דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 429 כסלו תשע"ט דצמבר 2018
כתבות

מעל פסגת הר הצופים

האשה הרביעית בארץ שמנהלת בית חולים, היא ד"ר תמר אלרם מאלון, מנהלת הדסה הר צופים. בעיניה, עובדת היותה אישה – היא רק יתרון בתפקיד המורכב הזה.


 מעל פסגת הר הצופים
צילום: דוברות הדסה

"בדרך לכאן נתקלנו במקרה מצער מאד בחדר המיון", מספרת לי תמר אלרם בדקות הראשונות לפגישתנו, ומיד מוסיפה "דמעתי, ניגבתי את העיניים כדי שהאיפור לא יימרח לי, ובאתי".

ד"ר תמר אלרם (46) היא מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, תושבת היישוב אלון, נשואה לדניאל ואם לחמישה. היא ילידת אנגליה שעלתה ארצה בילדותה.
את ניהולו של בית החולים בבירה קיבלה לידיה לפני שנה. היא מומחית ברפואת נשים, ובעלת תואר שני בתחום מינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד.
כשאני שואלת אותה איך הגיעה לתפקיד מנהלת בית חולים מרכזי בבירה, היא משיבה בחיוך: "אני שואלת את עצמי את אותה שאלה בכל בוקר. סתם, אני מתלוצצת. התשובה האמיתית היא שהכל זה שלב-שלב. כאשר פרופסור זאב רוטשטיין, מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה, הציע לי לבוא ולנהל את הדסה הר הצופים, זה מאד קסם לי. הרגשתי שצברתי המון ניסיון במסגרת תפקידיי הקודמים. אני חושבת שנגעתי בשלוש הזרועות החשובות בעולם הניהול הרפואי. זרוע אחת היא משרד הבריאות, כעוזרת מנכ"ל המשרד. זרוע שנייה של בתי החולים הציבוריים, במסגרת תפקידי כסגנית מנהל בית החולים הדסה עין כרם, וזרוע שלישית כסגנית רופא מחוזי בקופת החולים 'מאוחדת' וניהול בית החולים משגב לדך ששייך לקופה. כל התפקידים האלו נתנו לי כלים משמעותיים שמשרתים אותי בתפקידי הנוכחי".
את בית החולים משגב לדך ניהלה במשך שנתיים, וכשנקראה להדסה החליטה לשוב למקום בו החלה את דרכה המקצועית.

"בחרתי לקחת את ההזדמנות הנפלאה הזאת שנפלה בחלקי. הבנתי שאני מגיעה למקום שיש הרבה מה לעשות בו. זה מקום של אנשים שרוצים שינהלו אותם, שיובילו את המקום לתנופה אמתית. מקום שיש לי בו שותפים לרצון שנצליח. מקום שההנהלה היא הנהלה קשובה, רגישה ומאפשרת. מקום שמנהלי המחלקות הם איכותיים, כי זה חלק מהדי.אן.איי של הדסה. ככה הגעתי לתפקיד ואני מרוצה מכך כל יום, אני לא משתעממת לשנייה, כל יום אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי "איזה עבודה כיפית יש לי".

מתי ידעת שתהיי רופאה?

"החלטתי שאני רוצה להיות רופאה בגיל מאד צעיר. אני זוכרת שהייתי קוראת ספרים על אחיות, רופאים ובתי חולים, ותמיד הייתה לי חיבה לתחום. זה קסם לי, ועד היום זה קוסם לי. אני אדם מאד משימתי, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות והלכתי על זה".

למה דווקא רפואת נשים?
"בהתמחות בגינקולוגיה בחרתי אחרי הסבבים בשנה החמישית ללימודי הרפואה.
כשנכנסתי לחדר לידה ישר הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני עצמי הייתי אז בתקופה של הריונות ולידות, וזה הרגיש לי שיא כאישה להיות חלק מלידות של נשים אחרות".

 

תמיד עם עיניים פקוחות

לאחר סיום ההתמחות הארוכה ברפואת נשים, בחרה אלרם לחשב מסלול מחדש.

"מאד אהבתי את התחום, אבל אני תמיד אוהבת לשקול אופציות נוספות. שאלתי את עצמי אז, מה הלאה? כל חיי אהיה רופאה בכירה בחדר לידה? אולי יש עוד דברים שאני יכולה לעשות?", היא נזכרת.
"אנחנו מאמצים שינויים והזדמנויות משתי סיבות - או כי חיפשנו הזדמנות, או כי נתקלנו בה במקרה. לכן אני מאמינה שתמיד צריך להיות עם עיניים פקוחות, להיות עירניים להזדמנות שתצוץ מעבר לפינה. לעולם הניהול הגעתי יחסית במקרה. היה לי ריאיון לתכנית של קרן וקסנר והתקבלתי. מצאתי את עצמי לומדת לתואר השני במינהל ציבורי בארצות ברית, ופתאום נפקחו עיניי. זו הייתה שנה מרתקת. הבנתי שניהול זה תחום מאתגר ומפעיל את המוח. הוא כל הזמן שונה.
"אני מרגישה שבחרתי את מה שטוב ונכון לי. לא עשיתי את המובן מאליו", היא משתפת. "אני מאד אוהבת לעסוק ברפואת נשים. הלב שלי הוא בחדר לידה. עד היום אני עובדת בקופת חולים מאוחדת פעם בשבוע כרופאת נשים".

את מוצאת מכנה משותף בין הרפואה והניהול?

"בהחלט. יש יתרון לזה שאני רופאה. הרבה פעמים יש דיון האם מנהל בית חולים חייב בהכרח להיות רופא. אני טוענת שאם רופא הוא רופא מעולה - אדם שהוא גם מקצועי, גם רגיש, יש לו יכולת הקשבה, יכולת קבלת החלטות משמעותיות תחת תנאי לחץ, ויכולת להפריד בין השכל לרגש כשנדרש, אז הוא גם יכול להיות מנהל מעולה".

איזה סוג של מנהלת את?

"אני חושבת שאני מנהלת קשובה ורגישה. אני מבזרת סמכות ומקבלת החלטות מהר. אין לי בעיה לשנות את דעתי כשצריך. אני תובענית ולוקחת אחריות מלאה. כל דבר שקורה בבית החולים, גם אם איני מודעת אליו, הוא באחריותי. אף פעם לא קל ונעים לי לתת ביקורת, אך גם זה לעיתים חלק מהעבודה".

צילום: ארנון בוסאני

הנשיות היא יתרון

ד"ר אלרם היא האישה הרביעית בארץ שמנהלת בית חולים. אני שואלת אותה איך ההרגשה להיות מנהלת כאישה בתוך מקום שנחשב מעוז גברי, והיא משיבה שאינה חשה קושי מהבחינה הזו. "יש רגעים שאני מוצאת את עצמי בישיבות אישה יחידה בחדר מלא גברים, אבל כשאני חושבת על זה, כשפרופסור רוטשטיין בחר אותי לתפקיד נראה לי שהיה בעיני מקבלי ההחלטה איזשהו יתרון לכך שאני אישה. לא דיברתי איתו על זה אף פעם, אבל ככה נראה לי. אני מרגישה שאפילו מעצם זה שאני אישה אולי יותר קל לי כמנהלת.

"אגב, הייתה אלינו פנייה, למנהלי בתי חולים בארץ, על מנת שיקדמו רופאות בתפקידי ניהול. פה אני לא מרגישה שהפנייה הזאת רלוונטית, כי חצי ממנהלי המחלקות שלי הן ממילא נשים", היא מגלה.
"בכלל, עולם הרפואה עובר שינוי מאד גדול לדעתי. יש תפקידים שנהיים יותר נשיים כמו רפואת נשים, וטוב שכך אם את שואלת אותי, ויש תחומים שעדיין תמיד יהיו שם יותר גברים, וזה בסדר.

"אני לא פמיניסטית במושגים המוכרים", אומרת אלרם ומבארת: "אני לא מאלה שחושבים שנשים וגברים זה אותו דבר. בכלל לא. אני גאה בזה שאני אישה, על כל המשתמע מכך. אני רוצה את כל היתרונות שלי בתור אישה. ולדעתי אין שום דבר שאישה לא יכולה לעשות בגלל שהיא אישה. זה פשוט לא מסתדר לי".

 

השאלה הבלתי נמנעת - איך זה להיות רופאה בכירה בתפקידי ניהול, ואמא לחמישה?

"יש לי יכולת, שאני לא יודעת אם היא מולדת או שפיתחתי אותה, שהיא יכולת המידור. אם אני בבית, אז אני כל כולי שם, אלא אם יש מקרים דחופים. אני אוהבת לקום מוקדם ולקחת את הילדים לבית הספר בבוקר למרות שיש הסעות.
"ביום שישי האחרון ישבתי קצת על מיילים מהבית, דבר שאני בקושי עושה. והיה לי מוזר מאד לראות שאנשים ישר עונים לי. רציתי להגיד להם, 'תיהנו מזמן הבית שלכם, אתם לא חייבים לענות לי ישר'. אני מרגישה שהיכולת הזו שלי מסייעת לי גם כשאני בעבודה וגם כשאני בבית - להיות הכי שם, וכך אני מצליחה לשלב.
"אגב, זה גם מה שמשאיר אותי שפויה בחיים האלה. אני קמה כל יום בערך ברבע לשש, משתדלת ללכת למכון כושר שלוש פעמים בשבוע. ויש לי כמובן את בעלי שהוא אוזן קשבת והוא חכם נורא והוא יודע להרגיע אותי.

"אני מוצאת שיש הרבה אוכלוסיות שגאות בי, שזה מאד מחמיא לי. אני לא צריכה את הכבוד אבל חשוב לי להתוות דרך לנשים שלא מעזות. חשוב לי לומר לנשים שהן יכולות לעשות מה שהן רוצות, ושהרבה תלוי בהן. קודם כל תחליטי מה את רוצה לעשות, אחר כך תראי איך. אל תפחדי. תמיד יש אתגרים וקשיים. תהיי הכי טובה שאת יכולה להיות, ותהיי שלמה ומודעת".

 

איזו עצה היית נותנת לנערה צעירה שמתחילה לחלום על לימודי רפואה או על ניהול?

"שלא תיתן למובן מאליו להוביל אותה. שתעצור ותשאל את עצמה מה היא באמת רוצה להיות כשתהיה גדולה, האם היא באמת רוצה להיות רופאה. האם הצעד זה יצעיד אותה לחלום שלה. הנרייטה סולד, שהיתה ממקימות ארגון 'הדסה' ואישה מעוררת השראה, אמרה פעם: "תעז לחלום, וכשאתה חולם - תחלום בגדול". זה המסר שהייתי מעבירה לאנשים ונשים בתחילת דרכם".

 

האיטי שינתה את חיי

אני מבקשת מתמר לבחור בסיפור אחד בלתי נשכח מהקריירה הרפואית, והיא נזכרת בתפקיד התנדבותי שמילאה. "לפני כמה שנים נרשמתי להיות רופאה ביחידת חילוץ בין בינלאומית. לאחר רעידת האדמה בהאיטי ב-2010 יצאה משלחת חילוץ והצטרפתי. הייתי שם שלושה שבועות. היינו במחנה אוהלים מאולתר באזור מוכה אסון, היו שם עשרות אלפי אנשים שאיבדו את בתיהם. עשינו כל מה שהיה צריך שם. יותר מכל זכור לי מקרה אחד שבו טיפלתי באמא ובתינוק שלה שרק נולד. דיברתי עם האמא והיא הייתה נראית לי בסדר, הסברתי לה איך להניק את התינוק ואיך לטפל בו. ולא יודעת למה, היתה לי תחושה פנימית לא טובה לגבי התינוק. כשקמתי ללכת האמא ביקשה שאתן שם לתינוק שלה וסירבתי. אמרתי למי שהיה איתי מהצוות שאם התינוק ישרוד את הלילה, אתן לו שם. בבוקר התינוק נפטר. זה היה בשבילי ממש שיעור בענווה.

שיעור בענווה. לידה בהאיטי, 2010 (צילום: isra-aid)

"במסגרת החינוך הרפואי אתה מרגיש לפעמים אולי קצת כמו סוג של 'כל יכול'. אני חושבת שזה כדי שנהיה מסוגלים להדחיק ולהכחיש רגשות קשים להתמודדות שעולים לנו במצבי לחץ. מול הקלות הבלתי נסבלת בין לעשות טעות לבין להציל חיי אדם. כדי להדחיק מחשבות כאלו אנחנו חייבים להאמין בכוחנו. לפעמים האמונה העצמית הזו יכולה להוביל לכדי יוהרה, אבל היא לא אמורה להוביל לשם. בתפיסה שלי היא חייבת להוביל לכדי ענווה. להבין שאני חווה תודה על היכולות שניתנו לי והובילו אותי לתפקידים בהם אני עוסקת. תפקידים בהם אני חשה משמעותית ובת מזל שאני יכולה לסייע בדברים גדולים. הטיפול בתינוק בהאיטי היה אירוע משמעותי עבורי ולימד אותי על אוזלת ידינו כבני אנוש. זה היה רגע משנה חיים".

 

תפיסת המוות נשחקת?
"זה שונה ממקרה אחד לאחר, כי לא דומה מוות של אדם קשיש, שזו דרכו של עולם, לבין ילד שנפטר מסרטן. צורת ההתמודדות היא שונה", מסבירה אלרם. "תפיסת המוות מתחדדת לנו בד בבד עם ההתבגרות שלנו. לימודי הרפואה הם עוד חלק מתקופת ההתבגרות שלנו, אז אני בטוחה שלימודי רפואה וחשיפה אל המוות הם חלק מאפיון תפיסת המוות אצל רופא. למרות זאת אנחנו עדיין לא מתחסנים לאירועים כאלה ואנחנו לא רוצים להיות מחוסנים. אנחנו לומדים לפתח יכולת מידור והפרדה.

"זה מזכיר לי, להבדיל", מחייכת אלרם, "שבמסגרת ההתמחות שלי בחדר לידה שאלתי רופא ותיק מתי אפסיק לבכות מלידות. הוא ענה לי שכשאפסיק - אעזוב את המקצוע".

 

בפתחה של תנופה

השנה החולפת היתה משמעותית עבורה. "במהלך השנה בה אני בתפקיד הובלתי שינויים משמעותיים בתחום התרבות הארגונית וגם בתהליכי העבודה", מסבירה אלרם. "אני עובדת בשיתוף פעולה מלא עם פרופסור יורם וייס שמנהל את הדסה עין כרם. אנחנו מקדמים את הדסה כגוף אחד עם שני קמפוסים. אני רוצה להיות שותפה פעילה ומובילה בקידום בית החולים הר הצופים ולהביא אותו למקום אליו הוא צריך ללכת".

הקמפוס הוותיק בהר הצופים, כשמו כן הוא, מתנשא מעל ההר וצופה על נוף הבירה היפה, שאולי מרומם מעט את רוח השוהים בו. מחלונות בית החולים ניתן לראות את ירושלים לרוחבה בכל שעות היום והלילה.
"בשנים הקרובות הקמפוס ישלש את עצמו מבחינת הרחבת השירותים שלו", אומרת אלרם, "זה חייב לקרות. כשעומדים פה על ההר, ניתן לראות מכל כיוון את כמות התושבים מסביב - אם זה גוש אדומים, בנימין, מרכז העיר ועוד", היא מפרטת.
"אין ספק שהדסה הר הצופים הוא בית חולים-הבית של תושבי בנימין. אנחנו נמצאים בפתח של עידן חדש עכשיו כשירושלים רבתי גדלה, וזה כולל את אזור בנימין כמובן. השינוי מתחיל בחדרי הלידה החדשים שאנחנו חונכים ממש עכשיו בחנוכה. חדרי הלידה הללו הם בשורה מדהימה לנשות בנימין. אנחנו בטוחים ששמה של הדסה הולך לפניה בתחום המקצועיות והשירותיות, אז מה שעוד נותר זה להעניק את חווית הלידה הנעימה והכיפית ביותר. עד כה התשתיות באמת לא התחרו עם בתי החולים האחרים, אך בקרוב מאד נשווה את הרמה. תהיה גם גישה מהירה מהכביש ישר לאזור חדרי הלידה, החדרים מרווחים ואסתטיים, יש שירותים ומקלחת בכל חדר, ובחלק מהחדרים אמבטיה פינתית גדולה. יש מרפסות אישיות סגורות והרבה אור יום ירושלמי".

אלרם לא נעצרת. "בעוד כחודש ייפתח בבית החולים מרכז צנתור חדש. מדובר בצעד מציל חיים עבור אנשים שבית החולים קרוב למקום מגוריהם, כי במהלך התקף לב כל דקה היא קריטית. בשנת 2019 תשופץ מחלקת מיון הילדים והכיוון הוא ליצור אווירה כמה שיותר ידידותית לילדים. בית החולים מתכונן גם להרחיב משמעותית את יכולות הקליטה והטיפול בפצועי טראומה. בימים אלו מתחילים בתהליך בניית מבנה שיקום חדש שייפתח תוך שלוש שנים, וזוהי בשורה של ממש לתושבי ירושלים רבתי.
"אין ספק שכיף גדול לנהל את המוסד הזה דווקא עכשיו בפתח של תנופה ופיתוח", היא מודה. "כל התכניות מגיעות משולחנו של פרופסור רוטשטיין, שהוא שותף מלא לדרך הזו, ויש לי הזכות הגדולה לעבוד איתו", מציינת אלרם, ומוסיפה עוד בשורה חשובה - "אנחנו מצפים שבעתיד יהיה שיתוף פעולה בין בית החולים לבין המרכז הרפואי שעתיד להיפתח בשער בנימין. ראש המועצה הנכנס ישראל גנץ פנה אליי בעבר בנושא וממש לפני מספר ימים שלחתי לו הודעה שאנחנו מצפים לשיתוף הפעולה הזה".

חדרי הלידה החדישים בהדסה הר הצופים (צילום: דוברות הדסה)

אנחנו מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל

בהר הצופים שוקדים על קידום רווחת החולים, ובמקביל נאלצים לא אחת להתמודד, כמו בבתי חולים אחרים בארץ, עם תופעות כמו אלימות נגד הצוות הרפואי. "יש לנו אפס סובלנות לאלימות נגד אנשי צוות. כל סוג של אלימות, בין אם היא מילולית ובין אם היא פיזית", קובעת אלרם. "נכון, צריך לזכור שמי שמגיע לקבל טיפול רפואי נמצא תחת לחץ, פחד ואי וודאות. כל זה מובן, אבל עדיין הבחירה להשתמש באלימות היא לא מקובלת בשום פנים ואופן. אנחנו עושים כל שעולה בידינו על מנת למנוע ולמגר את התופעה הזו. כשבכל זאת קורה, אנחנו נותנים הגנה מלאה לצוותים שלנו. בין אם זה לתת טיפול פיזי או רגשי אחרי אירועים מהסוג הזה. אנחנו גם ממצים את כל הכלים מול התוקפים. לפני מספר חודשים היה פה אירוע אלים, גבר ואביו תקפו פיזית רופא שטיפל בהם. למזלנו הוא התעשת מהר מאד והזעיק צוות של ביטחון על ידי לחצן מצוקה, התוקפים נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. אגב, אותו רופא הגיע יום למחרת לעבודה כרגיל ואמר שהוא כרופא בהדסה ממשיך לטפל".

אני שואלת את תמר האם מרגישים מורכבות ביחס למגוון הדמוגרפי שפוקד את שערי בית החולים – יהודים, ערבים תושבי ירושלים, פלשתינים ואחרים.

"ירושלים בכלל והדסה הר הצופים בפרט, הם מיקרו-קוסמוס של מדינת ישראל", היא עונה. "כאן בבית החולים אין מקום לפוליטיקה, אין מקום לעדתיות. מבחינתי אני מנהלת בית חולים לכל העמים ללא הבדל.
"יש לנו הסדרים גם עם מטופלים שמגיעים מהרשות הפלשתינית. בסוף אנחנו רופאים. אני מרגישה שפה זה כמו מובלעת של דו קיום, או תלת קיום".

הסיטואציה מורכבת להכלה כשמדובר בטיפול במחבלים. "היו מצבים של אירועי טרור שגם המפגע וגם הנפגע הגיעו לקבל טיפול פה. זו המציאות במדינת ישראל".
לפני כשלושה שבועות היה ניסיון פיגוע ליד תחנת הדלק של כפר אדומים הסמוכה למקום מגוריה של אלרם, המפגעת שנוטרלה פונתה לחדר המיון בהדסה הר הצופים. "באותו זמן הייתי בבית החולים. את ההודעה על ניסיון הפיגוע קיבלתי ממזכירות היישוב שלי. התחלתי לחשוב ולדאוג שאולי משהו קרה לילדים או למישהו שאני מכירה", נזכרת אלרם, "ותוך כדי מתקשרים אליי מהמיון ומודיעים לי שהביאו לכאן את המפגעת. המקרה הזה מסכם את כל החיים שלנו במדינת ישראל, בבנימין, בירושלים. זה היה שיא מבחינתי. זה היה רגע של לנשום עמוק, ולזכור מה התפקיד שלי פה. זה היה מאד מאתגר בשבילי מבחינה רגשית".

 

לבחור לאן להתקדם

על החיים בבנימין היא אומרת: "היישוב אלון הוא יישוב מעורב, ובעיניי הוא יישוב מאד מיוחד. תמיד דגלתי בפתיחות, ליברליות וחוסר שיפוטיות, בהיבט שיש הרבה נרטיבים בעולם והצדק המוחלט אינו נמצא אצל אף אחד מהצדדים", מסבירה אלרם. "התפיסה שלי אומרת שכאשר אני מחנכת ילד בתוך חברה מעורבת, כמו ביישוב שלנו, אז הוא עובד על הזהות שלו מגיל מאד צעיר. הוא לא נחשף לכל מיני 'הפתעות' בגיל בוגר מדי כמו בצבא.
אני מאמינה שצריך לחשוף ילדים לתרבות ולחיים של השונה ממני, ואני מאד מאמינה ביכולת הבחירה של בן אדם. אם למשל אני רואה את אחד הילדים שלי בלי כיפה, אני שואלת אותו אם הוא בחר לא לשים כיפה או שהוא שכח. כי אם הוא בחר אז זה בסדר, אבל אם הוא שכח אז אני מזכירה לו. אני לא חושבת שהחיים צריכים להתגלגל, אנחנו צריכים לבחור לאן החיים שלנו יתקדמו.

"הנקודה הזאת משקפת גם את הבחירות שקיבלתי בחיי המקצועיים".

קראתי שאמרת לא מזמן: "בית חולים הוא מקום רומנטי בעיניי" – תסבירי?

בית חולים הוא מקום מסעיר. עוצמת הרגשות שהמקום הזה מייצר - חיים ומוות, ומתח ועוצמות ויחסים בין אישיים. המפגשים עם אנשים במקומות הכי חשופים.

את שלל הרגעים, המסעירים והרגועים שבחייה העמוסים, מתברר שאלרם מנציחה בספר השירים שהיא מבקשת להוציא לאור.

מתי יש לך זמן לכתוב שירים?

"אני כותבת שירה מאז שאני ילדה. זה מגיע בעקבות רגעי השראה שמגיעים לי כשאני פנויה להם. אני צריכה שלוות נפש לשם כך, אז בתקופות האלו יש לי פחות זמן.
יש לי בתיק ספר שירים שאני מאד רוצה לפרסם אבל עוד לא הצלחתי. אני כותבת על עניינים נשיים, אימהות, הורות, זוגיות, התמודדויות וחוויות. השירים שלי הם מאד קצרים, מעין 'והמבין יבין' כזה. הצטרפתי גם לחבורת זמר חדשה של גוש אדומים בחסות המועצה, אז צפו להופעות ברחבי בנימין".

 

חזור למגזין