דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 428 חשון תשע"ט אוקטובר 2018
טורים

רק רגע עם מיכאל בן ארוש, עטרת

"כשעלינו לביקור בשטח חשבנו שנקרא ליישוב 'עטרת'. היה שם, אבל עוד לא היה יישוב. הזמינו אותנו להכיר את הגרעין, ובמוצאי שבת באותו שבוע הודיעו לנו שבעוד יומיים מביאים שני קרוואנים ליישוב. החלטנו לעלות יחד שתי משפחות"


רק רגע עם מיכאל בן ארוש, עטרת

נולד בשנת 1959.

נשוי, אב לשישה וסב ל-18 נכדים.

ילדות ונעורים: במרוקו ובעיר לוד.

לימודים: טכנאות מכונות, לימודי הנדסאי בניין, הנדסאי אדריכלות וקונסטרוקציה. קורס ליצנות רפואית ולימודי טבחות ב'מכללת השף'.

עיסוקים בעבר: קבלן בניין, שף באולפנת עפרה ובישיבת כינור דוד.

עיסוקים בהווה: בעל קייטרינג, מפקח ומקדם בנייה, וליצן רפואי בהתנדבות.

תחביבים: אומנות הויטראז' והמצאת מנות משוגעות.

מוטו בחיים: "יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז".

 

מה היה הרגע?

 

שזכור לך במיוחד מילדותך?

אני זוכר את מה שסיפרו לי על העלייה לארץ. כשהייתי בן שלוש ההורים שלי החליטו לעלות ממרוקו לישראל, בסיוע הסוכנות היהודית. באותה תקופה השלטון במרוקו לא איפשר לצאת לישראל, אז ההורים שלי אמרו לי שאנחנו נוסעים לטקסס שבארצות הברית, כדי שאם ישאלו אותי לא אספר שאנחנו נוסעים לארץ.
ממרוקו הפלגנו באונייה לגיברלטר ומשם עלינו למטוסים של אל-על והגענו ללוד. בשדה התעופה העלו אותנו על משאיות, סבבו אותנו במשך שלוש שעות עד שהחשיך והורידו אותנו במעברה בלוד, מרחק של עשר דקות מהשדה. שם בעצם גדלתי.

 

שהחלטתם לעבור לגור בבנימין?

עוד מילדותי אבי נהג להגיד שיום אחד אגור בהתנחלות.
יום אחרי החתונה שלנו, דוד של אשתי, שהוא ממקימי נווה צוף, ניסה לשכנע אותנו להצטרף ליישוב. אני סירבתי כי חיפשתי להקים מקום חדש מאפס, ובנווה צוף כבר היו 15 משפחות. רציתי להיות המשוגע הראשון.
יום אחד הגיע אלינו חבר שהיה נהג אגד בקו שנסע מהתעשייה האווירית לנווה צוף. הוא היה חבר בגרעין שקראו לו חלמיש ב' - גרעין שתכנן לעלות לשטח קרוב לנווה צוף, וצירף אותנו לחבורה. כשעלינו לשם לביקור ידענו שהכפר עטארה נמצא מעלינו, אז חשבנו שנקרא ליישוב 'עטרת'. היה שם, אבל עוד לא היה יישוב. הזמינו אותנו להכיר את הגרעין, ובמוצאי שבת באותו שבוע הודיעו לנו שבעוד יומיים מביאים שני קרוואנים ליישוב. החלטנו לעלות יחד שתי משפחות. עלינו לשם חודש לפני החגים. בקושי היה מניין.

ב"ה לאט לאט היישוב גדל.

 

של קושי בחיים?

בתחילת שנות האלפיים היתה תקופה קשה של יידוי אבנים וירי באזור. באותה תקופה עזבו את עטרת 20 משפחות. זה היה משבר גדול. כשהקמנו את היישוב כל כך חיכינו להגיע לשלב שיהיו בו 60 משפחות, וברגע שהגענו לזה התחילה התקופה הקשה וחזרנו להיות 40 משפחות. היה קשה כי הורגש שכולם עוזבים. ב"ה התקופה עברה, ואם שרדנו את זה - נשרוד הכל.

 

של שינוי משמעותי?

היו לי הרבה רגעים של בחירת כיוון חדש בחיים. פעם נפתלי בנט אמר: "אם אתה רואה שאתה מפסיד בחיים, תעצור רגע ותחשב מסלול מחדש". בצבא רצו שאמשיך אבל בגלל שלא יצאתי לקורס קצינים קמתי ועזבתי, החלטתי ללכת ולהיות קבלן עצמאי. זו היתה תקופה בעייתית מפני שהערבים התחילו לעסוק בתחומי הבנייה שאנחנו עסקנו בהם, והם היו זולים הרבה יותר. כשראיתי שאני מתחיל לא להרוויח, החלטתי לשנות כיוון ולעבור הלאה. אחרי 30 שנה בתחום הבנייה הרגשתי שמיציתי ושאני רווי מזה. תחום הבישול תמיד היה תחביב בשבילי והפכתי אותו למקצוע. כל החיים שלי בישלתי. אני שמח על השינוי.
החלטה נוספת היתה ללמוד ליצנות רפואית.

 

של הומור?

נולדתי ליצן. אני לא מסוגל לעבור ברחוב ליד ילד בלי להצחיק אותו. אני עושה שטויות ברחוב ולפעמים אנשים חושבים שאני משוגע. אני יכול לדבר עם בן אדם שיחה רצינית ואנשים שואלים אותי מתי בשיחה התחלתי לעבוד עליהם, כי הם רגילים שאני תמיד צוחק.
פעם לקחתי לבית חולים חבר שנפלה עליו אבן על הראש. כשהגענו צחקתי עם הרופא שיכניס חומר שיפעיל את המוח של החבר כי אני לא יודע מה קורה לו. היתה שם אחות בתחילת דרכה שנבהלה נורא ולא הבינה את הבדיחה שלי, אבל לפחות הרופא והפצוע הבינו.

 

של סיפוק מקצועי?

במסגרת תפקידי כליצן רפואי, הגעתי לחגוג יום הולדת בכיתה לילד בעל שיתוק מוחין. זו היתה הפעם הראשונה שלקחתי על עצמי לעשות מסיבה לחבורת ילדים עם CP, ועדיין לא ידעתי איך להתנהל מולם. כשנכנסתי לכיתה המורה אמרה לי "תוך עשר דקות הכל יתפרק ותוכל ללכת. הילדים לא יהיו איתך". אני התלבשתי והתנהגתי כרגיל, כמו בכל כיתה שאני נכנס אליה. לאט לאט התחלתי לבנות את יום ההולדת, אמרתי לכולם לקום ולברך את ילד היום הולדת ובתמורה הם יקבלו סוכריה, וכל הילדים בירכו. בסוף, במקום לשרוד שם עשר דקות, הייתי שם שעה וחצי שעברה בתחושת סיפוק גדול.

 

של התרגשות מיוחדת?

כשנולד ילד או נכד זו תמיד התרגשות מיוחדת. אני זוכר שכשנולדה לי הבת השישית הייתי שמח ומבסוט, והרופא שאל אותי: "תגיד לי זאת הילדה הראשונה שלכם?". אמרתי שזאת השישית, אז הוא אמר לי שזה נראה שאני מתרגש כאילו זאת לידה ראשונה. אשתי אמרה לו שכל פעם אני ככה. אחר כך זה כמובן המשיך גם עם הנכדים.

 

של נחת?

פעם היו שואלים את הילדים שלי אם הם הילדים שלי והם היו גאים בכך. היום אני גאה ששואלים אותי אם אני אבא שלהם. למשל הבת שלי מוריה, היא העוזרת של השר אלקין, היא ממש סוג של מנהלת את המשרד לענייני ירושלים ומורשת. אני גאה בה ובכל ילדיי. אלו רגעים של נחת, לדעת שהצלחנו עם הילדים. וגם כמובן לראות את כל הנכדים מסביבי.

 

של חלום לעתיד?

יש לי הרבה חלומות ואני כל הזמן דואג להגשים לי אותם. מבחינתי היום, כשיש לי את המטבח שלי, זו הגשמת חלום. חמי נהג להגיד לבני המשפחה שכדאי שילמדו ממני מפני שאין גיל להגשמת חלומות.
אני מאחל לכולם שידעו להגשים את החלומות, כי בלי חלומות אין לאן להתקדם.

חזור למגזין