דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 429 כסלו תשע"ט דצמבר 2018
מאמרים

לחוות כאב ולחוש בעוצמה

אסון התאונה של משפחת עטר בכביש 90 הותיר את קהילת פסגות כואבת והמומה. היחד הפנים-יישובי והתמיכה מבחוץ היו למשמעותיים מאד בתהליך ההתמודדות, שמתורגם כעת לעשייה בהשראת המשפחה המלוכדת שאבדה כולה


לחוות כאב ולחוש בעוצמה

לפני למעלה מחודש ימים, במהלך יום הבחירות לרשויות המקומיות, הוכה יישובנו פסגות באסון - משפחת עטר: יריב, שושי וששת ילדיהם, נהרגו כולם בתאונת דרכים בדרכם לטיול משפחתי.
ליבנו נשבר לרסיסים. חור גדול נפער בתוכנו, האירוע נגע ופגע בכל שכבת גיל אפשרית. בין רגע עבר היישוב משגרה למתכונת חירום, והתחלנו להתמודד עם המכה הגדולה.
אנשי צח"י (צוות חירום יישובי), עובדי המזכירות והמועצה, הועדות השונות, תפקדו בצורה מופלאה ועבדו סביב השעון בהתראה מאד קצרה. תוך כדי ארגון הלוויה ושאר הפרטים, נערכו מפגשים על ידי אנשי מקצוע עם שכבות הגיל השונות, על מנת לעבד את הדברים יחד.

מצאנו עצמנו שואבים כוחות מהיחד הגדול ומהשבעה וניחום האבלים של בני המשפחה שהתקיים ביישובנו.

בשבת התכנסנו לשבת יישובית מחבקת ומחזקת בנוכחות הרב שמואל אליהו, ובמוצאי שבת ערכנו כינוסים עם הרב והרבנית בן ישי (הורי רותי פוגל הי"ד), שנטעו בנו כוחות ואפשרו לנו לחוות את הכאב ויחד עם זאת לחוש בעוצמה ולהרים את הראש.

קיבלנו גם חיבוק ענק שאין לתארו מכל קצוות הארץ - שליחים שעברו בין הבתים וחילקו מאכלים ופינוקים לתושבי היישוב, מכתבים מחזקים, שקיות הפתעה לילדים, שחקנים ומנחי סדנאות שהגיעו בהתנדבות לשמח את הילדים.

המעבר החד לשבת הארגון של בני עקיבא היה מאתגר, אך הנוער הוביל את המהלך בתעצומות נפש. נוער, ששאב השראה ממשפחת עטר.
נושא "המשפחה" שנבחר על ידי בני עקיבא כנושא של חודש ארגון השנה, היה לנו משמעותי בצורה בלתי ניתנת לתיאור.

לאורך כל החודש האחרון חווינו קהילתיות במיטבה, וכולי תפילה שנמשיך לצמוח וללכת בדרך זו.

בימים אלו אנו עסוקים בפרויקט הקמת 'מרכז חיים למשפחה' על שם משפחת עטר.

משפחת עטר הייתה מודל לחיקוי לכולנו באחדות וליכוד משפחתי שהיו מעל הכל, ולכן החלטנו שאין דבר ראוי יותר מאשר להקים על שמם מרכז חיים למשפחה - מבנה שישמש בית לפעילות משפחתית ענפה בתחומי החיים השונים: מרכז לחקר חיי המשפחה על שם יריב ושושי, מרכז חינוך לזהירות בדרכים על שם אילה, משחקייה על שם התינוקת אביגיל, ספרייה לקהילה על שם מוריה, אולם ספורט על שם יעקב ישראל, חדר אמנות על שם עטרת תפארת וחדר סנוזלן (מרכז טיפול אלטרנטיבי) על שם ידיד.

מעל במה זו אני מזמינה אתכם להיות שותפים.

 

-------------------------------------------------------

מתנחמים מהיחד / רננה שלם

איך מתמודדים עם אבדן של משפחה שעלתה השמיימה בסערה
כנשמה אחת?

האמת היא, אני מרגישה, שכולנו עוד אוספים את השברים,
לא מפסיקים לרחוש דיבורים ולהעביר תמונות בקבוצות פנימיות שהקמנו לזכרם.

מתנחמים ביחד,
מתנחמים מהיחד.

שושי, יריב וששת ילדיהם המופלאים, הם מסוג האנשים שאת כל הטוב וההערכה על אישיותם הנדירה,
הרגשנו עוד בחייהם.

אנשים של מהות אמיתית.

תמיד הדהים אותי איך הערכים שיריב ושושי מחנכים עליהם, כבר מופיעים ומתגלים דרך הילדים,
גם כשהם עודם קטנים.

כולנו יודעים שלחנך זה להתעסק בדיני נפשות,
זה לזרוע ולהירקב,
זה לראות נבט ואז ניצן,
ולאט לאט - עלים ופריחה ופירות.

ואצל שושי ויריב האהובים, הפירות צמחו ועמל השנים ניכר עליהם, לטובה.

זוג שעסק בחסד בניואנסים קטנים, כאלה שאם לא פוקחים את העיניים, לא מבחינים בהם.

גם אחרי שהם עזבו את השכונה שלנו ועברו לביתם ביישוב למעלה,
הם לא הפסיקו להיות חלק מהשכונה.
לשוק פורים הפנימי שאנחנו מקיימים כל שנה בשכונת העי, הם המשיכו להגיע ולהיות חלק באופן כל כך טבעי, כל כך מובן מאליו.

וכמה הם היו לא מובנים מאליהם.

אנשים פשוטים.

כמה גברים החליטו לחדש את הספריות בבית הכנסת שבשכונה, ואיכשהו יריב שמע והגיע לתת יד. מה זה "לתת יד"? בסוף הוא היה שותף מלא ופעיל ומרכזי.

והילדים, שיש להם מבט שובב בעיניים,
עם הידיעה שההורים עומדים מאחוריהם, באשר ילכו ויעשו.
ראו את זה עליהם,
הרגישו את זה בכל מפגש איתם.

משפחה שמסתובבת בינינו, כביכול עוד משפחה מני מאות.

אבל לא כך היא.

בני משפחת עטר היו משפחתיים ומאוחדים.
אל תתבלבלו, הילדים ידעו לריב,
וזה היה חלק מהבריאות הנפשית שהייתה בבית הזה.
הם רבו והשלימו, ולכל מקום תמיד ראיתי אותם הולכים בחבורות.
זוגות. שלישיות. תמיד ביחד.

משפחה נטולת שואו ו"מה יגידו",
חיים את החיים כפי שהם.
תמיד עם סדרי עדיפויות שהחכמה נשקפה דרכם.

הכל בפרופורציות הנכונות,
כל דבר במקומו.
קודם הילדים, אחר כך ההשקעה בדברים החיצוניים.

אנשים שחיו - וכל כך קשה לי לכתוב עליהם בלשון עבר -
אנשים שחיו בלי ספקות.

בוטחים בה',
בוטחים במי שסביבם.

אנשים עם מבט פנימי בעיניים
ואור, שלא נראה כמוהו. באמת.

הם האמינו בטוב.
הם שאפו לטוב, כל הזמן, בכל תחום.

אנשים שחיו בשלום עם המציאות,
והיא הייתה כל כך לא פשוטה עבורם.

הם בנו הכל בעשרים אצבעותיהם,
והכל תמיד היה שגור על פיהם בחיוך גדול,
שהם נמצאים במקום הכי טוב.

לא מפסיקים להודות
ולהצטנע על גדלותם.

מכל כיוון פתאום נשמעים עוד ועוד סיפורים על כמה הם עשו הכל בשקט, בלי רעש.

לב בוער של נתינה, מחשבה למי אפשר לעזור באופן המיוחד שאותו אדם זקוק.

משפחה שלא סתם עלתה ביחד.

הם כל כך השלימו אחד את השני על האדמה הזו.

כל כך הרבה כוחות חיים
בתוך משפחה אחת,
והיה בהם הכל.

והתמודדויות ואתגרים
וחיוך ביישני שלא מש מפניהם ומליבם.

מתפללת לאסוף מכל הזיכרונות האלה, שלא מרפים,
עוד מידה טובה, עוד הנהגה,
עוד כוחות
 להמשיך.

 

*רננה שלם היא מוזיקאית ויוצרת, תושבת פסגות

חזור למגזין