דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 429 כסלו תשע"ט דצמבר 2018
טורים

רק רגע עם בת שבע שוב, מבוא חורון

באחת הלידות בבית החולים נולד ילד מיוחד עם תסמונת נדירה, כמו של הילד מהספר והסרט "פלא". הוא נשאר בבית בחולים ובמשך תקופה גודל שם על ידי הצוות. שלמה ואני ראינו במקרה הזה הזדמנות וחשבנו לקחת אותו הביתה. החלטנו שהילדים יהיו מעורבים בקבלת ההחלטה


רק רגע עם בת שבע שוב, מבוא חורון

ילידת 1966.
ילדות בעיר ניס בצרפת.

נשואה לשלמה, אמא לתשעה וסבתא לנכדים, בלי עין הרע. "לא מגלה כמה, אבל יילדתי את כל בנותיי, גם את הכלות".

לימודים: אולפנת הרב בהר"ן בגדרה, לימודי אחיות ב'שערי צדק' ולימודי מיילדות ב'אסף הרופא'.

עיסוק: אחות מיילדת, מנחה בנושא גיל ההתבגרות ובודקת טהרה מטעם מכון פועה.

תחביבים: אומנות ויצירה.

מוטו בחיים: "חשיבה חיובית ועין טובה. כשה' מאתגר אותנו, אם אתה מאמין שה' מדייק אתך ואתה פועל מתוך שמחה ועין טובה - אתה יכול לאתגרים ולמשימות".

 

מה היה הרגע -

שזכור לך מילדותך?

גדלתי בבית של עשייה מתמדת, בת להורים נותנים ואכפתיים, מאד מעורבים בעשייה קהילתית, חיים תוססים. אבא שלי כיהן כרב ואמא מורה. אמא גם הנחתה סדנאות בחינוך ילדים, זוגיות וחיי משפחה יהודיים. הבית שבו גדלתי השפיע מאד על האישיות שלי. ההורים שלי לימדו אותנו שה' נותן לכל אחד כוח מיוחד, ובכוח שבו ניחנת - אתה חייב להשתמש ולהאיר את העולם.

של שינוי מסלול?

עם העלייה לארץ בגיל 14 עברתי טלטלה, מהפך. מבית עוטף וחם בצרפת עברתי היישר לאולפנת הרב בהר"ן, לחיי פנימייה בישראל. המעבר היה מאתגר ולא פשוט. עד היום טבועה בי קצת אירופאיות.
אולפנת הרב בהר"ן הפכה עבורי לבית, הדרכתי שם בשירות הלאומי וחברות משם שידכו לי את בעלי שלמה.

של התרגשות?

מתוך התמונה שעלתה מהסיפורים של החברות ששידכו לי את שלמה, עלתה דמות של מדריך אהוב, אדם טוב, אדם של עשייה, נתינה ושליחות, אדם ירא שמיים. הבנתי שאנחנו משדרים על אותו גל.

בלעדיו לא הייתי עושה הרבה ממה שזכיתי לעשות. בזוגיות טובה כל אחד יכול להעצים את השני בבחירות ובעשייה.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

למבוא חורון הגענו כשחיפשנו מקום קהילתי, חברתי ותורני, לא רחוק מדי מההורים של בעלי בשעלבים, אבל נגיש יותר למרכז. היום, כשאנחנו כבר מחוברים ליישוב ולקהילה, ההורים שלי צפויים להצטרף אלינו.

 של בחירת כיוון בחיים?

מגיל צעיר הרגשתי שאישה בהיריון זה מפעים ופלאי. אבא עודד אותי להיות רופאת נשים, אבל כשגדלתי הבנתי שזה מורכב מדי ותובעני, ובחרתי לעסוק במיילדות. אני רואה יום יום את הפלא, ועדיין נפעמת.

העיסוק שלי הוא גם בעיצוב הזהות הנשית החיובית, הבריאה. אני מעבירה סדנאות לבנות ואמהות על הביולוגיה והפיזיולוגיה של האישה, על תקשורת הורית, על שמחה. אני משתדלת ללמד נשים ואמהות להתחבר לנשיות ולהאמין בעצמן. מלמדת אותן איך ניתן להתגבר על קשיים מתוך שמחה.

של החלטה מיוחדת?

הרגע שבחרנו בתור משפחה לפתוח את הלב, והכנסנו את דניאל (שם בדוי) הביתה, לגדול אתנו.

לפני 14 שנים בבית החולים בו אני עובדת, נולד ילד מיוחד עם תסמונת נדירה, כמו של הילד מהספר והסרט "פלא". הוא נשאר בבית בחולים ובמשך תקופה גודל שם על ידי הצוות. שלמה ואני, שתמיד רצינו להיטיב, ראינו במקרה הזה הזדמנות וחשבנו לקחת אותו הביתה. החלטנו שהילדים יהיו מעורבים בקבלת ההחלטה. ראיתי שהילדים שלנו לא נרתעו ואפילו נמשכו לילד המיוחד. את ההחלטה קיבלנו בהצבעה אנונימית, תוך הבהרה שההכרעה היא שלהם. גם כשמחזקים ילד לעשות טוב, הבחירה העצמאית שלו בטוב היא עוד קומה.
ניסינו גם להבהיר במה זה כרוך. לא היה לנו באמת מושג כמה מורכב זה עוד עשוי להיות ואיזו תרומה חשובה ונהדרת זה ייתן למשפחה ברבות השנים.

ההצטרפות של דניאל היתה טבעית, הוא הצטרף למשפחה כשהקטן היה בן שלוש וחצי, כהמשך רציף לאחיו הגדולים.

כל מה שניסינו ללמד את דניאל, שה' מעניק לכל אחד כוח לאתגרים שלו - היום הוא מלמד אותנו. הוא מלמד אותנו שהשמיים הם הגבול, שאדם שמתאמץ יגיע להישגים בחיים. שאין דבר העומד בפני הרצון. הוא מתמודד במסגרות רגילות עם אתגרים בריאותיים ואתגרים חברתיים באופן מעורר השראה.

 של קושי מיוחד?

הרגעים המאתגרים הם ניתוחים של דניאל. כשאני יושבת מחוץ לחדר ניתוח, רגעים שאני יודעת שהולך להיות קשה וכואב, והוא יצטרך להתמודד וזה יהיה מורכב וכרוך בייסורים. אני משתדלת לחשוב חיובי. מה שמחזק אותי זו הזוגיות, שלמה נותן לי כוח. זה לא פשוט עבורנו להעביר את דניאל את סדרות הניתוחים האלה, זה קשה גם כשאנחנו מאמינים שאנחנו עושים את מה שנכון וטוב עבורו.

 של שמחה?

הרבה זמן תהיתי ביני לבין עצמי אם דניאל חווה שמחה אמיתית פנימית על אף הקושי, והקב"ה זימן לי תשובה. כשדניאל היה כבן עשר, פגשנו פעם בנער בעל עין מזכוכית. דניאל שאל אותו מה קרה לו בעין, והנער סיפר. דניאל הצטער בשבילו אבל עודד אותו: "אתה רואה את האוזניים שלי? הם לא באמת שלי. רואה את הלחיים שלי? את הסנטר? הם לא ממש שלי, לקחו לי עצמות, עור וסחוס ממקומות אחרים כדי שיהיו לי. החיים שלי ממש מורכבים, אבל ממש שמחים!". שלמה ואני התרגשנו עד דמעות לשמוע את התובנה הזאת.

של נחת רוח?

החתונות של הילדים. בית שמתרומם מתוך הבית שלנו, זהו הרגע הכי חזק ומרומם. כל חתונה היא המשכיות שלנו. משמח כל כך לראות את הילדים עומדים על הרגליים וממשיכים בשליחות ובדרך ה'.

של סיפוק?

כל לידה מחדש. אני רואה ברגע הגדול הזה את יד ה', ולפעמים אפילו מצליחה לחבר את היולדות להרגשה שלי. באחת הלידות, נוצר קשר מיוחד ביני ובין היולדת. אני שומרת עד היום מכתב שקיבלתי ממנה. מהמציאות של השלווה והשיח ביננו, היא בחרה להתחיל לשמור על טהרת המשפחה. מרומם לחשוב עד כמה רגע קטן-גדול השפיע עליה.

של חלום לעתיד?

אני חולמת לבנות תכנית הדרכה ברוח יהודית לבני נוער להאמין בעצמם, בגופם וביכולותיהם. וכבר עובדת כדי להגשים.

חזור למגזין