאל השתדל להיות פרקטי. "לפני שעולים צריך להבין ולהכין, יש אחריות וויתורים. התחלתי להכין באופן פרטי את סידורי העלייה. בהמשך הצטרפנו לגרעין עלייה דרך ארגון שנקרא "עלייה דה גרופ", והתחלתי לחפש מקום מגורים ראוי".

 

שבת קליטה ועלייה

עד אותו זמן הכיר אריאל את ישראל בעיקר דרך בסיסי צה"ל, והוא חיפש קהילה שאליה יוכל להתחבר. "עוד בבלגיה פגשתי חבר ישראלי שסיפר שהוא גר בעלי והזמין אותי לשבת. אמרתי לעצמי שהמקום הראשון שתהיה לי הזדמנות לחוות קהילה, זה המקום שבו ארצה לגור. המקום הראשון היה בעלי, הוקסמתי מהמקום. זה מקום שיש לו שורשים היסטוריים, מקורות בתנ"ך. אל האזור הזה הגיע עם ישראל עם כיבוש הארץ ופה בנה את בירתו". וזה לא רק הקסם - "עם כל היופי והחיבור ההיסטורי שלנו למקום, נעשה פה עוול וכישלון הסברתי חמור. בעולם רואים בישראל מדינת טרור ומלחמות, מדינה מושחתת ורעה, במיוחד ב"שטחים הכבושים". פה אני מרגיש באופן מיוחד שליחות להסביר את היופי של המקום ושל האנשים, את המוסריות והאמת שצומחת מכאן".

אליענה מוסיפה: "כשאריאל חזר מהביקור בעלי, הוא סיפר בעיניים נוצצות איך שהה אצל משפחה וראה ילדים משחקים ברחוב בשבת. גם אני רציתי לראות שבת בלי מכוניות, זה היה חדש עבורי. בבריסל יהודים גרים בשכונות סגורות, פה יש משהו משוחרר ורגוע". אליענה הרגישה צורך לבוא ולבדוק בעצמה. היא הגיעה עם קבוצה מאורגנת לקראת העלייה. "באתי לבקר עם אריאל ולראות אם הוא צדק. הוא אמר שכל מה שידענו על ישראל מהתקשורת לא נכון, ובאמת ראיתי שזה טוב, הרגשתי טוב".
אני שואלת אותה על החששות, והיא משיבה: "לא חשבתי בכלל על המצב הכלכלי או הביטחוני. ידעתי שנוכל להתמודד עם מעבר מארץ לארץ. גם אריאל וגם אני כבר עברנו מקונגו לבלגיה".

אריאל ואליענה מצאו בית בעלי וחתמו על חוזה שכירות, אבל בשל סיבות טכניות נאלצו לדחות בשנה את הגעתם. "החלטתי בכל זאת לשלם את השכירות במשך אותה שנה, אפילו שעלינו רק בשנה שלאחריה", אומר אריאל. "לא רציתי להחמיץ את הדירה שמצאנו, והיתה חשובה בעיניי המחויבות שלנו לתכנית העלייה. פחדתי שאם לא נתחייב כלכלית, העלייה עשויה להידחות ולהתעכב עוד".

 

משדה התעופה לחיי יישוב

אליענה ואריאל עשו בחירה נוספת לא פשוטה, כשבחרו שלא להודיע לחמשת ילדיהם על העלייה עד לרגע האחרון. "הבעיה היתה בית הספר", מסבירה אליענה, "היתה ירידה במספר התלמידים בבית הספר מידי שנה. בית הספר ממש נלחם על כל תלמיד. פחדנו מלחץ פסיכולוגי וחברתי שיופעל על הילדים ושעשוי לפגוע במוטיבציה שלהם לעלות, ואפילו לשבש לנו את תכניות העלייה. סיפרנו להם ברגע האחרון ממש, רק בשדה התעופה. הם חשבו שהם מלווים את אבא לטיסה, ואז סיפרנו להם שכולנו עולים לארץ. הם קיבלו את הבשורה בשמחה והתלהבו מההרפתקה שלפניהם. בעזרת ארגון "עלייה דה גרופ" את תהליך הקליטה עשינו כשהגענו. פקיד ממשרד הפנים אמר לנו שלפי החוק צריך קודם כל לקבל תעודת זהות ישראלית בשדה התעופה. מיד קיבלנו שירות מהיר והנפקנו תעודות ומספרי זהות לילדים. קיבלנו גם הסבר על כל הזכויות והמחויבויות. זה גרם לנו להרגיש שייכים, זה נתן לנו הרגשה שהגענו הביתה".

מהמטוס הגיעה משפחת לימניה-לימבו היישר לעלי. "חברים ושכנים שידעו שאנחנו מגיעים הגיעו לקבל ולברך אותנו, זה היה מרגש. אבל ההתחלה היתה קשה", אומר אריאל, "הילדים ידעו צרפתית ופלמית, ופה הם לא ידעו את השפה. כל הזמן נתנו לילדים הרגשה שהם זרים, שהם לא ישראלים. בשבילי השנה הראשונה היתה קשה, גם כי היה קשה לילדים. אבל הם למדו מהר את השפה, קל להם ללמוד שפות. מה שהיה קשה יותר, זה להבין את התרבות. היה פער תרבותי שהיו צריכים לגשר עליו. בבלגיה ההורים מעורבים הרבה יותר בחיי הילדים ומפקחים עליהם, כאן זה שונה. כאן למשל, ילד יכול ללכת לחבר בלי לתאם ובלי להודיע. אנחנו דרשנו מהילדים לומר להיכן הולכים ומתי חוזרים. הילדים היו שיכורים מתחושת העצמאות, אבל בגלל שלא גדלו לתוך המציאות הזאת הם התנהגו לפעמים בחוסר אחריות. צריך ללמוד להתנהל באחריות גם בתוך החופש והעצמאות. תפקיד ההורים לחנך את הילד לשמור על איזון בריא.
אליענה נותנת דוגמה נוספת: "הילדים פה חוגגים בל"ג בעומר במדורות. הסכנה היא גדולה, אבל מי שגדל למציאות הזאת יודע להיזהר ומבין את הגבולות. הילדים שלי לא ידעו והיו צריכים ללמוד מה שברור ומובן מאליו לשאר הילדים. עוד דוגמה: פגשתי עולים חדשים שטיילו על כביש 60, הם לא הבינו את המציאות הביטחונית, לא נערכו עם שמירה והגנה. צריך ללמוד את המערכת, את הכללים במקום חדש".

כיום הילדים כבר השתלבו במסגרות בארץ. הגדול לומד בכפר הנוער ימין אורד ליד חיפה, השני התחיל ללמוד בישיבה בפסגת זאב במסלול של חיל האוויר, ילד אחד בבית הספר בשילה והבנות הקטנות לומדות בבית הספר בעלי.

אני שואלת את אריאל אם נתקלו אי פעם בגזענות על רקע צבע העור. "במשרד בבלגיה, הייתי השחור היחיד, אבל הוכחתי את עצמי כאדם וכאיש מקצוע ולא ציפיתי שישפטו לפי מראה חיצוני. דווקא בקונגו, שאליה שבתי כמה פעמים כמבקר, נתקלתי בגילויי הגזענות החריפים ביותר. הקהילה היהודית שם סגורה, היא אשכנזית-לבנה, בעלת מנטליות קולוניאליסטית ומתנשאת. אין לה שום קשר עם האוכלוסייה המקומית. היום יש שם גם קהילה ספרדית דוברת צרפתית, שחיה בעימות עם הקהילה האשכנזית, על אף ששתיהן מנותקות לחלוטין מהסביבה. פעם, כשהגעתי להתפלל, עצר אותי המאבטח בכניסה לבית הכנסת וניסה להיפטר ממני ואמר לי שפה זה מקום של יהודים, הוא חשב שטעיתי והתבלבלתי. התעקשתי שאני יהודי ודיברתי בעברית. כשניסיתי להתפלל אצל הספרדים הם ניסו לשכנע אותי לקבל את המסורת הספרדית, אבל לי יש מסורת אשכנזית מהבית. זה באמת מבלבל. הענף של המשפחה שלי הפך תוך כמאה שנה מאשכנזי לבן למן צבע ביניים, אבל המסורת האשכנזית נשמרה. קשה היה להם לקבל את זה.

"בתקופה שהתנדבתי בצה"ל, לא ראיתי בכלל גילויי גזענות. בצבא ראיתי ספרדים ואשכנזים, אתיופים ורוסים משרתים יחד, ולא פגשתי שום מקרה גזעני בכלל, להיפך. אבל בחיים האמיתיים גיליתי שגם בישראל יש גזענות. אני משתדל להתעלם ולראות בזה שוליים. אני ממש לא חושב שזה מאפיין את ישראל, אבל זה קיים.

"הילדים שלי נתקלים בסיטואציות כאלה. אמרו להם שהם שחורים ולא יהודים. אני מעביר להם את מה שלמדתי אני בבית, ומנסה ללמד אותם שאם מישהו מתנהג באופן גזעני, יש שלוש אפשרויות: האחת, שהוא מתנהג כך מתוך בורות, הוא פשוט לא מכיר. זה המקרה הקל ואתו אפשר להתמודד וללמד את מי שטעון לימוד. השנייה, שהעומד מולך ספוג בחינוך קלוקל. זה מקרה קשה יותר ולפעמים מתסכל. אלו אנשים שאי אפשר לבלבל אותם עם עובדות. אין מה לעשות, צריך פשוט להתעלם מהם, מסכנים. והאפשרות השלישית היא, שהמעליב אותך בעצם מנסה להשתמש בך. אנשים פועלים לפי כל מיני אינטרסים ומנצלים מצבים. בכל סיטואציה כזאת נדרש שיקול דעת איך להתנהג. צריך להיות חכם".

 

מסלול חדש

אני שואלת את אליענה על המחיר המשפחתי שהם משלמים על הניתוק מהמשפחה, על הגעגוע. "אמא שלי קיבלה את בשורת העלייה בטבעיות, היא ראתה עד כמה זה חשוב לנו. אבל שאר המשפחה ממש לא מבינה את הבחירה שלנו, זו נראית להם החלטה מוזרה. אני יכולה להעיד שחברים שביקרו אצלנו שינו את דעתם על ישראל. הייתי רוצה שגם המשפחה שלי תבוא לראות מקרוב את החיים בישראל, הם מעולם לא היו פה. אמא שלי עדיין מקווה כל הזמן שאחזור, אבל אני חושבת שהיא לאט לאט מבינה שזה לא עומד לקרות. היא מאד לחוצה, וכשקורה איזה אירוע בישראל היא מתקשרת לבשר לנו. אנחנו צריכים לשכנע אותה שזה רחוק מאתנו ולא קרה לידנו. היא לא מדמיינת עד כמה החיים שלנו רגועים. מה שמשכנע אותה זה שיחות עם הילדים, הם מספרים לה כמה כיף להם".

כשהגיעו לעלי, אליענה התחילה לעבוד במעון ביישוב. "אני מאד אוהבת תינוקות, אבל לא ידעתי למה אני נכנסת". העבודה היתה עבורה תובענית וקשה, והיא עזבה ועבדה כסייעת בגנים. "הסתדרתי עם הגננת והיה טוב, אבל השנה אני מתחילה משפחתון בבית. אהבתי מאד לעבוד במעון ובגן, אבל בבית אעבוד בתנאים שלי ואוכל להעסיק בהמשך מי שתעזור לי".

כרגע אליענה מפרנסת ואריאל לומד. כשהגיע לארץ נדרש להכריע במה לעסוק והבחירה היתה קשה. "לא יכולתי לעבוד בתחום המשפטי, כי אין לי הכשרה מתאימה וצריך שוב ללמוד משפט ישראלי. יכולתי לעבוד בעבודה מזדמנת או ללמוד. החלטתי ללמוד, אבל בחרתי בתחום אחר. זו בחירה לא פשוטה, כי אם אני לא עובד זה יוצר קושי כלכלי. אין לנו מכונית למשל, והמצב הכלכלי לא הכי טוב אבל חשוב היה לי ללמוד, ויש לנו הכנסה מבית בבריסל". אריאל נרשם ללימודים באוניברסיטה באריאל. "החלטתי ללמוד לימודי מזרח תיכון, בהתמחות במדיניות חוץ, ומסלול ערבית".

הרגשתי חולשה קלה כשאמר את המשפט הארוך הזה. זה נשמע לי מאד קשה ללמוד בשפה חדשה, ומסלול נוסף בערבית נשמע כמו עומס נורא. אבל לאריאל יש הסבר: "סטודנט רגיל צריך שלושה ימים בשבוע כדי ללמוד. בגלל השפה אני צריך לעבוד כפול. לשמחתי קיבלתי הרבה תמיכה וסיוע מד"ר רונן כהן, ראש המחלקה, ואני נבחן כמו כולם. זה אמנם קשה לי מאד, אבל ידעתי שאם אני אעשה משהו קל יותר אגביל את עצמי. אני לא רוצה לוותר לעצמי, לא רוצה להימנע כי קשה. דברים יקרים נקנים בעבודה קשה. אני מרגיש שליחות כי בחרתי לגור באזור מיוחד שהמצב הפוליטי שלו מורכב. אני חושב שיותר ויותר אנשים צריכים לעסוק בהסברה ודיפלומטיה. הפריע לי שיש פער גדול בין איך שאנשים תופסים ומכירים את ישראל ובין המציאות. רק היום לאחר שלמדתי ואני מכיר יותר, אני מבין עד כמה התפיסות האלה לא נכונות. לכל אחד יש תפקיד כדי להגן ולשרת את העם. אני מרגיש שאני צריך ללמוד כדי שיהיו לי כלים לעשות את התפקיד שלי. אני מרגיש מחויבות לעזור ולעשות שינוי. יש בעיה בתחום הדיפלומטי, אנחנו בבידוד כי המסר לא עובר".

כשמתחילים לדבר פוליטיקה, אריאל נדלק ומרצה בלהט: "אני חושב שכל אזור יו"ש צריך לעבור שינוי משמעותי. אין פה בתי חולים למשל, אין מספיק תעשייה ותעסוקה, חינוך ותרבות. אנחנו חייבים לנער את המערכת לתת תנופה לבנימין. ואם המדינה לא עושה - צריך להקים ארגונים לא ממשלתיים. השלב הבא, עכשיו, אחרי ההכרה העולמית בירושלים הוא הכרה ביו"ש.
"כשהייתי בן 13 אבא שלי אמר לי: 'אם רוצים לעשות משהו אז מוצאים את הדרך והפתרון. אם לא מספיק רוצים אז רואים רק את הבעיות'. הלימודים האלה עזרו לי להבין ולהכין תכנית איפה מתחילים, לאן ללכת ומה לעשות. צריך להיות יותר אסרטיביים ודינמיים. סבלנו מספיק".

אריאל ממשיך לחלום בקול: "להרצל היה חזון, מימשנו את החזון שלו. לפני מותו אמר הרצל שאחרי שתתממש הגאולה של העם שלנו, החזון שלו יהיה לראות את החופש של עמי אפריקה. התפקיד שלנו להיות אור לגויים. כדי להיות אור לגויים יהודים צריכים לחזור, ומפה להיות אור. רוב הזמן אנחנו מתקשים לעשות את התפקיד בגלל כובד היום יום. אנחנו רוצים להיות כמו כולם, אבל זה לא התפקיד שלנו. יש לנו תפקיד מיוחד ואסור להתכחש, אנחנו צריכים למלא אותו. זה לא תלוי בכלכלה או בביטחון. לאנשים יש תפקיד טבעי, וככל שיהיו פה יותר יהודים - ישתפר המצב".

חזור למגזין