דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 429 כסלו תשע"ט דצמבר 2018
טורים

עין צופיה - סטרפטוקוקוס הרשע

נשים לא יכולות להיות חולות. זה בזבוז זמן, זאת חולשה, צריך לשמור ימי מחלה. את כל זאת ועוד ניסיתי להסביר לרופא, לבעלי, לגרון שלי. לא עזר. טור חורפי וויראלי, או חיידקי


עין צופיה - סטרפטוקוקוס הרשע

האפצ'י נשמע באוויר בפעם החמישית הבוקר.

נראה לי שהצטננת, נשמה", אומר לי האיש שלי. מצחיק שכזה, הוא לא יודע שלנשים אין זמן להצטנן, זה בזבוז הקצאה.

"מה פתאום הצטננתי?", אני משיבה מלחמה, "עיטוש לא נקרא צינון. צ'יייייי". כן, ככה נשמע העיטוש שלי. לא אפצ'י אחד גדול, לא "כחחח" מאופק, אלא - צ'י. כזה. בלי התחלה או אמצע, רק סוף.

"כדאי שתיקחי משהו" האיש היקר שלי לא מרפה.

"מה לקחת, מה?", אני עונה עצבנית. שאף אחד לא ילכלך עלי בבית הזה ויאמר שאני מצוננת. לא שצינון זה רע, אבל אין ספק שצינון זאת חולשה.

"איך את מסתובבת?", שואלת אותי חמותי מרגע שנגמר הקיץ ועד לרגע שהאביב מסתיים, "שימי על עצמך משהו, את עוד תצטנני", היא לא מוותרת. 23 שנה שאני נשואה לבן שלה והיא לא התרגלה. כזאת אני, שונאת מעילים, לא מתחברת לסוודרים, טייץ או כל דבר אחר שסוגר על הנשמה ומגן מפני הקור. וזה לא שלא קר לי, קפוא לי!
אני מתכווצת מקור, סובלת מקור ובורחת מקור, ולמרות הכל עוד לא הגעתי לשלב שאני מוכנה להתעטף באלף שכבות. אבל מכאן ועד שיגידו שאני מצטננת? הגזמתם.

הרי לאף אישה אין זמן לצינון, לשפעת או אפילו לחום קל. אין אישה ביקום - לא אלו שאני מכירה, בכל אופן, שממש תיקח ימי חופש כשהיא חולה. למי יש זמן להיות חולה?

 

@ ביניים: חורף מצודד

 

הידעתם שסוגי מחלות החורף נחלקים לשניים? "ויראלי" ו"חיידקי".

נגד החיידקי-דלקתי יש שלל הצעות לטיפול מאנטיביוטיקה ועד לאנטיביוטיקה קטלנית. זינט, מוקסיפן, מוקסיויט, ראפאפן, אוגמנטין, ועוד שלל שמות של תרחיפים.
ה"ויראלי", לעומת זאת – שאגב צריך להיאמר בהגייה הנכונה - הוא לא ממש בר-טיפול. כשהרופא אומר לך שהמחלה היא "ויראלית", הוא מתכוון ל"אין מה לעשות, תיקחי ימי מחלה עד שזה יעבור", ולי אין לא את הסבלנות ולא את הזמן כדי להמתין. לכן אני לא מוכנה לשמוע מילה וחצי מילה על צינון, שהרי ידוע שצינון מוביל לחום וחום מוביל לשיעול ושיעול מוביל לכאבים, ומשם הדרך קצרה אל ה"להיות חולה".

אגב, להיות חולה זה לא הכי גרוע. מאחד ועד שהבעל שלך חולה, האחרון הוא הגרוע מכל. ואיפשהו באמצע, הילדים החולים – זה הדבר הקשה באמת. ילד אחד מתחיל, השני נדבק ועד שהצלחת לקבוע תור לרופא הילדים, יש לך בבית מחלקה שלמה.

האמת? אם כבר חולים, שיהיו כולם ביחד. הכי גרוע זה כשילדים בוחרים להיות חולים בשרשרת. אני יכולה למצוא את עצמי בבית עם הילדים החולים במשך חודש שלם. אחד מסיים, השני מתחיל.

היתרון כשכל הילדים חולים יחד, הוא שהם מעסיקים זה את זה, נהנים זה מחברת זה ויותר מכל, קל לי לזכור את היסטוריית המחלות שלהם כשהם חולים בקבוצה.

"את זוכרת כשכל הארבעה חלו יחד באבעבועות?", מזכיר לי האיש שלי, "זוכרת שלכולם היה חום גבוה?". תסכימו איתי שזה קל יותר מאשר "זוכרת כשאדרת חטפה חום?" או "כשלאלישיב היה סטרידו".

והנה אני חולה. אז בעלי צדק, והצינון הפך לחום שהפך לדלקת גרון.

"שלוד, אדי רוצה לקבוע תור, האב דוקטור פרץ פדוי מחר?", אני מתקשרת לקופה ומתפללת שהמזכירה תבין מה אני רוצה.

"בטח, בואי מחר בבוקר", היא עונה. בלית ברירה ובחרדה גמורה אני קמה ומתפללת "רק לא דלקת גרון, רק לא דלקת גרון", וזה לא רק בגלל הכדורים המרים או בגלל הכאבים, זה בעיקר בגלל בדיקת משטח הגרון. לפעמים אני חושבת שהאחיות בחדר האחות נהנות לחנוק את הפציינטים עם המקל הארוך והמר הזה.

"טוב, יש לך סטרפטוקוקוס", אומר הרופא את מה שאני יודעת מראש, "קחי אנטיביוטיקה", הוא אומר תוך כדי שהמרשם נרשם.

אני לוקחת את התרופה בידיעה גמורה שאין שום סיכוי שאני זוכרת ליטול אותה מעבר ליומיים הראשונים, במקרה הטוב.

שבוע שלם אני נאבקת בעצמי לא לצאת מהמיטה, לא לעבוד קשה, לא לנשום. וכעבור שבוע אני מרגישה כמו חדשה, החיידק הבין את הרמז ושחרר אותי מנוכחותו, ואני מרשה לעצמי לשוב לסורי.
הרחק מהרופא, מהאחות וממזכירת קופת החולים, החפיסה הדי מלאה של האנטיביוטיקה נכנסת לארון התרופות ואני, מרוצה, יוצאת מהבית לעבודה. גשם בחוץ, קור כלבים, ואני מסתובבת בלי מעיל ובלי טייץ.

"צ'י", אני מתעטשת בקול גדול.

"אוי לא", אומר לי בעלי, "את עדיין מצוננת".

"בה פתאום?! אדי בסדר גבור, שחרר", אני עונה.

"אני מביא לך תה, דבש וערק".

"סבדר גבור", אני עונה עייפה, "רק אל תקבע לי תור אצל הרופא, אין לי כוח לעוד משטח גרון".
חורף בריא לכולנו.

חזור למגזין